לפעמים דווקא אדישות נובעת מהדחקה גדולה של הרגש של האדם. לי אישית קשה להאמין שיש "יקים" קרים בלי לב. אני מאמין (כן, אני יודע שזו אמונה, כי אין לזה כ"כ ביטוי במעשה, ובכל זאת) שגם להם בסתר ליבם יש לב. זה מה שכתוב שה' ימול את ערלת לבבינו, "...והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". בין אם בנבכי עצמוּתם מסתתר לב ובין אם לא, אני בכלל לא מקנא בהם, וברור שעדיף להיות עם עודף רגש (אף שלא אבין לעולם את ההתמודדות שלכם ואת הקושי שבזה, אבל לפחות במבט מבחוץ כך נראה לי) מאשר להיות חסר לב. אני אישית בתור ילד הייתי מאוד רגשן, בכיתי המון (אז הייתי רגיש מאוד...😉), והיום אני כבר לא כזה. אבל כבן-נוער (עד השביעית בערך) שערי הדמעות שלי עדיין היו פתוחים, והייתי בוכה בענייני דקדושה ב"ה. ואז בשביעית (זה היה ממש מעבר חד, ממש שמתי לב לזה) פתאום כבר ננעלו השערים. וכ"כ קינאתי בעצמי הקודם, וכ"כ רציתי שוב את המתנה הזאת. ועד היום לצערי לא ממש נפתח לי הלב (אני צריך יותר לעבוד על זה ולהתמקד בזה, לכן עכשיו בעז"ה אתחיל ללמוד על התפילה ולנסות לשפר את התפילה שלי), ואני כ"כ מקנא במי שהלב שלו פתוח, גם אם "פתוח מדי". זה הגיע למצב שעברתי לינץ', וזה פשוט לא כ"כ הזיז לי. לא בכיתי ולא כלום. רק עזר לי לכתוב שיר אחד וזהו. אז יש לי רק לומר שאני מקנא בכם, וזהו.

בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

אפשר עם הבעל

בטח אפשר עם הילדים

כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה 

מזינה את החוויה

בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?

קודם כל תעשי לך טוב

מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי

אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.

יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי.