אז קחי בחשבון שמדובר בזוג שעבר שינוי קיצוני ענק מאז שהתחתנו.

רוב הזוגות לא חווים טלטלה כזו

לא בטוח שזה מה שהכריע, אבל זה בהחלט לא משו שקורה לכל אחד

דבר שני, לכולם יכול לקרות הכל. במיוחד בזוגיות. כשאני שומעת על מקרים של גירושין מעבר לזה שכואב לי, זה מחדד את זה שאף פעם לא יודעים מה קורה בין זוג בחדרי חדרים, וגם - שזוגיות צריך לתחזק. ומעבר לזה - לפעמים זה באמת מה שצריך לעשות. (להתגרש)

טוב, זה די מרגיע.

כל-כך הרבה שנים וילדים

כאילו - ברצינות????

גם הכניס אותי למחשבות אבל ברחתי משם באותו רגע 😃🤐

מכירה גם יחסית מקרוב כמה זוגות עם הרבה ילדים, שהתגרשו אחרי המון שנות נישואין. וכל סיפור כזה מטלטל מחדש...

אבל רק רוצה להגיד לגבי החרדה שמא זה יקרה גם לנו.

גירושין לא 'יגיעו פתאום'. גירושין זו החלטה של בני זוג שמגיעה אחרי קושי מתמשך שהם לא הצליחו לפתור.

נכון שמבחוץ אולי זה יכול להיראות כאילו זה פתאומי, אבל נראה לי שאף אחד לא מופתע כשהוא בעצמו מתגרש. גם אם הסביבה לא מנחשת שזה בדרך, הזוג מבין את זה הרבה קודם.

אז זה יכול להרגיע ביחס אלינו - שאם טוב לנו בזוגיות שלנו, ונמשיך לתחזק את הזוגיות שלנו, ונשים לב אם מתעורר קושי ונפעל לפתור אותו לפני שהוא יתעצם, אז בעז"ה הזוגיות שלנו תמשיך ותפרח עוד הרבה שנים...

וב"ה שיש גם הרבה זוגות שאפשר להסתכל עליהם ולראות איך הם הצליחו, ולשאוף להיות כמוהם...

ממש מזדהה, ממש ממש ממש

❤️

האמת אותי מה שכתבו פה לא מרגיע 

כי אנחנו ב'ה נשואים כך וכך שנים (לא מעט ולא המון.. סביב עשור)

וכן אני ב'ה רואה שאנחנו במהלך השנים עוברים שינויים גם כזוג וגם כל אחד בדרך שלו

ומשתדלים לתת לכל אחד מאיתנו את המרחב להתפתח בתוך הזוגיות

ואותי זה מלחיץ נורא לשמוע על זוג כזה מתוק , וזוכרת את הכתבה עליהם ב''פנימה '' לפני מיליון שנה איזה זוג מתוק ואוהב ...  ומפחיד אותי שמערכת של נישואין לא מחזיקה שינוי. 

לא יודעת.. לא בטוחה שמנסחת טוב 

בכל אופן אותי זה לא מרגיע ורק מזדהה עם החששות שאת מעלה.. ❤️

את עצמו/ את הזוגיות

אני דואגת..

אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין...

שכתבות ממש לא בהכרח משקפות את המציאות.

אין לי מושג מה היה מצבם כשהם התראיינו, וזה גם לא ענייני, כמובן, אבל ברור לי שהם בחרו מה לשתף מהחיים שלהם ומה לשמור לעצמם (וטוב שכך!)

הפרסום נותן לנו אשליה של היכרות, אבל זו רק אשליה.

כשחברות נפגשות פעם בשנתיים, ברור להן שכל אחת קיבלה רק הצצה לחיים של השניה, והן לא באמת מכירות את כל תהליכי העומק שכל אחת עוברת.

מפורסמים אנחנו מכירים אפילו פחות מזה, אבל אנחנו רואים אותם כל הזמן, ולכן יש לנו אשליה שאנחנו יודעים מה באמת קורה איתם.

כי זה באמת זוג שאתה לא מצפה לו, ומאוד הערכתי אותם.

