הייתי נכנסת לחדר נועלת אוכלת..

ככה לא שמו לב.

נשמע הזוי אבל הייתי במצב דומה לשלך. לא יכולתי לדאוג לא להם ולא לי.

ורק אחרי שאכלתי יכולתי קצת להתאושש.

לא היה לי מצפון. כי לא היתה לי ברירה

א. הסיכוי שאגיע לחדר בלי שיראו אותי בדרך- הוא כמעט קלוש כי הם לרוב משחקים בסלון שהוא פתוח למטבח

ב. אם "יתפסו" אותי אוכלת בחדר זה סוג של יהרוס אמון כי אצלנו לא אוכלים בחדרים

אין כמו שלי בסיר או במקרר

אני מזמינה או שבעלי מכין רק לי משהו מסוים

אבל את מציעה מראש...

אז מי שלא רצה שתזמיני גם לו לא יקבל..

ואז להזכיר-"שאלתי אותך אם את רוצה ואמרת שלא. מה שבצלחת הזו- זה שלי"

ואם מראש את יודעת שלא תעמדי בזה אז פשוט להכין מראש כמות שתספיק לך לשבוע ולשותפים הצפויים

מה שאני עושה (גם כשאני לע בהריון חח)

זה עניין אפילו חינוכי בעיניי

שאצלי בצלחת... והם יודעים שיש אוכל שרק אמא אוכלת (וגם אבא), וזהו.

עם הקטנה זה מאתגר יותר, אבל עדיין אני מתעקשת על זה. לפעמים הם מבקשים שאכבד אותם (בעיקר מדברים קנויים כמו קרקרים), ואם אני יכולה אני נותנת להם ואם אין לי מספיק - אז אומרת להם שלא.

אצלי רובם כבר בהחלט גדולים בשביל להכין לעצמם אוכל אמיתי, אז אין לי נקיפות מצפון... (נקיפות המצפון מגיעות אצלי כשהם מכינים *לי* אוכל... )

שילדים ידעו שאבא ואמא מעליהם במובן מסוים - גם אם עיקר חייהם נועד בשבילם ובשביל לגדל אותם.

ושידעו שאבא ואמא הם ישויות נפרדות מהם, שיש להם עולם משלהם שלא קשור רק לילדים...

(אנחנו עובדים על זה בעיקר עכשיו כשהילדים רואים אותנו מתלחששים ומיד בטוחים שדיברנו עליהם... לפעמים זה נכון, כמובן, ואז אנחנו מסבירים להם שאנחנו מדברים עליהם כי הם חשובים לנו, אבל לפעמים באמת לא דיברנו עליהם, ואנחנו מנסים להבהיר להם שיש לנו עוד חיים מעבר אליהם...)

אבל הגישה שלך נכונה

כי הנטייה הטבעית שלנו היא לרחם על הילדים ולתת להם מה שהם מבקשים...

ויחד עם זאת צריך איזון - אולי אנחנו לפעמים יותר מדי נוקשים בשמירה על הפרטיות שלנו מולם

בהצלחה לכולנו!

לפעמים אני גם אכין להם (נניח חביתה למשל)

ולפעמים אין לי כח או רק אחרי שאני אסיים

אבל יש דברים מיוחדים שהם רק שלנו (יותר בכיוון של ממתקים וכאלה לא אוכל) לפעמים הם יקבלו "מחר" או "בשבת" ולפעמים גם זה לא.

בכללי בזמני ארוחה אני קודם דואגת להם שיהיו שבעים ורגועים ואז מכינה או לוקחת לעצמי

אבל אם זה נשנוש ביניים או ארוחה לא מסודרת זה יכול לקרות

במקרה כזה שהם מתעקשים משלך או בלי קשר לזמני רעב ושובע זה נשמע נטו הצבת גבולות

וזה החלטה שלך.

אישית ברור שלא הייתי מסכימה בטח אם הם מסוגלים להכין לעצמם כזה. אבל זה החלטה חינוכית אין פה נכון ולא נכון

אם את אומרת שלא תביאי ואת כן מביאה, למה שלא ימשיכו לבקש?

אם את רוצה לקבוע כלל שהאוכל של אמא הוא של אמא,

אז תעמדי עת זה.

את השותפות והקרבה אפשר להציע בדרך שהיא לא אוכל.

עצם זה שקבעת מראש שתצאי אמא רעה, גורם לכך שאת יוצאת אמא רעה.

כי את מערבבת פרשנות עם פעולה פרקטית.

אז איך הילדים יקבלו את זה כמו שזה?

למה אם את לא חולקת איתם את האיפור ומוצרי הטיפוח שלך זה בסדר ואת לא יוצאת רעה?

למה כשרק את נוהגת באוטו זה בסדר ואת לא אמא רעה?

כשלך יהיה ברור שהאוכל שאת מכינה לעצמך הוא שלך בלבד, ולא מהווה ציון לאמהות שלך, גם להם יהיה ברור.

ואז יצטרכו לגבש פתרון אחר כגון לבקש מראש או להכין בעצמם גם.

נשמע שהם לפחות בגיל יסודי.

ואם הם יודעים על ההריון, אז בעייני אפשר לגייס אותם לשמור על העובר.

