לפני בערך שבועיים מישהו סיפר לי שקשה לו ללמוד דברים בנגלה כלומר רמב"ם ודברים טכניים כאלה ומאז שהוא אמר לי את זה אני שם לב שגם לי זה קשה, עכשיו ברור לי למה צריך ללמוד דברים כאלה אבל זה קשה, הרבה יותר קל ללמוד ליקוטי מוהר"ן או דברים כאלה שם מרגישים את ה' וברמב"ם זה יותר קשה. יש למישהו עצות? מישהו מזדהה?
מותר להיות עצוב לפעמים אבל גם שם אסור להפסיק לשמוח
לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים.
כְּשֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַמְשִׁיכִים מֵהָרָצוֹן אֶת הַתַּכְלִית הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל עִנְיָן פְּרָטִי, וְחֶסֶד עֶלְיוֹן הוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה עַל הַשּׁוֹנֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל כָּל הָעוֹלָם עִמּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁלּוֹמְדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אָז הַהוֹפָעוֹת הַפְּרָטִיּוֹת מִתְגַּלּוֹת עַל הַפְּרָטִים כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם, וְשִׂכְלָם הַכָּנוּס בָּהֶם הוּא מְצֻמְצָם, וּלְפִי מִדַּת הַשֵּׂכֶל הָרָצוֹן הוּא קָצָר, וּמָלֵא קַפְּדָנוּת וְזַעַף, וְנֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
ועוד ועוד דברים שנוגעים לזה..
צריך לדעת שכשלומדים הלכות וגמרא, לומדים את רצון ה' בעולם ומתקרבים אליו יתברך.
מזדהה מפעם..
אני מרגיש שלימוד ה'שכל' של התורה, גורם ללימוד ה'רוח' שבה להיות הרבה יותר יציב וחזק.
ובסוף הכל הרמוניה אחת. חסרון בפשט התורה, הוא גם חסרון ברמז, דרש, וסוד.
"אורייתא אורייתא כמה חביבין אינון מילין דילך מה אילנא אית ביה שרשין ואית ביה קליפין. ואית ביה מוחא. ואית ביה ענפין ואית ביה טרפין. ואית ביה פרחין. ואית ביה איבה. אוף הכי אינון מילין דילך אית בהו פשטי דקראי. דרשה רמז דקא רמיז חכמתא. גמטרייאות רזין טמירין. רזין סתימין. אלין על אלין. כשר ופסול. טמא וטהור אסור ומותר. חייב וזכאי ומכאן ולהלאה מתפשטין ענפין לכל סטר. רחבה אנת מני ים לית בך קץ ותכלית:
אורייתא אורייתא. הא אהבה ורשפין דשלהובא דליבא אבתרך יהא רעוא דתהוי אנת חקוקה בליבן הדרן עלך אורייתא קדישתא. והדרך עלן אורייתא קדישתא דעתך עלן אורייתא קדישתא ודעתן עלך אורייתא קדישתא לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי:"
בסוף, כשבן אדם קולט את ההרמוניה הזאת, הוא יכול למצוא בכל פשט של תורה ואפילו מחלוקת, יסודות חשובים במחשבה.
אגב, זאת היתה ההתפעלות הגדולה שלי מהספר צדקת הצדיק בתחילת לימודיי בישיבה,
וזה גם מלווה אותי עד היום. לדעת שפשט התורה מלא יסודות חשובים בכל המדרגות.
[יש גם סיפור על רבי צדוק הכהן מלובלין, שהגיע לאיז'ביצר בפעם הראשונה, ושמע ממנו שיעור.
בסוף השיעור הגיע אליו, ואמר לו שיש עליו קושיה מכאן ומכאן, וצריך להסביר את הסוגיה שונה.
האיז'ביצר ענה לו- בסדר. אבל מה אתה לומד מזה לעבודת ה'?
זה גרם לו נקודת מפנה בלימוד התורה, וכך הוא התחבר לאיז'ביצא ולתורת החסידות.
(משהו כזה, לא מוצא מקור להפנות..)]