מצד שני, מספיק לשמוע את מה שהוא כותב כדי להבין מה קו מחשבה שלה ומה קו מחשבה שלו.. מאוד שונים, ואפשר לנחש איפה הקשיים..

והתהילה מאוד משנה , מאתגרת ומלאה נסיונות..

ובקיצור- אין כמו להיות אנונימיים,

גם בלי פייסבוק ואינסטגרם. רק הורס.

אני כאן להגיד הערב

שלא משנה מי התגרש..

משנה מי בחר להשאר ביחד!

דור הנצחון שלנו חייב לנצח לא רק בחזית הצבאית אלא גם בחזית המשפחה והבית!

לנצח באהבה ולהאמין בה בכל הכוח!

ואני יודעת שנוהגים לחשוב שיש אנשים שפשוט "נפלו טוב" ושאני יושבת לי במגדל השן עם הבעל המושלם שלי, אבל הרי לכם החדשות:

מעטים הזוגות שנשואים מעל 10 שנים

גם הכי קיטשים, גם הכי מאוהבים שנראה לכם בעולם, שלא חשבו לפחות פעמיים להתגרש! בשיא הרצינות!

אולי גם פתחו תיק.

ולא מדברת על עצבים של רגעים קצרים

אלא זוג שממש עומד מול הדילמה הזו ברצינות תהומית! בסבל נוראי! בכאב שקשה לשאת עד בלתי אפשרי..

למשך תקופה לא פשוטה!

כל עוד לא מדובר בהתעללות ומקרי קיצון

כולנו יכולים

לגלות שוב את האהבה

להחיות אותה בענק!

לבחור זה בזו מחדש!

ולגדול!

ואין מתנה יותר גדולה מלבחור שוב ושוב ולמרות כל הקשיים זה בזו.

זה נותן לאהבה שלכם עומק חדש ועשיר פי כמה..

עוצמות שלא ידעתם שאפשר לחוש.

וכן, אהבה זו בחירה!

ממש כשם שבחרתם לאהוב את הילדים שלכם ויהי מה, לא משנה כמה הם יעצבנו אתכם, גם בזוגיות בוחרים לאהוב.

תבחרו בבן או בת הזוג שלכם!

אי שם כשעמדתם תחת החופה, הנשמות שלכם התמזגו והפכתם שייכים זו לזה.

כך שאפילו אחרי גירושין הניתוק לעולם לא סופי בנשמות..

ובכלל,

עיסוק בגירושין ובפירוד, מזמין עוד פירוד וכאב. זה ממש מדבק. אל תעשו לעצמכם את זה.

אנחנו היהודים, מנצחים באחדות! ה' אחד!

תתפללו אליו, שישרה ביניכם בזוגיות תמיד! שירפא לכם את הלב..

בדרך כלל השיעור והריפוי הכי גדול מסתתר בתוך הכאב שאתם חווים מול בן/בת הזוג, ואם לא מולם, הוא יחזור להתרפא שוב ככה בקשר הבא.

ובינתיים-

תתרכזו במי שנשאר ביחד והגדיל את האהבה!

באחדות!

זה מה שיחזק אתכם!

וזו המדליה האמיתית!

אני יודעת שעמלתי! וזכיתי לאהוב..

*****

כתבה אלירז פיין

חנן בן ארי מתגרש

בואו נדבר על זה

ולפני שאתם כותבים לי בצדק כל מיני משפטים כמו "מה יש לדבר, זו הפרטיות שלו"

תקראו ורק אז בבקשה תגיבו.

חנן בן ארי הוא לא העניין

אתם העניין, אנחנו זה העניין

היום בערב קיבלתי בשתי קבוצות שיש לי עם שני זוגות שונים הודעה בנושא הזה

(בטיפולים הזוגיים אצלי ההתכתבות ביני לבין בני הזוג נעשית רק בפורום ששלושתינו נמצאים בו, בשקיפות מלאה לכן השיח מתקיים רק בפגישות בקליניקה או בקבוצת וואטסאפ משותפת)

משתפת כאן ברוח הדברים וכמובן לא חושפת את ההודעות שנכתבו.