לשתף אותם שאמא בשמירה בגלל התינוק שבבטן ואסור לה לעשות כך וכך.. ובהריון אמא הרבה יותר רעבה כי הגוף שלה עובד קשה כדי לגדל את התינוק ולתת לו מה שצריך כדי שיוולד בריא וחזק בעז"ה. ולכן כשאתם רואים שאמר אוכלת x,y,z, זה כי היא צריכה את זה בשביל ההריון. לאמא לא נעים לא לתת לכם, אבל כשאמא נותנת לכם היא בעצם נותנת גם לתינוק פחות. והוא לא יכול לדאוג לעצמו כמו שאתם יכולים.

אז נרצה שתעזרו לנו לשמור על אמא והתינוק. אם אתם אוהבים את האוכל של אמא, רק תגידו לפני שנדע להכין מספיק. ואם לא אמרתם לפני, תדעו שאמר למרות שמאוד אוהבת אתכם, לא יכולה לתת לכם כי הגוף שלה ממש צריך את זה. 

והבטן עדיין לא נחשפה

וכן, שניהם בגיל היסודי אז בקטע הזה זה מקל עלי שיכינו לעצמם אם רעבים, אבל תמיד האוכל שלי נראה יותר מגרה משום מה.

גם אם אחליט לאכול חסה לא מתובלת- הם פתאום יסיימו את החבילה השניה... כי פתאום יש חשק

אבל זה לא נורא, שיהיה בתאבון

אבל לבקש ממני זה משהו שאהיה חייבת לעמוד על שלי, כנראה שאין לי ברירה

וסליחה מראש על השיפוטיות

אם הם אמורים להכין לעצמם 3 ארוחות נראה לי לגיטימי לפנק אותם בארוחה אחת ביום, למרות שהם יכולים לדאוג לעצמם הם עדיין יחסית קטנים..  בטח שהם לא יודעים מה הסיבה

בנוסף, אם שעה אחרי שסיימו לאכול את מקבלת משלוח שווה זה גם נראה לי מבאס מהצד.. במיוחד שזה לא משהו חריג כמו שאת מתארת.

אז נראה לי יש שתי אפשרויות, או לאכול דברים פשוטים יותר כשהם בסביבה ואז יותר קל לחלוק, ואת הדברים השווים לחכות לזמן שקט.

והאפשרות  השניה זה לשתף אותם ואז הדברים יתקבלו יותר.  

מעבר לזה, החופש תכף נגמר אז מניחה שיהיה לך יותר זמן לאכול בשקט 😉

ויש משהו במה שאת אומרת,

חוץ מהעניין שגם דברים פשוטים מושכים אותם

אכלתי חסה, חסה! הכי לא מפתה...

והם לקחו את החבילה השניה של החסה ואכלו אותה, את כולה...

האמת, באותה סיטואציה עפתי על זה שיש לי השפעה על מה שהם יאכלו, כי הם בכלל לא ילדים של ירקות.

מצד שני, זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו בלי להטריח שיכינו לי 

הם היו מכינים לי ואז מבקשים ממה שהכינו

נגיד הכינו פנקייקים (כדי לשבוע אני צריכה איזה 4 לפחות) ומצאתי את עצמי אוכלת אחד וחצי

כשהם המכינים אז בכלל אין לי את הזכות לסרב להתחלק איתם,

כי להכין גם להם הם לא מוכנים, רק כשהם רעבים ואין ברירה אז מכינים לעצמם חביתה, טוסט או מלוואח הכי מורכב

לפחות מכל המשפחות שאני מכירה: אם אחד ההורים אוכל, מיד כולם ניגשים ורוצים גם. זוכרת את זה גם בתור ילדה.

באמת יש בזה משהו יותר מזמין.  

ואם לומר את האמת- טוסט שמכין מבוגר לא יידמה לטוסט שמכין ילד.

זה כמו שמבוגר יתגרה ממאכל במסעדה מסויימת ויעדיף את זה על פני להכין בבית

מאשר מסעדה

מסעדה זה יותר כדי להתפנק

או משלוח כשאין ברירה כמו עכשיו

כשהייתי בתחילת ההריון היה לי בחילות, לא הייתי מסוגלת לאכול כמעט כלום, בעלי הביא לי מהמילואים כעכים קטנים כאלה של עבאדי, זה היה כמעט הדבר היחיד שהייתי מסוגלת להכניס לפה... וכאמור רעבה כל הזמן, שמרתי על החטיפים האלה היטב לעצמי 😅, הבן שלי ביקש שאביא לו חבילה קטנה ולא הרשתי לו, רק הבאתי לו כמה כעכים בודדים, והוא ממש התחנן לחבילה אישית בשבילו, ולא הסכמתי וממש היה לי מצפון, מצד שני באמת רק זה מה שאכלתי.... בקיצור, מפה לשם, הילדים יצאו לתהילים אצל השכנה, פתאום הוא חוזר עם חטיף כעכים  של עבאדי מהתהילים, היה כמה ממתקים לבחירה והוא בחר את זה....חחחח... אמרתי, אין , הקב''ה דואג לילדים הקטנים... ראה שהוא כל כך רוצה ןסידר אותו מיד באותו יום!