ולא יודע אם זה רע או טוב אבל חשוב לא להזניח את הרצון לעסוק בלימוד ש"ליבו חפץ".
חשוב ללמוד את חלקי התורה, אך בנחת, בהדרגה.
לשים לב שלא מזניחים חלקים אחרים בתורה ומתעסקים בהם בקצב המתאים וגם כן בשיטתיות ועקביות כמו שראוי לעסוק בתורה ("עשה תורתך קבע")
אבל זה ברור שיותר קל ליקוטי מוהרן וכאלה
הרבה יותר קל ללמוד ספרים מימינו מאשר ימי הרב קוק שכתב בעברית קצת שונה
מי שלא משוגע לא נורמאלי
ניצחתי ואנצח גמרתי ואגמור אני נהר המטהר מכל הכתמים, אני איש פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם
הענין הוא לא הקושי אלא הטכניות של הדברים המאמץ של לראות את האולוקי באותה הלכה מסובכת ותיאורטית ברמב"ם הקושי בלהבין את העומק והפנימיות בסברא של רבא וכו'. ניסיתי לדוגמא להצטרף לרמב"ם היומי אבל תוך בערך שלושה שבועות התיאשתי. ובאופן כללי אני יותר אוהב ללמוד בעיון מבחינתי ללמוד כל יום שורה בגמרא אבל להתעכב עליה שעות זה יכול להיות תענוג ויש לי חלום באמת ללמוד בעיון עיון מבחינתי הוא לאו דוקא לראות הכי הרבה מפרשים על הגמרא אלא לדון בגמרא לעומק להבין את הפנימיות להתחבר לדברים גם אם לא לומדים מיליון מקורות על הגמרא אפשר לעין בה אולי שנה הבאה בעז"ה אני אצליח ללמוד ככה.
מותר להיות עצוב לפעמים אבל גם שם אסור להפסיק לשמוח
וזה קשור לנטיית נפש.
יש שאיפה טובה לעסוק בכל מקצועות התורה ויש גם עניין בלעסוק במה שהלב חפץ.
בעזרת ה' שנזכה לאחוז בשניהם ולמצוא את החיבור הייחודי לתורה של כל אחד ואחד.
מי שלא משוגע לא נורמאלי
ניצחתי ואנצח גמרתי ואגמור אני נהר המטהר מכל הכתמים, אני איש פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם
שמעתי לפני לא כזה הרבה זמן על הוכחה ממש טובה לקיומו של אלוקים. ההוכחה הולכת כך:
לפי החוק השני של התרדונמיקה יש כמות מוגבלת של אנרגיה ביקום והיא תמיד הולכת לכיוון חום אבל אף פעם לא חזרה מחום. אם כך האנרגיה לא יכולה להיווצר סתם כך (חוק שימור האנרגיה) ואנחנו רואים משהוא שהוא לא רק חום, אז היקום היה חייב להיבראות (כלומר הוא לא אינסופי) וזה מה שלפי המדע קוראים המפץ הגדול. אבל מיד נשאלת השאלה מאיפו הגיע המפץ הגדול? וכך אפשר לשאול לכל דבר שתענו, "מאיפו הוא הגיע?". גם לפי האומרים שלא היה משהוא לפני המפץ הגדול כי לא היה זמן יש תשובה לתרחיש הזה: אנרגיה של פיצוץ היא תנועה ותנועה צריכה זמן. אם אין זמן אין תנועה. אם אין תנועה אין זמן (כי המפץ לא התחיל עדיין).
כלומר בסוף חייבים לומר שיש ישות שלא צריכה להיברא, והיא מעל המדע בעובדה הקיומית.
ואז אפשר להוכיח שהתנ"ך הוא נכון ומדבר על היהודים בגלל שהנבואות שנכתבו בו נכונות.
למה אני לא רואה את ההוכחה הזאת יותר? ולמה יש אנשים שאומרים שאין כל דרך להוכיח את אלוקים. וגם כל אדם דתי (כמעט) שדיברתי אתו אומר שאמונה היא דבר שצריך להאמין באופן עוור.