הודעה אחת ממש כואבת שבה האישה שיתפה שמאז שהיא שמעה שחנן מתגרש היא בוכה ושזה ממש מטלטל אותה כי זה תפס אותם בימים ממש קשים של מחשבות על פרידה והיא מרגישה שההודעה שלו גרמה לפחד מפרידה להיות ממשי מתמיד

בקבוצה אחרת הגבר כתב איזשהו משפט קצת ציני בסגנון של  "אם אפשר עם 7 ילדים, אפשר גם עם 3"

אני מרגישה איך הדבר הזה נוגע עכשיו להרבה זוגות בבטן הרכה

ולכן אני בוחרת לא לנקוט בגישה של

"את מי זה מעניין זה החיים הפרטיים שלו"

ולכתוב עבור מי שזה נוגע בו

בסופו של דבר חנן הוא אדם ציבורי ונכנס ללב של הרבה מאיתנו בכישרון המיוחד שלו, במילים שלו, בדמות החיובית שלו, בסגנון ההופעות שלו, בהתגייסות שלו לטובת החיילים והפצועים במלחמה...

בעיניי להגיד ש "זה לא עניינו" זה אולי צודק

אבל זה מתחמק מההבנה שאדם שיש לו השפעה רחבה וציבורית דרך המוזיקה

יש לו גם השפעה רחבה וציבורית דרך הבחירה להתגרש

למה?

כי ככה אנחנו, אנושיים

המראות שסביבנו משקפות לנו את העולם הפנימי שלנו ובין השאר את הפחדים שלנו

אז אם גם אותך או אתכם כזוג זה פגש -

הכי נורמלי בעולם

ועכשיו, אחרי שקיבלנו את זה-

בואו נצלול יותר לעומק

כשאדם שאתם מכירים, אוהבים, מעריכים עושה בחירה להתגרש וזה מפעיל אתכם

תוכלו לראות בזה הזדמנות. כן, כן.

כשזה מפעיל אתכם זה לא אומר שבהכרח הבחירה שהוא עשה תשפיע עליכם לבחור כמוהו

אלא שיש לכם מראה להתבונן דרכה על עצמכם

לשאול את עצמכם:

זה מפחיד אתכם? למה?

זה נותן לכם ביטחון? למה?

זה מעציב אתכם? למה?

זה גורם לכם לשיפוטיות וזילזול? למה?

כשאתם שואלים את עצמכם

נסו לאט לאט לנתק את הסיפור מהתמונה הספציפית של חנן בן ארי

ונסו להתרחב למושגים שהם מעבר ללבוש הגשמי הספציפי הזה

מושגים כמו זוגיות ארוכת טווח, נאמנות, ברית, שחיקה, אחריות, התפתחות אישית, פערים, אמונות, מטרת הזוגיות

אח"כ תשאלו את עצמכם ואחד את השני איך זה מופיע בזוגיות שלכם?

איך נראה הקשר שלכם?

מה חזק אצלכם?

מה אתם רוצים לחזק?

מה שלום הברית שכרתתם לפני כך וכך שנים?

האם אתם עוד מרגישים אותה?

בוחרים בה?

מה שלום התשוקה שלכם?

האם נשחקתם?האם אתם מרוצים במרחב הזה?

איפה אתם מרגישים שהקשר הזוגי מעצים אתכם גם כפרטים ואיפה הוא תוקע אתכם?

איפה הייתם רוצים להתחדש?

איזה פערים לא פתורים אתם מזהים בקשר שלכם?

שיחה עמוקה כזו של בירור ערכי וזוגי

לא רק שתאפשר לכם להימנע מדברי רכילות והשערות סתמיות שעלולות לייצר חרדה או השלכות לא טובות אחרות שתעשו מהסיפור של חנן לסיפור שלכם

אלא היא גם עשויה להיות הזדמנות עבורכם להעמיק את הקשר, להתקרב יותר או אולי לעשות עם עצמכם בירור אמיתי ונוקב שלא העזתם עד כה לעשות.