לשאלתך, אולי תכיני כמות גדולה יותר, נגיד שתי חביתות, ואז אם יתחילו לבקש תביאי מהמנה השניה, אבל לא להתחיל להכין לכולם, אלא כל אחד טועם קצת מהמנה הנוספת שהכנת... חוצמיזה, מותר לך להגיד זה אוכל של אמא. 

לגבי כמות נוספת, כמובן שזה רעיון מבורך אם היה אפשרי

כי אני בשמירה אז עמידה מרובה לא טובה לי

אני לא מכינה אפילו לי חביתה חח

זה או אוכל קנוי או אוכל שהכנתי ביזע ודמעות ובסיכון שארגיש פתאום התכווצויות,

וגם כשהצעתי להזמין גם להם הם לא רצו, וחבל להזמין משלוח שאולי יהיה לשווא

אבל באמת אקח מפה שאתאם איתם ציפיות שאו שיזמינו איתי או שלא אביא להם גם אם יבקשו

זה משאיר אותי בסופו של דבר רעבה עצבנית וחלשה בלי טיפת סבלנות (גם כרגע בהריון ועד שאני מגיעה לאוכל גם ככה בקצה שלי, וגם בלי קשר זה לימוד טוב בעיני) .

הגדולה שלי בת שנתיים וחצי ועדיין אני מרגילה אותה שיש פעמים שאני אוכלת משהו והיא לא, וזה בסדר.

כמובן שאני עושה את זה כשאני יודעת בוודאות שהיא לא רעבה (אכלה לפניי) ואני יכולה להציע גם תחליף אחר שאני מסכימה - אם אין לי כח להתעסק בזה אז לא. ככל שאני יותר שלימה עם ה'לא' שלי ככה הוא יותר ברור לה והיא משחררת מזה מהר יותר.

בהתחלה היה לי מצפון, אבל אז הסברתי לעצמי שהילדה לא רעבה והכל בסדר- וככל שאני באמת בסדר עם זה היא גם בסדר עם זה וחוזרת למשחקים שלה.

יש פינוק ויש צורך, כשאני יודעת שהצורך שלהם מסופק אני יכולה בלי מצפון לדאוג לצורך שלי (בגיל קטן אני אחראית, בגיל גדול יכול להיות שהאחריות תעבור אליהם) אבל פינוק שלהם לא יכול לבוא על חשבון צורך שלי. פינוק נותנים בהרגשה טובה משני הצדדים. 

לפעמים קורה שהילדים חוזרים מהתהילים נגיד

ועם החשקים שיש בהריון יוצא לי לבקש מהם ציפס אחד או במבה אחת (חתיכה אחת, לא שקית חח)

ואולי פה הבעיה בכלל, שיש לי מצפון לא להביא להם כי הם בעצמם מביאים לי מהפינוקים שלהם שזה הצורך של הילדים כביכול

כל עוד הם לא מרגישים שהם חייבים וזה לא מגיע עם מניפולציות לא רואה בעיה. זה משמח לחלוק.

אני חושבת שילדים תמיד יבקשו מה שהם חושבים שיגרום להם להנאה, לא מצפה שהם לא יבקשו או יחשבו עליי ועל הצורך שלי קודם - כן מצפה שיקבלו גם תשובה שלילית.

שלגמרי מותר לך להגיד שזה האוכל שלך. ובעיקר אם הצעת מראש להזמין/להכין גם להם, והם סירבו.

אבל האמת שבאופן אישי אני גם מזדהה עם התחושה שלך שלא נעים לסרב להם כשהם מתגרים ורוצים לטעום, במיוחד כשהם תמיד מוכנים לתת לך לטעום מהדברים שלהם.

ולכן, אני חושבת שאם אני הייתי במצב כזה, הייתי פותחת את הנושא לשיחה איתם, מסבירה להם שאני מאוד אוהבת אותם ןבטח לא רוצה לגרות אותם. אבל אני גם לא רוצה להישאר רעבה אחרי ארוחה שהיתה אמורה להשביע אותי. ומבהירה להם שהם צריכים לחשוב מראש אם הם ירצו. וגם אם הם חושבים שהם ירצו רק קצת לטעום, הם צריכים להגיד מראש, כי קצת ועוד קצת לכל אחד לא משאיר לי מספיק בשבילי.. (אפשר גם מראש להכין/להזמין קצת יותר, ולשמור חלק מהכמות בצד לטעימות של מי שרוצה, ושיהיה ברור להם שמעבר לזה לא נוגעים).

אני לא יודעת מה הדבר ה*נכון* לעשות. אבל נראה לי שזה מה שהיה מתאים לי לעשות. מוזמנת לקחת אם מתאים לך...

אבל לצורך הדוגמה

אני מזמינה המבורגר, סלט חלומי,

מנות שאם אני אזמין כפול והם לא יאכלו- זה יזרק

אני לא אוכל מנת המבורגר נוספת , וסלט של אתמול זה לא כמו טרי וכדומה, ואם הם באמת לא יאכלו אז הם גם לא יאכלו למחרת.