א. אני דיברתי על *זהות* של מושגים ואילו אתה מדבר על תצפית אמפירית של 5 החושים בפועל. אני מסכים איתך שב*פועל* השמחה קיימת כשיש מבנה כימי (למרות שגם זה מוטל בספק אבל לא אכנס לזה). זה לא אומר שהשמחה *היא* המבנה הכימי.
לגבי הדוגמא למים, זהו בדיוק, אם אני יכול לדמיין חומר שנראה שקוף עם טעם של מים ושקוראים לו "מים" והוא לא h2o. אז סימן שאין זהות מושגים בין המילה "מים", בין חומר שקוף עם טעם מים, ובין h2o. אלא שבתצפית אמפירית של חוקי הטבע ושפת בני האדם, בפועל 3 המושגים השונים נמצאים ביחד , כמו שתמיד יש רעם עם ברק אך לא אומר שהם זהים (כמו שאין זהות בין המושג ים למושג לא נקרע לשניים, למרות שבפועל ים תמיד לא נקרע לשניים. ובגלל שאין זהות מושגים אז יכול להיות נס שהים יקרע לשניים. אבל לא יכול להיות נס של משולש עם 4 קדקדים. כנל אני יכול לדמיין רעם ללא ברק, זה לא אומר שבפועל זה כך, זה כן אומר שרעם הוא לא ברק).
ההבדל הוא גם שהמילה "מים" זו רק מילה בשפת בני האדם לh2o או למראה המים ב5 החושים, ולא היתה קיימת לפני שהמציאו אותה. בעוד שחווית השמחה קיימת בנפשי לפני שקראתי לה בכלל בשם.
אתה מתבלבל בין זהות מושגים לבין האם בפועל הם 2 המושכים באים יחד,שסה שונה לגמרי אחד מהשני.
ב. לא נכון לומר שחייב *לוגית* שמבנה כימי הוא סיבת השמחה, אלא שתמיד כך ראינו בפועל בתצפית אמפירית, ואילו היינו רואים משהו אחר אז זה לא היה נכון.
אני מסכים שמבנה כימי הוא *סיבת* השמחה, אבל אם א הוא סיבת ב, זה לא אומר שא=ב. ברק הוא סיבת רעם, זה לא אומר שברק=רעם.
משולש=צורה עם 3 צלעות , כמו ששמחה=חוויה מסויימת שאני מרגיש בנפש, ולא נכון לומר שמחה=מבנה כימי במוח.
ג. ממש לא נכון. הרמבם דמיין ספינת ברזל טסה באוויר. זה שאנשים בפועל לא דמיינו פלאפון חכם זה כי זה לא עלה להם בדמיון, אבל זה לא אומר שהם לא יכלו לדמיין את זה. (בדיוק כמו שמעולם לא עלה לך בדמיון פיל עם ראש של המן הרשע, אבל אתה יכול לדמיין זאת כרגע).
אבל זה בכלל לא קשור לעניינינו.
אני לא מדבר על משהו ש*לא* דמיינתי, אלא על משהו ש*כן* דמיינתי, ומה שכן דמיינתי זה הרגשת שמחה ללא החומר במוח. אם אני יכול לדמיין זאת, סימן שאלו 2 מושגים נפרדים.
(באמת עיוור מלידה *לא* יכול לדמיין צבע כחול, אבל מה שהוא *כן* מצליח לדמיין אז בהחלט אפשרי מבחינה *לוגית*.
אני מדבר על מה ש*כן* הצלחתי לדמיין. ייתכן שיש עולם עם 5 מימדים או 35 חושים שאני *לא* מצליח לדמיין. אבל מכיוון ש*כן* הצלחתי לדמיין שמחה ללא מבנה כימי, אז אלו 2 מושגים שונים).
ומכיוון שרגש השמחה וודאי לי שהוא קיים בנפש, כי אני מרגיש אותו, אז אי אפשר לטעון שרק דמיינתי שמחה והיא לא קיימת בפועל. מכאן שיש באמת שמחה והיא לא זהה למושג חומר. כלומר היא לא חומר.
הדוגמא לשמחה, אבל יכולה להיות על כל חוויה נפשית ואף על התודעה עצמה. ומכאן שיש תודעה והיא לא חומר.