וראו איזה פלא

חנן בן ארי הוא באמת לא העניין

אבל הוא יכול להיות מראה מצויינת להפוך אתכם למאוד מעניינים בעיניי עצמכם

נקרא לזה "אפקט חנן בן ארי" החיובי

מאחלת לכולכם אהבת אמת ששייכת רק לכם שאף אחד לא יכול באמת לערער אותה

מאחלת לחנן והדסה שתהיה להם הדרך הכי נכונה וטובה להם ולילדים

בחסד ובאהבה

מאחלת לכולנו כשאנחנו פוגשים את הסקרנות הטבעית והאנושית שיש לנו בחייהם של אנשים מפורסמים או בכלל

שנדע לקחת אותה לעבודה פנימית ולהניח את מה שלא שייך לנו בכבוד ובענווה

*כתבה צופיה רוזנפלד*

מתוך מקום מאד כואב של ליווי של מישהי קרובה במצב לא פשוט,

חשוב לי מאד לכתוב פה

בבקשה אל תישארו בכל מחיר

שימו לב באמת אם יש לכם פרטנר, ואם אתן לא בסבל שאין לו מוצא.

אותי זה לא מפחיד, הפחד מגיע מדברים פתאומיים, כאלה שאינם תלויים בי.

גירושין הם דבר שתלוי בבחירה של שני בני הזוג ובמה שקורה ביניהם לפני, לפעמים זה החלק היותר טוב שקורה ביניהם ומה שקרה קודם גרוע יותר. כל כך הרבה זוגות ומשפחות חיים בצורה לא טובה, אז אם גירושין ייטיבו עם החיים שלהם, זה צעד חיובי.

אף אחד לא חסין מפני בעיות בזוגיות, גם אם הזוגיות כרגע טובה היא יכולה להשתנות לרעה. המטרה שלי היא לעבור את השינויים והתהליכים בצורה נכונה וטובה עבורי ועבור הזוגיות והמשפחה שלי, זה לגמרי תלוי בעיקר בי ושום דבר לא מפחיד אותי בדרך, לאן שהיא תקח אותי.

ורוצה לצרף לך ובעצם לכולנו את הדברים שכתבתי:

בום.

מוצאי שבת.

את פותחת את האינטרנט וקוראת את הידיעה החדשה.

הלב שלך קופא לרגע.

"מה? לא הבנתי. רגע, מה??"

מבולבלת.

מפוחדת.

מרגישה דברים בבטן, לא יודעת לתת להם שם עדיין.

אבל זה נגע בך.

זה נגע בך חזק.

מנסה רגע לעשות סדר בבליל המחשבות, הרגשות והתחושות שאת מרגישה כרגע ומתחילה להבין-

כן. זה נגע בי. זה דבר חזק.

אהבה היא דבר חזק.

הרצון שלי לאהבה הוא דבר חזק.

הרצון שלי ליציבות וביטחון בחיים הפרטיים שלי, בזוגיות שלי, באושר שלי, בשמחה שלי הם דבר חזק.

הרצון שלי ביציבות לילדים שלי הוא דבר חזק.

הטלטלה שהנפש והלב שלי עוברים כאשר שומעים כל ידיעה על פירוק הבית היא גדולה. ומפחידה.

וכאשר זה מגיע בגל גדול של אדם מוכר, אהוב, קרוב, משפיע, מוערך וכן הלאה – זה גדול שבעתיים.

אז מה אני עוברת עכשיו בעצם?

אולי סוג של בירור. חשוב מאין כמוהו.

רגע חרדה, אל תפריעי לי לברר.

אני חזקה יותר ממך ואני מנהלת אותך.

אני עוצרת רגע.

לוקחת נשימה.

ומסתכלת לך, חרדה, בלבן של העיניים.

מי את?

מה את רוצה להגיד לי?

את נשמעת כל כך מפוחדת.

אני שומעת אותך.

את אוהבת את בעלך. מאוד.

כמה הוא יקר לך!

כמה הקשר שלכם יקר לך!

נכון. את צודקת. זה באמת מפחיד לשמוע על זוג יקר שמתגרש.

מזבח מוריד דמעות וגם הלב שלך מוריד דמעות. ומאוד מאוד מפחד.

לב יקר ואהוב, אני שומעת אותך!

אתה מפחד רק כי אתה אוהב.

אתה מפחד רק כי כ"כ יקר וחשוב לך האהבה, הזוגיות, האיש הזה, הבית הזה, הילדים האלה, היציבות.