אולי זו בעיה נוספת שלא קשורה, שאני לא אוכל משלוח מאתמול.. אבל זה כבר משהו אחר 

(אם זה בכלל רלוונטי מבחינתכם להזמין גם להם), ושישאו בתוצאות. הם מספיק גדולים לפי מה שאני מבינה להבין שאם אמרתם מקודם לא להזמין לכם, אז לא הזמנו וזה האוכל של אמא. ואם הזמנו כי רציתם ובסוף לא אכלתם, לא בטוח שפעם הבאה נזמין כי חבל על הכסף והאוכל.

מעלה עוד נקודה למחשבה, לא חייבים להסכים איתי.

בהריון של הקטן, היו לי בחילות זוועה וחולשה מטורפת. והרגשתי שבנוסף לקושי הפיזי אני צריכה להתמודד עם ההסתרה והתלונות של הילדים (שלא מצליחה לעזור להם או להיות איתם ומסרבת להם כל הזמן בלי סיבה כביכול מצידם).

אז ממש ממש בהתחלה (שבוע 5) כבר סיפרנו להם (לגדולים. היו בגיל יסודי). הם התרגשו מאוד! אמרנו להם שזאת הסיבה שאמא לא מכינה להם אוכל ולא עוזרת להם. ואנחנו צריכים שהם יעזרו. כמובן הדגשנו שלא מספרים לאף אחד, גם לא לדודים או לאחים הקטנים. כי זה סוד רק שלנו עד שהבטן תגדל ועוד אנשים כבר יראו מעצמם.

כמה עומס נפשי זה הוריד ממני!! מלחמה אחת פחות! וגם פיזית הם נרתמו יותר לעזור. 

שישמרו בסוד חחח

הם עלולים להתלהב וישר לספר לחברים בכיתה, למורה, ולכל מי שנקלע בדרכם..

אני מנסה את זה איתם עם סודות קטנים יותר

בשירשור אחר כתבת שאת בשלב של העמסת סוכר.

עד מתי תכננת לשמור את ההיריון בסוד?

מקווה שהילדים ידעו לפני השכנים והחברים שלהם בכיתה... שלא ישמעו פתאום ממישהו, או שישאלו אותם והם יובכו כי לא אמרו להם כלום והם לא יודעים אם זה נכון. או שפשוט יבינו מעצמם וידעו שאסור לדבר עם אמא על זה כי עובדה שהיא לא מספרת.

(עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי בתת מודע זאת הסיבה שאמא שלי שמעה ממני על ההריון הראשון שהוא גם הנכד הראשון רק בתחילת השליש השני.  היא לא סיפרה לנו אף פעם על ההריונות. הבנו לבד. ולא דובר על זה אף פעם בבית)   

אני לא רואה בזה פסול

הריון חמישי זה לא כזה מרגש אותם

אולי הם כבר מבינים, בדיוק כמו שאת מספרת

לא רואה סיבה לספר על הריון שמוגדר בסיכון ואפילו המשפחה המורחבת לא יודעת..

ואני כרגע במצב שאני לא ממהרת לספר, כל עוד אפשר להסתיר, ואני בבית אז אין מי שיראה אותי ויגיד לילדים

אבל אלוקים גדול, רק הוא יודע מה יהיה עוד חודש חודשיים או אפילו שבוע הבא, אולי אראה לנכון לספר

גם ככה חוששת לספר כי זה הרבה זמן להמתין ואין להם תחושת זמן

כתבת שהילדים שלך בגילאי יסודי. לילדים בגיל כזה בהחלט יש תחושת זמן (גם לילדים צעירים יותר אפשר לתווך את הזמן, אבל זה לא העניין).

מגיע להם לשמוע ממך על ההיריון שעכשיו, בלי קשר ללידה שתהיה. למרות ואולי בגלל שההיריון בסיכון.

הם רואים אותך, הם מבינים שמשהו קורה, הם רואים שלא הכל כרגיל. איך את חושבת שהם מפרשים לעצמם את המציאות?

בהיריון הקודם לא סיפרנו לילדים עד שבוע מאוחר יחסית. תכננתי לספר להם אחרי הסקירה, ובסקירה גילינו שהעובר פגוע והבנו שנצטרך להפסיק את ההיריון.

למחרת פגשתי אשה די מבוגרת, שסיפרה לי שכשהילדים שלה היו בערך בגיל של הילדים שלך היא היתה בהיריון, וממש לפני שהיא סיפרה להם, בשבוע 18, הפסיק הדופק והיא עברה הפלה מאוחרת. לא סיפרה להם והכל המשיך כרגיל.

עברו שנים, הילדים שלה גדלו, ובשיחות איתם התברר לה שכולם ידעו שקרה משהו לאמא. הם לא ידעו מה בדיוק, אבל ידעו בוודאות שקרה משהו מאד עצוב ומדאיג, והכי גרוע - שזה משהו שאי אפשר לדבר עליו עם אבא ואמא.

בקבוצת תמיכה לנשים לאחר לידות שקטות שהשתתפתי בה היתה אשה חרדית, שהלידה השביעית הגיעה ללידה במועד ול"ע ילדה תינוק מת.

היא לא דיברה עם הילדים שלה על ההיריון בכלל, (אולי רק עם השניים הגדולים) נסעה ללדת בלילה וחזרה בבוקר והמשיכה בשגרה כרגיל ולא סיפרה להם כלום - לכאורה לא היה צורך כי הם לא ציפו לתינוק.