ייתכן שהתודעה קיימת בגוף רק כשיש מבנה כימי, אז זה אומר שהמבנה הכימי הוא ה*סיבה* לאותה תודעה שהיא עצמה לא חומר.
כמובן כל זה נכון אם מניחים שיש כזה מונח של סיבתיות מהותית.
מכיוון שאין בכלל כזה סיבתיות מהותית, אלא זה כינוי רק למה שראינו עד היום ב5 החושים (עיין דיוויד יום) אז זה סיפור אחר. אבל את זה אכתוב בתגובה אחרת.
מה שכאן רציתי להראות זה שאפילו היינו טוענים שיש מונח סיבתיות, גם אז התודעה לא היתה חומר.
יותר ממורכבת, פשוט מציקה.
אני עובדת במקצועות ההיי טק, בד"כ הקולגות שלי הם גברים. רק גברים. ואני מוצאת את עצמי שאכפת לי מה הם חושבים עליי וכאלה.
הקטע הוא שאני נשואה באושר כמעט עשור, ואם היו מציעים לי מישהו מהקולגות לצאת איתו אם הייתי רווקה זה ברור לי שלא. הם לא מעניינים אותי בכלל, חלקם אפילו מעצבנים ממש.
רק בגלל שאני אישה והקולגה גבר אז היצר מתעורר וזה מציק לי.
מאד מורכב לי לעזוב עבודה כרגע, אני באמצע פרויקט רציני. מתלבטת איך להמשיך מכאן.
מישהו?
זה נשמע באמת מורכב. ומעצבן.
קודם כל אני חושב שזה שאלת רב.
לעניות דעתי,
היות שאין אפוטרופוס לעריות,
צריכים כח חזק, שמאוד שומר שחלילה לא יעבור לאיסורי תורה.
או שיתוף הבעל על מלא, (אם מרגיש לך נכון)
או גדרים דרקוניים
וכו'
אם נגיד את שומרת על ההלכה, יחוד וכל זה,
מה היית מצפה מעצמך ליותר?
ב"ה עשיתי דרך ארוכה בזכות חלק מהאנשים כאן
מה אתם מרגישים יותר? שחיקה או התחדשות?
האם אתם מייחסים חשיבות לרגשות האלה בכלל?
או עובדים את ה' עם השכל? חיזוק בתורה, מצוות, תפילה, מעשים טובים וכו'
ב"ה עשיתי דרך ארוכה בזכות חלק מהאנשים כאן
כמו בהכל זה בגלים. בעקבות ירידה מתעורר לי הצימאון, ואז אני מתאמצת ואז יש התחדשות.. ואני תמיד משתדלת לשמור כמה שיותר להתחדש מעצמי בלי להצטרך את הירידה.
ובטח שמייחסת חשיבות זה טוב לשים לב מה איתנו...
בהתחדשות עובדים בהתלהבות עם הרגש, ובמצב של ניסיון ושל שחיקה צריך את היראה- את השכל.
אמנם כל החיים שלנו מורכבים מגלים כמו שאמרתי, כמו שאיפה ונשיפה, זה שומר על איזון. אבל הבריאות היא כשהגלים כמה שיותר רגועים ומאוזנים. שלא יהיה עליות וירידות חדות, הקיצוניות הזאת קשה לנפש.
יש עוד משל אם כבר: של לשמור על אש קטנה שישארו גחלים חמות, שרק לשמוע שיעור תורה או לעשות מצוה ידליק אותן בקלות, שלא יהיה צורך כל פעם להתאמץ להדליק מחדש...
אני מרגיש שקשרי חברות קרובים עוזר לי למונע שחיקה.
חבר טוב הוא חבר שרואה את הטוב שבחברו ובכך מעצים אותו. וככה מעצמים אחד את השני.
אני מרגיש ששחיקה בעבודת ה' היא קשורה לשחיקה באופן כללי בחיים.
יש גם פעמים שעובדים את ה' כשאין ברכת שמיים, שיש חוסר, זה לא מחייב שחיקה אבל זאת מדרגה מאוד גבוהה. יותר גבוהה
אני אישית מנסה יותר להבין ולא להרגיש. אם כי, די קשה לעשות את זה כי יצר הרע הוא עובד על הרגשות שלך וזה ממש קשה להישאר בשכל קר מול רגש.