יציבות.

וואו. ועוד בעולם שלנו ובזמן שלנו שהיא מצרך כ"כ כ"כ נדיר.

אתה זועק ורוצה יציבות!

כמה אתה צודק לב.

כמה את צודקת נשמה.

בטח שהצורך היקר והפנימי פנימי הזה צודק!!!

כן אהובה.

תסתכלי רגע על היד שלך.

כן שם, יש לך משהו על היד.

*טבעת*

טבעת נישואין 

תיזכרי שבעלך ענד לך אותה לראשונה תחת החופה.

נכון, לפעמים הטבעת הזו יכולה לסמן לך שאת *טובעת*. לפעמים בחיי הנישואין את מתמודדת, כמו כולנו, עם מקום שמאיים להטביע אותך. ואין אוויר במים. ואין נשימה.

אבל עברת את זה! כמו גדולה!

עברתם את זה! כמו גדולים!

ויודעת מה? צמחת מזה. גדלת מזה. גדלתם מזה.

את יכולה לזה!

אתם יכולים לזה!

ואו אז – את מרגישה שהטבעת הזו *הטביעה* חותם. 

חותם על הלב והנפש והנשמה של טוב וגדלות.

ואת מרגישה בכל כולך את ה*טבע* הזה. טבע שבנוי מתנועה, מאנרגיה.

ואת מבינה – אין הדבר תלוי אלא בי! ובנו!

אני! אנחנו! נקבע איזה זוג נהיה!

אני! אנחנו! נשקיע אנרגיה *אקטיבית* בזוגיות שלנו ונצמיח אותה כל יום ויום מחדש!

אני! אנחנו! נדע שגם אם יש קשיים ומשברים – ויש! – אנחנו יכולים להם!

אנחנו נעבור דרכם ומתוכם נצמח! ואפילו יותר עמוק ויותר חזק ויותר יציב!!!

כי בחרנו זה בזו.

כי אנחנו ממשיכים לבחור זה בזו בכל יום ויום מחדש. אחרי שנה, אחרי שנתיים, ואחרי 50 שנים.

כי אנחנו מבינים שאהבה היא לא רק רגש אלא גם בחירה, והחלטה.

החלטה שאומרת - בעלי! אני בוחרת בך! שוב ושוב ושוב.

אשתי! אני בוחר בך! שוב ושוב ושוב!

כי אנחנו נשואים.

ונישואין -

מנשאים, מרימים, מגדילים אותנו! 

את האדם שאנחנו, את הזוג שאנחנו

מרחיבים בנו את כוחות הנפש

מגדילים את המידות

מנשאים אותנו עוד רובד, עוד קומה למעלה.

ואנחנו זוכרות שגם אם לפעמים הנישואין מרגישים לנו כמו *משא*, נשיאה בנטל כבד – זה טבעי. זה קורה. 

וזה באמת באמת מאפשר לנו לעצור רגע ולעשות את אותו בירור. את אותו ליבון ועומק שדרושים כאן. 

את אותה גדילה שממתינה לפרוץ קדימה ולהתרחש.

ואת יקרה. כן את.

תסתכלי רגע במראה ותגידי לעצמך בגאון:

"אני פרופ' לחיים שלי! פרופ' לזוגיות שלי, להורות שלי, למשפחתיות שלי, למיניות שלי, לאושר שלי.
עשיתי ואני עושה בכל הדברים הבאמת באמת חשובים ויקרים בחיים, שהם החיים עצמם, תואר ראשון ושני ודוקטורט ופוסט דוקטורט וכל מה שאפשר. ושם רוב האנרגיות שלי מושקעות.

ואחרי 120 *זה* מה שאני אקח איתי הלאה.

ואני יכולה!!!

אנחנו יכולים!!!

ומה יכול לעזור לנו בזה?

איך נוכל לעשות את זה בפועל?

קודם כל נבין *שזה אפשרי*

אח"כ נבין *שזה תלוי בעיקר בנו! בי, בבעלי.*

אח"כ נבין את המהות של הדברים, את המהות של הנישואין.