המצב שלה היה לא טוב, היא חזרה לשגרה יחסית מהר אבל התקשתה מאד להשתקם והסתובבה בתחושת צער ובדידות גדולה מאד.

הילדים שלך רואים ומרגישים אותך, מגיע להם לשמוע ממך מה קורה, מגיע גם לך להיות גלויה וכנה איתם, מגיע לכם לעבור את הדברים יחד כמשפחה לטוב ולמוטב.

ממש מזמינה אותך להתבונן בדברים למה את לא משתפת אותם ולשקול את זה שוב.

והצגת את הדברים ממש יפה

אנחנו פתוחים עם הילדים, מה שאפשר ובריא להם, הם שאלו מההתחלה למה אני לא עובדת ושיתפתי שיש לי דם בבטן, אפילו הראתי להם תמונת אולטרסאונד של ההמטומה

והסברתי להם שכדי שזה יעבור אז צריך לתת לבטן לנוח .

המחשתי להם כמו פצע ביד שאם ניגע ונגרד הרבה אז הוא לא יחלים, אז ככה צריך לא להתאמץ כדי שהדם בבטן יעבור בעזרת ה'.

אני מביאה להם תחושה שהם יכולים לשאול הכל, וזה גם מה שעזר לי בהתחלה כשהם היו מכינים לי אוכל כי הבינו את המצב.

על הריון ספציפי לא סיפרתי , כי באמת זו לא הסיבה לשמירה אלא ההמטומה שעליה כן דיברתי 

דם ופצע בבטן יכולים להיות דבר מאוד מבהיל לעומת זאת תינוק זה דבר נורא משמח ולכן גם אם יש קשיים בדרך זה נחווה בטוב 

ודם בבטן זה המצב

בהריון תקין לא הייתי נזהרת ושומרת בסוד כי הוא לא היה נחשב בסיכון, ואז גם הייתי מדברת על התינוק שצריך לשמור עליו

אבל הכי נכון לשתף את האמת שיש דם בבטן

ובגלל שזה מאוד שכיח (יש עוד כמה במשפחה שחוו את זה בהתחלה אמנם, אז הם לא מקשרים את זה להריון, אז הם מבינים שזה לא בהכרח מסוכן אלא פשוט לשמור)

כלומר עד הלידה?

לא רואה סיבה לספר לילדים שלך שאת בהיריון ושעומד להיוולד להם אח?

שאת בשמירת היריון וצריכה לנוח?

ואם את מזמינה תזמיני לעצמך בלילה ;)

אם הוא מכין דברים שיכולים להישאר עד הערב, אולי הם יסכימו לאכול מזה לאורך היום...

מבינה אותך מאוד, בפרט שזה אוכל... משום מה אוכל זה דבר חומרי אבל כל כך רגשי שמפעיל את כולנו...

ואני ממש נמנעת מלבקש מבעלי, למרות שהוא לא מביא הרגשה לא נעימה

אבל גם כשהןא מכין זה לחם עם חביתה, דברים קלים שגם אותם אני לא יכולה להכין . אז לבקש שיכין יותר גם לילדים זה מרגיש לי כבר לבקש את כל היד

וגם הילדים גדולים, יכולים להכין לעצמם חביתה, זו סתם עצלנות כבר

אלה לרגעי משבר שצריכה להתפנק...

וגם לא רוצה שהקטנים יתגרו כי אסור בגילאים הקטנים

זה מושג שאת משוכנעת שאם לא אומרים לילד 'כן', אז הוא בעצם חווה רוע מצד ההורה?

אני מנסה לדייק את הדברים...

יש לך משהו שחשוב לך, להזין את עצמך, הילדים רוצים ממך תשומת לב בצורה הזאת (אחרת מוזר שלא מסכימים לאכול בזמן אחר שאת מציעה להם)

אז תקראי את המפה, תסבירי להם שזה האוכל שלך ואין לך שום בעיה לדאוג להם לאוכל אחר או כזה בזמן *אחר*.

אחרי פעמיים גג הם יבינו את הפואנטה וכמובןןןן לתת להם צומי בצורה אחרת

אמא שדואגת לעצמה- זו אמא מופלאה שכולם מרוויחים מזה וכמובן שגם ילדיה... 

אבל כשמדובר באוכל זה מרגיש לי יותר רגיש מכל סירוב אחר

אבל אין ספק שלמדתי פה על עוד הסתכלות, ושצריכה לדאוג לעצמי

וכבר כמה ימים אני חושבת עלייך.

ורציתי להציע שאם למשל את מזמינה המבורגר, אז אולי את יכולה לעשות קניות שהפריזר יהיה מלא בדברים כמו המבורגר, לחמניות להמבורגר וכל מיני חומרי גלם שקל מאוד להרכיב מהם ארוחה כמו זו שאת מזמינה.  ואז הילדים פותחים מסעדה ומכינים לך ולהם וכל מה שהם צריכים לעשות זה הרכבה של מנות. וקצת לחתוך ירקות(אפשר לקנות חסה חתוכה כבר ולחתוך מלפפון בצל ועגבניה זה תואם גיל). ואז גם יש יותר כמות אם מישהו רוצה עוד וזה לא הרבה עבודה בשבילם להכין עוד. וגם מכינים לפי מה שרוצים.(יש אפילו וופל בלגי/פנקייק קפואים שרק מכניסים לטוסטר וכך גם לך יהיה יותר אוכל זמין)

וזה רעיון מבורך! כל מה שהצעת!