אבל שילוב של לימוד התורה וההתבוננות תוך כדי קריאת ההלכה רואים שהתורה שלנו היא תורת חיים, וכמה ה' חס עלינו במצוותיו- גורמות לי להתחדשות.
אם אזלזל בקביעת הלוימוד, ארגיש ריפיון רוחני.
לפעמים מרגישה שזה בא על חשבון התנהגות טבעית... מה אתם חושבים?
מה ההגיון שהם אומרים שהם מאמינים בבורא העולם ולהגיד שהוא גדול אם הם רוצחים חפים מפשע
ואם התשובה היא שהם מטומטמים, למה יש כל כך הרבה טיפשים וטיפשות בעולם, הם הורסים את העולם
ואיך זה הגיוני שהם פרימיטיביים ויש להם גישה לגוגל
תתפלאי כמה יהודים (חלקם מאמינים ויר"ש) מאמינים שחיסונים עושים אוטיזם והומוסקסואליות היא בחירה...
גוגל לא יכול לחנך לבד את כל הפרמיטיביים בעולם.
כדי לתת הצדקה למידות הרעות שלהם (מידות רעות לאדם עצמו או לתרבות בה הוא חי)
ולפי האמונה שלהם, מצווה להרוג ולהשמיד את מי שכופר באמונה המוסלמית
לאמונה שמה שהוא רוצה זה להרוג?
כבר התיאור של כיבוש הארץ, עם יריחו תחילה בספר יהושע, מדבר על השמדה טוטלית ללא הבחנה.
כיבוש יריחו מהווה אב טיפוס לכיבוש הישראלי, "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר: מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו כא) לאחר מכן כתוב כי ה' מצווה על ישראל לעשות לערים אחרות כאשר עשו לאנשי יריחו. ישראל מצווים להשמיד כל חי באותה עיר.
הם היו עושים לנו 7 באוקטובר כל חודש (ותיאורים הרבה יותר גרועים של 7 באוקטובר שעשו הגויים ליהודים אכן מוזכרים רבות בתנך, לדוגמא "ויבך אלישע ויאמר לחזאל ידעתי את אשר תעשה לישראל עוללהם תרטש והריותם תבקע"). ואילו המחבלים כיום מקבלים פיתות וקנטינה בכלא, אז הם לא יכולים להצדיק זאת בהגנה עצמית
המוסלמית, ואת הזרמים הדתיים הדומיננטיים באיסלאם.
עצם האמונה המוסלמית הבסיסית שעמדתה היא שכולנו נולדנו מוסלמים ומי שאינו מכיר בכך הוא כופר.
זהו זרע פורענות המבטל למעשה את זכותם של כל בני האדם האחרים לאמונות משלהם,לדתות משלהם,למדינות משלהם לטריטוריות נפרדות משלהם,כיוון שבו זמנית כוללת האידיאולוגיה של הדת הזו את העמדה ששואפת לאומה כלל עולמית של כל המוסלמים כולם למעט הכופרים שימאנו בבוא העת להתאסלם ויישחטו.
העובדה המצמררת היא שהקוראן מטיף למעשים אלימים וברבריים ואי אפשר להתעלם מכך. זה כתוב שחור על גבי לבן. המסר האלים מוחדר למוחותיהם של מיליארד מאמיני האידיאולוגיה הזאת, והמסר מצמיח את אירגוני ומעשי הטרור.
אך גם בינם לבין עצמם, בתוכם, בשם התרבות ודת האיסלם, יש מעשי רצח וזוועות אחרות בעולם המוסלמי. בכל מדינות ערב יש שלטון דיכוי דיקטטורי, וכשהשליט מובס, יש מעשי רצח ואלימות מזוויעים - למשל מלחמת האזרחים והמיליונים שנהרגו בסוריה, למשל מלחמת איראן - עיראק בדור הקודם, ארגון הטרור בוקו-חארם בניגריה, שלטון האייתולות באיראן והדיכוי האלים והאכזרי של העם האירני.