ואז נתחיל לעבוד 😊

מצרפת מאמר ארוך בדיוק על ההוצאה הזו מן הכוח אל הפועל של הכוחות שלנו, של האהבה שלנו, של שמירת האושר בנישואים שלנו, כאן:

https://www.inn.co.il/forum/t1314414#14159954

המאמר הארוך שכתבתי שצירפתי בסוף ההודעה הקודמת, כי באמת אלו החיים שלנו עצמם. של כולנו.

זה האושר שלנו עצמו, של כולנו.

ולהתחזק בכך שאנחנו יכולים!

שיש מה לעשות!

שנישואין זה דבר טוב! ויקר! וחזק! ויציב! 

ויכול לעמוד בטלטלות, בשינויים, במשברים

והסיפור הזה שאנחנו מספרות לעצמו יכול לתת לנו עוד בוסט כל כוחות. של עשייה.

של ידיעה פנימית של: we own it!

I own it!

אני יכולה לזה! באמת!

אנחנו יכולים לזה! באמת!

אז זה באמת מאוד ארוך, אבל זה רק כי יש בפנים את כל מה שעלה לי שיכול לתת לנו עוד קצת אוויר לנשימה, עוד קצת כוחות, עוד אמונה בצדקת דרכנו ובעיקר - עוד אהבה ואושר בחיים. ב"ה שהכל הכל שלו והכל מאיתו. 

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - יעל זק"ש

בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,

זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".

לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.

הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנו מוצאים את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!

מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.

בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'

לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.

איך עושים את זה?

על "קצה המזלג":

1. מבינים את הפער *המובנה מראש* שיש בשלבים השונים - ז"א, מבינים שכל היכרות התחלתית, מעצם טבעה שהיא חדשה היא מרגשת וההתאהבות באה בקלות וולא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש וכו',

ז"א, גם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!!!)

זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה,

הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,

ואם נדע *מראש* שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם,

ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם =- אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.

2. מבינים שכמו כל דבר בטבע, מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע,

דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח,

דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתעניין,

דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ,

דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ

שוב - *כל* דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!

אז גם אהבה, וגם זוגיות וגם נישואין

חיייבם חייבים אנרגיה כדי להתקיים!

וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...

אלו החיים...

בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.

ואני הכי אוהבת את הדוגמא של ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו.

שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קודי מטוררף, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סזיפי ואינטנסיבי וכו' וכו'- בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שזה טוב עצום!

אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה.

השקעה.

עבודה.

מאמץ.

זמן.

אנרגיות.

כסף.

משאבים.

מחשבה.

התכווננות.

פניות.

מקום.

אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם,

להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - בדרך להצלחה הרבה יותר קלה.

3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין, ואז מצליחים לזהות מראש מהו הנשק שהורג נישואים והורגים אותו עוד שהוא קטן (אני חושבת שהנשק מספר 1 של הנישואין הוא המובן מאליו) וארחיב:

הבנת מהות הנישואין 

בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

                                                          *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת –

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!!!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

                                                              *****

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

4. עוד רעיונות שיכולים לעורר את האהבה עוד, מורכבים בעיקר משני רבדים:

א. להעמיק את מה שכבר קיים.

ב. לחדש ולגוון בדברים נוספים.

למשל, אם עד עכשיו יש לשניכם רגעים של אושר ואהבה בכל תחום שהוא - אפשר להמשיך בזה, להתמיד בזה, להעמיק את זה, ללמוד על זה, להשקיע עוד בזה,

ובנוסף אפשר לךפתוח את הראש והלב לעוד רעיונות מרגשים וכיפיים יחד.