גם ההמבורגר וגם הוופל בלגי, זה באמת פתרון מעולה

תודה רבה רבה רבה!

לא פשוט בכלל להגיע לכזו הבנה.

מקווה שתמצאו איזו דרך אמצע.

אם הוא לא מוכיח שיש סיבה לסמוך עליו, שהוא מבין שעשה טעות ומוכן לעבוד כדי לתקן אותה. וכן, ללכת לטיפול זה חלק מלתקן.

ואם הוא לא מוכן ללכת לטיפול, כדאי לך ללכת לטיפול אישי. שתוכלי להבין מה את עושה הלאה.

בעצמו לצאת מתוך עצמו ולהוכיח נאמנות בצןרה הכי ברורה שיש,גם בדברים הקטנים והוא לא מרגיש אפילו צורך להתנצל,סליחה שאני בוטה כל כך לא בטוח לי שהוא הבין את הפגיעה או לא מוכן לקחת אחריות על זה,

וסליחה שאני נחרצת לא בטוח לי שטיפול יעזור כאן,ומה שצריך להיות לו ברור שאת מכתיבה את הכלים וחובת ההוכחה היא עליו.

ומגיע לך הרבה יותר טוב מזה.

ותתעקשי על שלך

שולחת לך המון המון כוחות🌹

גילתי בעצמי מהפלאפון שלו, הוא התנצל, ענה על שאלות שלי

ומאז לא מוכן לפתוח את הנושא, אומר שמתבייש במה שעשה..

מבחינתו הקושי באמון הוא בעיה שלי. הוא רוצה להשאיר את הדברים מאחור ולשכוח מהם. ואני מציפה לו את זה כל פעם מחדש.

הוא לא מעוניין בטיפול. אני הבעייתית שלא משחררת מבחינתו.

לא מסוגלת להסתכל עליו.

הדברים לא עוזבים אותי.

ועוד יותר כועסת שהוא אשכרה מציק לי בבית ומעצבן אותי סתם.

אבל מפחדת כל כך להתגרש אבל יודעת שזה לא מגיע לי. פשוט לא מגיע לי

אבל אם זה נשאר בראש באיזה מקום ולא משהו שהוא מעבר לפנטזיה,צפייה או משהו כזה,

הייתי הולכת לטיפול.

זו התמודדות שיש אותה להרבה מאד גברים והיא דיי נורמלית.

אם זה יותר מכך הייתי מתייעצת אם זה שווה בכלל טיפול,כי אם זה הרבה יותר חמור מזה מגיע לך גם הרבה יותר בתמורה לזה.

קשה לי לפרט כי זה באמת הזוי.

הוא מתמודד עם הימורים כבר כמה שנים. וחשבתי שזהו הוא היה בטיפול ועברנו את זה.

מסתדר שהוא מצא דרך להמר בלי שאדע. דרך מזעזעת.

כן בגידה רצינית באמון שלי. ובגידה בזוגיות ובהיותו בן אדם דתי. כן זה כלל מגע גם.

הייתי מציבה אולטימטום.

או טיפול אישי דחוף ( וכדאי גם טיפול זוגי וטיפול אישי בשבילך)

או גירושין.

לא חושבת שנכון להמרח עם זה ולהכנס לתסביכים מעבר למה שכבר קיים

לא כ"כ הבנתי למה התכוונת

יש לי חברה שבעלה התמודד עם הימורים והם הצליחו להתגבר על כך עם הרבה עבודה קשה.

אבל השורה התחתונה היא שהוא היה במגע פיזי מיני.

באופן אישי לא הייתי מצליחה לסלוח על כזה דבר.

מאחלת לך החלטות טובות ושה' ינחה אותך לדרך הנכונה

ובע"ה תעברי את התקופה הזאת

להתייעץ בעצמך עם איש מקצוע אם הוא לא מוכן. חיבוק גדול!!

ועל הדרך גזלייטינג

זו לא את שלא בסדר, שיהיה ברור.

מציעה לך לדבוק בזה שילך לטיפול. ברמת האולטימטום

ותדאגי להפרדת רכוש לדעתי

אפשר היום גם לעשות הסכם שלום בית חלף גירושין (משו כזה)

תתייעצי!

וחיבוק♥️

כל כך מפחדת לעשות צעד של גירושים. הוא לא ילך לטיפול. מבחינתו הוא לא רוצה לפתוח את זה עם אף אחד הוא מתבייש. אבל גם איתי הוא לא פותח את הדברים.

ואני הבעייתית עם האמון מבחינתו, אני צריכה לשחרר. כן היה חודש קשוח בבית בלי הרבה שיח. אבל גם אז הוא לא ניסה לפייס אותי. פשוט נתן לי להתהלך בבית בשקט ועצובה. אמר שרצה לתת לי מקום ולא ידע איך לגשת. מפחדת לפרק אבל באמת שאין לי מה לעשות פה בלי שיטפל בעצמו.