הפנייה לקריאה נוספת:
והוא היה פרא אדם אכזרי וברברי.
לפח הדת שלהפ הם לא רצחו חפים מפשע אלא כופרים גמורים. יותר זה, הם מאמינים שהיהודים קיבלו את הקוראן ואז עיוותו אותו (והפכו את זה לתורה המוכרת שלנו) ולכן היהודים הם גרועים יותר מעמים אחרים.
ובשם האמונה נוהגים לפעמים בצורה לא ראויה..
אני לא באה להשוות ח"ו, אבל זאת רק המחשה לכך אמונה בה' לבד לא הופכת את הדרך שבה האדם בוחר לעבוד אותו לראויה.
הם מאמינים באללה ובמוחמד
ובגדול בכל מה שמכשיר את התאוות שלהם
הקטע הבא יותר מתאים לקריאה נשית, אבל כמובן גם גברים יכולים...
חשבתם פעם למה עם ישראל מתלונן כל כך הרבה? רק יצא ממצרים וישר מתחיל עם התלונות- על האוכל, על המים, על שאין מים, קברות התאווה, קורח, מרגלים, ועוד כמה באמצע. מה הקטע?! הם לא ראו את כל הניסים ביציאת מצרים? קריעת ים סוף? לא הזיז להם?!
אבל זה יותר מוכר לנו ממה שאנחנו חושבות. בואו נחשוב שניה על מה שהם עברו. מדובר על אומה עם ילדות קשה, עבדות, התעללות וכו'. ופתאום מגיע מישהו ומתחיל לחזר אחריה. את כל העולם ואשתו הוא הופך בשבילה- אור לחושך, מים לדם, קור וחום משמשים בערבוביא. וואלה נשמע מעניין הבחור. קורע לה את הים, מגניב סה"כ. אבל היא חסרת ביטחון. היא מתחילה לנסות אותו- כמה הוא אוהב אותי? כמה הוא יהיה מוכן ללכת רחוק בשבילי? כמה הוא יסבול אותי גם כשאני לא נחמדה? בפירוש היא מנסה אותו ככתוב "אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גם ראו פעלי" (תהלים צ"ד). וה' קצת מתעצבן אבל נשאר איתה. היתה שם תקופה טיפה טעונה, 40 שנה ככה, אבל הם עברו את זה והגיעו אל המנוחה. לפחות אל הנחלה. מתחילים לבנות בית ביחד, וגם שם לא הכל ורוד. היו עליות, היו מורדות, היא עזבה את הבית ל-70 שנה, אבל הסתדרו. מתישהו כבר נשרף לו הפתיל. מספיק גברת, תארזי תיק וצאי לסיבוב. אז היא יוצאת לתקופה לא ידועה. מחפשת את עצמה בעולם הגדול. השכנים רואים אותה ברחובות עם מזוודה, ושואלים בעיניים מלוכסנות: "אז מה, זהו? פירקתם?" איזה גועל נפש, כמה שמחה לאיד במשפט אחד אפשר למות... והיא עונה "מה פתאום, אני בחופשה. כבר חוזרים!" מוסיפה עם קריצה. אבל אפילו היא בפנים כבר מתחילה לאבד אמון. הוא בטח יושב לכדורגל עם חברים. חוגג כל רגע שהקוטרית הזו לא בבית . מי יודע אם לא מצא לו מישהי ליום שאחרי...
עברה תקופה, איזה 1800 שנה, ובאיזה רגע משפיל במיוחד, מחשבה כפרנית משהו הזדחלה לראשה: למה אני צריכה אותו? זה גם הבית שלי! אני יכולה לחזור הביתה, בלי לחזור אליו!" "אין סיכוי. אני חסרת כל, איך אעשה דבר כזה? ולא דיברנו שנים. הוא בטח יזרוק אותי מכל המדרגות. ואני לא יוצלחית." וכך עוד ועוד מחשבות פסימיות וריאליות עטו על היוזמה הקטנה הזו מכל עבר. זה תמיד קורה, עד שמגיע רעיון מעניין, מרענן, הקיים והמוכר דואגים לחנוק אותו כבר על מושב הלידה. לא נותנים לו סיכוי.