בין אם זה טיול זוגי, צימר מפנק, בריכה פרטית, סרט יחד, ארוחה מושקעת, השקעה בחיי האישות, בילויים משותפים, טיסה או חופשה חלומית שניכם, לעשות יחד אטרקציות או פעילויות אקסטרים, לרקוד יחד, סנדאות יחד, מוזיקה יחד, לומר אחד לשנייה מילים חמות, מכתבי אהבה גם עכשיו, הודעות משמחות בפלאפון, להתכתב אחד עם השנייה כאילו "מחדש" באינטרנט או מייל וכדומה - יכול מאוד לשמח ולהצחיק ולקרב , לחבק חיבוק ארוך של דקה שלמה לפחות, להביט בעיניים, להשקיע במסאגים או שמנים/ריחות/אווירה וכו', לשחנ"ש עד אמצע הלילה מדי פעם, לומר אחד לשנייה מהם החלומות שלי, מהפ הפחדים שלי, מהם הרצונות והשאיפות שלי ולשמוע מה שלה, לשתף בעולם הפנימי שלי, להתעניין, ויש עוד אלפי דוגמאות - כל זוג יכול לחשוב ולמצוא מה משמח אותו ומתאים לו,

בעיקר לזכור שיכול מאוד לעזור

לתכנן את זה

לחשוב על זה

להשקיע בזה

להתכוונן על זה

להיות במודעות על זה

עם כוונה, עם בחירה שלמה, עם שלמות ועומק - ועצם זה עושה כבר חצי מהעבודה

אז קדימה, לעבודה,

הכי מתגמלת ויקרה שיש

עליי? עלינו?

כילו שמעתי, חבל, כואב עליהם

וזהו…

אני רואה פה שלקחו את זה ממש קשה

כל זןג שמתגרש אתן לוקחות ככה קשה?

אותי הפתיע האמוציות סביב הגירושים שלו והחוסר בטחון שאנשים מפגינים מול החיים של עצמם.

טלטלה

כן כואב לי על הילדים ועל בית שהתפרק. אבל זה לא נדיר לצערנו

ודי ראיתי את זה מגיע גם אחרי עטלף עיוור 

שנה

עם שלושה ילדים

הייתי ילדה ותיווכו לי את זה טוב כנראה כי לא לקחתי קשה

אז זה הגיוני לי בראש שגם ׳גדולים׳ מתגרשים

וחוץ מזה, לדעתי דווקא כשהקן מתחיל לגדול- מתחילות הבעיות… כי אין מה שיעסיק 24/7 וצריך אשכרה להיות אחד עם השני…

בהמשך להלם יש לי גם פחד על עצמי

כי תמיד שכנעתי את עצמי שעברתי את ההתחלה

מכאן תמיד יהיה בסדר

לחמנו את הקשיים הראשוניים וכו'

אני מקבלת עכשיו מאין הוכחה שוואלה זה לא נכון

לא יודעת מוזר לי כזה

אני באופן כללי שונאת גירושין..

זה ממש רחוק ממני

לא מכירה משהו במעגל הקרוב שעשה את זה (ב''ה)

וזה מרגיש לי, לא יודעת

לא יודעת להסביר את עצמי 

זה באמת יכול לקרות בכל שלב 

אבל יש שלבים יותר מועדים לפורענות כמובן 

ויש באמת אירועים שלפעמים טורפים את הקלפים ומשנים את התמונה

אני לא רואה סיבה למה להשליך את זה עלייך 

תמיד צריך להיות עם יד על הדופק לגבינו, לא רק בגלל חשש מגירושין, אלא בגלל איכות חיים

לא לשחרר ותמיד להשקיע

אבל חשבתי שכבר ביססנו את הקשר

חשבתי לתומי שאחרי הביסוס כבר נצלח הכל 🤐😃

מקווה שאני מובנת

כי אני בעצמי לא מבינה אותי כל-כך חחח

זה פשוט עשה לי מוזר כל הסיפור הזה 

(אם הבנתי אותך)

גם כשהבסיס הוא טוב, צריך כל הזמן לתחזק את הזוגיות ושהיא לא תהיה מובנת מאליה 

כי זה כל הזמן בנייה

אין לשקוד על השמרים

זה כל הזמן לחזק

כל הזמן לתקשר את זה

כל הזמן לשים לב לעתמי ולבן הזוג

זה לא נגמר

אני זןכרת שהתחתנתי ואמרו לי השנים הראשונות קשות קשות זה בנייה רבים מלא

ואמא שלי היחידה שאמרה לי בהתחלה יש נכונות רצון ופרפרים

שימו לב לא לאבד את האנרגיות העוצמתיות האלו בתווך של שנים קדימה

שהחיים שוחקים וכבר רגילים אחד לשני

ואז צריך לשים לב להרים ראש מעל המים ולהישאר באהבה ובשמחה ובטוב ובכיף

גם לך

גם לי

כולנו מביאים ילדים

אף אחד לא מבטיח לך שמחר יהיה טוב

אנשים משתנים ומתפתחים, זה דבר טוב, לפעמים זה יוצר קרע בלתי ניתן לאיחוי בזוגיות, לפעמים אחד מבני הזוג כבר לא רוצה בזוגיות, הרבה דברים יכולים לקרות.