הוא הבטיח שיעשה כמה צעדים כדי להתמודד, התחיל והפסיק, דברים שיעזרו לי לתת אמון בו. (גם את זה שהוא הפסיק גיליתי לבד)

איך מתחילים בכלל בפירוק בית..? פשוט עצובה.

אל תישארי עם זה לבד♥️

יש פה באתר פורום של גרושים גרושות

אולי כדאי לך להתייעץ שם עם בעלי ניסיון

לפחות לגבי השלבים הראשונים מה עושים ולמי פונים.

חיבוק ושיהיו החלטות טובות!

אז החלטתי לדבר איתו היום, והעלתי את השאלה האם הוא מוכן לעבוד על עצמו, ללכת לטיפול, לשבת ולשוחח איתי על איזה צעדים עושים בזוגיות, איך משתפרים איך מתקנים את המצב.

אז לצערי כמובן שהוא התבאס שהנושא עלה שוב

אמרתי לו שכל עוד לא נטפל בזה, זה לא יעלם.

ביקשתי ממנו שיחשוב עד מחר בבוקר האם הוא מוכן להילחם על הזוגיות ולתקן את מה שנהרס.

במידה וכן הוא מתחיל לפעול. במידה ולא, אני אורזת ונוסעת להורים ליומיים כמובן עם תירוץ סתמי למה הגעתי ולא את הסיבה האמיתית

הוא ישאר בבית יומיים ויחליט אם הוא רוצה שזה יהיה הסוף. ברגע שאני אורזת ונוסעת מבחינתי זה הסוף. והכדור במגרש שלו.

הייתי חייבת להוציא את זה ממני. נראה מה יהיה.

קצת עצובה שבמקום להילחם הוא שתק ואמר לי טוב, לילה טוב.

עצובה אבל שלמה בתוכי.מגיע לי זוגיות טובה יותר. נמאס לי להילחם לבד.

אמן שיהיה טוב. תודה לכן.

כן מציינת שאם המשפחות שלנו לא היו חברות הייתי ממזמן עוזבת. רק הפחד מכל מה שיקרה מהפרידה משתק אותי

והאמון שנשבר הוא הכי מובן שבעולם.

כל הכבוד לך שהעלית שוב את הנושא ולא וויתרת עליך ועל מה שחשוב לך.

עצם זה שאת לוקחת את השליטה לידיים שלך זו כבר אמירה והתחלה טובה..

רק אומרת בזהירות, מכיוון שזה נושא סופר רגיש ויש לו השלכות לגביך ולמעגלים נוספים, צריך לחשוב טוב טוב איך לנהוג הלאה..

מזמינה אותך להתייעץ לגבי הצעדים הבאים.

אני די בטוחה שברגע שתפתחי את זה מול ההורים שלך ותסםרי להם מה את עוברת, הם ישימו את החברות בצד ועדאגו לאינטרסים שלך.

זה לא מה שאמור למנוע ממך לפעול לטובתך

וכל הכבוד לך שאת מוכנה ככה לפעול באומץ ולזעזע את המערכת.

כי זה אומר שאת שמת גבול חזק מאוד, ושאת לא מוכנה לחיות בחוסר כבוד כזה.

מחזקת אותך.

וחושבת יחד איתך, מה התוצאות שאת רוצה לראות בסוף?

שהוא לא מתקרב להימורים?

שהוא הולך למכון גמילה?.שהוא מפצה אותך בענק על המגע המיני?

נראה לי שכדאי שתנסחילעצמך מה העתיד הטוב שאת רואה, כדי שגם הוא יידע מה הציפיות...

חיבוק גדול.

כל זה לא פשוט בכלל.

אני חושבת, שאת צריכה לחזק בתוכך את העניין שגירושים זה לא סוף העולם, ובסיטואציה שלך, יכול להיות שזה אפילו עדיף.

כי ברגע שהוא רואה שאת מאוד מפחדת מגירושין, ומוכנה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, אז אין לו עניין להתאמץ.

תשקיעי בעצמך, להתחזק שאת שווה ומגיע לך יותר, ותבואי מולו בעמדת כח עם אולטימטום ברור.

ומצטרפת ל@שוקולד פרה שחשוב שתגדירי לעצמך יעד, מה זה בשבילך להיות במקום טוב.

ואלופה שעשית את הצעד הראשון!

ובבקשה ממך, אל תחשבי לרגע שאת הבעייתיות פה

ממליצה בלי קשר להפרדת רכוש,ועכשיו.

אין סיבה שהוא יגרור אותך לבור שיפיל את כל המשפחה אחריו.

ואת ממש צודקת,אם אין נכונות לעבודה וחובת ההוכחה היא עליו ועליו בלבד,אין לך הרבה מה לעשות עם זה.

אני לא חןשבת שלקחת בחשבון את המשפחות המורחבות זה נכון אף אחד מהם לא חי עם זה באותו בית.

טוב שאת שלמה עם עצמך כי ככה בעצם שמת גבול ממש ברור,שיתבאס כמה שבא לו מובן שהוא מבואס אבל הןא צריך להיות אחראי על תוצאות המעשים שלו.