אבל הגברת שלנו המשיכה להשתעשע במחשבה. פתאום זה נראה לה אפשרי, ואז אפילו הגיוני, עד שהיא החליטה שזה הדבר הנכון לעשות! איך שהיא מתקרבת לבית הוא פותח לה את הדלת. "שלום! מה שלומך? כבר הרבה זמן לא היית כאן! חיכיתי לך!" היא מסתכלת עליו בעיניים גדושות עצבים, מסננת "שלום" קפוא מתחת לשפה ונכנסת. ומאותו רגע, התעלמות מוחלטת. הרי השלטון פה וגם כל האווירה היו חילוניים בהתחלה. והיא- אף מילה. מסדרת, מאווררת, מבשלת רק את מה שהיא אוהבת, ומתעלמת ממנו די במופגן. אבל הוא מכיר אותה ולא מתייאש. שואל לשלומה כל בוקר, מדגיש לה שבחר עבורה את מבשם האוויר שהיא אוהבת, מתעקש להצליב מבטים. נו, כמה כבר אפשר להתעלם? אז היא מפשירה בצעדי דרדס. משחררת מבט, ואז חיוך פצפון, ומילה, ותודה, ככה 75 שנה. אבל הוא רוצה יותר. וכשהוא ראה שהגיע הזמן, הוא שחרר ג'וק קטן מהקופסה. חלפו דקה שתיים, ופתאום "אימאלההההה ג'וקקקקק!!!!!!" והיא נתקלת בו-רצה אליו באינסטינקט לא ברור. והוא עוטף אותה וזה דווקא נעים. היא מסתכלת למעלה, פוגשת את העיניים שלו,
ועכשיו תורנו. מה הוא רוצה מאיתנו?
גם לי באמת יוצא לתהות על זה כל יום.
זה באמת מצב ממש לא ברור יש קצר בתקשורת, אין דיבור, התקשורת היחידה זה לפעמים מבט חטוף/חצי חיוך/ כעס
הקושי בעיקר נובע מאיתנו. אבל גם הוא מערים קשיים, הוא קיבל אותנו אחרי 2000 שנות גלות כאילו כלום,למה לא קראת אלינו? למה היינו צריכים לבוא לבד, מה אם לא היינו באים היית ממשיך פשוט לחכות בלי לומר מילה? ועכשיו כשסופסוף באנו הבייתה למה אתה מתנהג כאילו אתה לא בבית
אומרים שכשיש רצון למשהו, זה סימן על התחלה של מוכנות לדבר הזה. שנזכה לקשר ישיר, לשיח פתוח (ברמת האפשר) עם ריבונו של עולם בקרוב ממש!
הרעיון נפלא ומסביר יפה.
זה מזכיר לי את העבודה עם נוער שעברו חיים לא פשוטים, וכשהם מגיעים למסגרת שאוהבת ומחבקת אותם, אז הם הכי מתקשחים ולא מאפשרים. כשהם חוזרים "הביתה" הם חוזרים להיות קטנים בעיני עצמם.
וזה תהליך בניה מתמשך מול מי שרוצה בטובתם, לאלה שרק סוחטים אותם.
בעז"ה מתכנן ללכת לאביתר/גבעה/חווה, קצת לנשום מאווירהּ של א"י....
אולי אזכה גם ללמוד משהו בנושא....
אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"
תעברו עם העכבר ותראו, אם בא לכם
לא מתכתב עם בנות באישי
מביאים פירות מגידול הארץ ומברכים עליהם.
מתפללים על האתרוגים לסוכות הבא.
מדברים בשבחה של ארץ ישראל
וחוגגים יומולדת זוגי חחח
מה שיש בבית
מה שקיבלנו
וקצת שירים ודברי תורה
לצערי השיחה אישית לא עובדת לי!
*** אם אפשר לשלוח מסר אני אשמח.
אבל קצת לחשוב על א"י ומה צריך לעשות בשבילה
וכמובן בט"ו בשבט ללכת לטיש!
מותר להיות עצוב לפעמים אבל גם שם אסור להפסיק לשמוח