נראה לי שיותר נכון לטפל בזה ופחות להשקיע אנרגיות בדברים אחרים כמו הריון ולידה..

כשאני שומעת כזה סיפור

בהרגשה שלי הם חיו מעולה כל השנים ובשנה האחרונה היה שינוי דרמטי

ככה אני מסבירה את זה לעצמי

כי סיפור אחר קשה לי להבין אותו. אפילו שיכול להיות שהוא נכון, שלמרות הקשיים הביאו עוד ילדים.. אולי חשבו שזה ירפא ויעזור לזוגיות.. לא יודעת 🤷

באמת צריכה פחות להיכנס לזה

כי כמו הפותחת,אני גם הרגשתי עם הסיפור הזה מאוד לא נעים.

ב"ה הזוגיות שלנו מצויינת

יש לפעמים קשיים, שלא הייתי מגדירה אותם כאי אפשר לחיות איתם ועלולים לגרום לגירושין

אבל כשהסיפור פה זה משפחה עם 7 ילדים אני מדמיינת קושי פתאומי שצץ בשנה האחרונה שאי אפשר להמשיך ככה

ומי ערב שזה לא יקרה לנו?! 

כמות ילדים היא ממש לא פרמטר לטיב הזוגיות

אבל מסתבר שזה לט קשור…

מבחינת ילדים? לא יודעת זה סיפור בפני עתמו וזה באמת אינדיבידואלי 

זה ממש מצער שעברו ועוברים משבר

זה לא ענייננו בשום צורה

יכול להיות אפילו שהילדים פה קוראים את זה או יקראו את זה.

אף אחד לא יודע מה היה, גם סימנים מקדימים זה דבר שאומרים רק בדיעבד...

לדעתי לא שייך בכלל להתעסק בחיים שלהם, למרות שהוא מפורסם, ולמרות שפירסמו פה באתר.

לדעתי אפילו כדאי לנעול את השרשור

הם בחרו לפרסם את הגירושים שלהם באינסטגרם

לא רואה שום בעיה לדון בנושא ובנושאים שזה מעלה

מי זה הזוג הזה?? זה לשון הרע להגיד?

לא רואה שום כתבה על זוג שהתגרש ברוך השם.

חושדת בזוג מסוים רק בגלל מספר השנים ואם כן זה באמת מטלטל.. אבל מטלטל כמו כל זוג שמתגרש אחרי כל כך הרבה שנים..

אם זה לשון הרע תעדכנו ואמחק

זה פשוט מופיע בראש חוצות ובכל קבוצה אפשרית

גם פה באחד ההודעות כתבו את זה 

לא אבל עולם הפרסום והניסיון שטומן בחובו לא עושה טוב לזוגיות כנראה.. ומי אנחנו שנשפוט. שיהיה להם רק טוב. ובעיקר לילדים..

כי הוא מתחיל לגלוש לדיונים ספציפיים על חנן בן ארי ואשתו, וזה לא מתאים ולא נכון בעינינו לדון על החיים הפרטיים שלהם (גם אם הם מפורסמים...).

נכתבו פה דברים חשובים על מה אנחנו יכולות לעשות עם הטלטלה שזה עושה לנו.

אם מישהי מרגישה שזה עוד לא מוצה ורוצה לפתוח שרשור חדש, מוזמנת בשמחה. רק מתוך הקפדה לדון על מה זה עושה *לנו*, ואיך *אנחנו* מתמודדות עם זה, בלי לדבר על מה היה מאחורי הגירושין שלהם...

(ומחקנו כמה הודעות שהיו נראות לנו יותר מידי *עליהם*. סליחה ממי שמחקנו לה..)