כן ממליצה לך להתייעץ עם אנשי מקצוע מהתחום ולשתף את ההורים או את מי שייתן לך כוח ותמיכה

שיהיה לך המון בהצלחה🌹🙏

כן קשוח מאוד, ומקווה שיהיה בסדר.

בקשר למשפחות הקשר הוא מאוד מאוד קרוב, מכירים מילדות, וזה מפחיד אותי הבאלגן שיהיה מסביב..

תודה, אני משתדלת לחזק את עצמי שאני שווה יותר, ובאמת הזוגיות כמו שהיא עכשיו לא שווה את המאמצים שלי, לבקש ממני לשכוח בלי צעדים ועבודה שלו לא יתקנו כלום. כמה שניסיתי זה צף אין ברירה.

פרידה מפחידה אותי אבל יהיה טוב. זו בחירה שלו עכשיו, אני סיימתי להילחם לבד.

ומבחינתי תיקון זה אומר שיושבים וחושבים איך משפרים את הקשר איך הוא יהיה גלוי כלפיי, איך לא אצטרך לחשוש ובנוסף לזה טיפול זוגי.

כמובן לא הכל ביחד אבל כן צעדים.

בסוף ההתנהלות פה שלו לא תקינה בכלל לצערי.

תודה רבה לכן על התמיכה מקווה לעדכן בבשורות טובות.

כן אגיד שלצערי ההתמכרות להימורים גורמת לו לעשות דברים שהוא עצמו לא דמיין בחיים. וזו מחלה קשה..

אין לי מילים, בטוחה שזה משבר גדול

מאחלת שיהיה לך טוב

ממליצים לספר להורים שלו.

בעיני כדאי גם להתייעץ עם רטורנו או משהו בסגנון

אם הוא ילך על טיפול זה מצריך טיפול מאדם שמבין בתחום (יש אפשרות לבדוק ביחידת ההתמכרויות במחלקת הרווחה העירונית שלכם)

ומצטרפת לעצה שתדאגי לעצמך גם בתחום הכלכלי אם הוא רימה אותך פעם אחר פעם כשהייתם ביחד אז אם תחליטי להפרד הוא מסוגל לשכלל את פעולותיו

שולחת כוחות

אני חושבת שאת לא צריכה לחכות למה שיחליטו אלא עכשיו לנסוע להורים שלך. לספר להם הכול ולספר גם להורים שלו.

אחר כך תלכו לאיש מקצוע ושיעזור לך לקבל החלטות שתהיי שלמה איתן.

וכמובן לפני הכול - למנוע הריון.

נשמע ממש כואב וקשה ולא הוגן כלפייך שאת בסיטואציה הקשה הזאת. חיבוק גדול ושה' ייתן לך כוחות

אני יודעת שקשה לקרוא מה שאני אומרת אבל לפעמים כדאי פיצוץ אחד גדול ואפילו גירושין כדי לצאת לדרך חדשה וטובה יותר. במקום לחיות את כל החיים בהסתרה ריחוק וכאב...

שולחת לך כוחות וריפוי

שהייתי נמנעת מכל מגע מיני, כי לכי תדעי אם הוא נחשף למחלות מין כאלה ואחרות...

מקווה שתשימי את עצמך בעדיפות ראשונה גם אם זה במחיר של ריחוק המשפחות..

כי תחשבי על זה שאם להבדיל היו 2 משפחות שמכירות שנים עוד כשהילדים היו קטנים ומישהו מהמשפחה אחת היה פוגע מינית באחד או כמה מהילדים מהמשפחה השניה, גם הייתי חושבת על החברות בין המשפחות, כשהיא באה על חשבון נפש של ילד?

בכל אופן מקווה שתצליחי להחזיק ראש בכל המצב הזה, לשמור על עצמך, ולהרחיק את מה שלא עושה לך טוב!

חיבוק!

לא מגיעה לאף אישה נשואה ששומרת על עצמה לבעלה שיתנהגו אליה ככה!

אל תהיי טובה ומתחשבת מידי, החברים, במשפחה, בסוף זה החיים שלך.

הוא עבר את הקו הכי אדום שאדם יכול לעבור בנישואין.

תקחי את עצמך, תדאגי לעצמך, כי אף אחד בעולם לא ידאג לך חוץ ממך.

תשתפי את ההורים, תתיעצו עם אנשי מקצוע איך לעבור את זה עם כמה שפחות נזק.

את עוד תעברי את זה ובע"ה שבעתיד תזכי לזוגיות טובה אוהבת ומכבדת.

שולחת לך ים כוחות! תדברי עם ה' כל הזמן, זה תמיד עוזר❤️

ועכשיו עברתי על הודעות קודמות שלך, זה קצת נשמע שיש לו נטיות הפוכות או איזה סטיה מינית . תראי, הוא אפילו לא מראה טיפת נכונות להתקדם הלאה ולחזןר בתשובה, לא הייתי נותנת אמון עוד דקה.

כן, בהודעות הקודמות כתבתי על מה שהוא עשה בעבר, לצערי זה גם קשור להימורים. אין לו נטיות הפוכות.

לצערי הוא מעניש אותי עכשיו בשתיקה בבית בדיבור חסר סבלנות ובפרצופים אבל יהיה בסדר.

מקסימום אלך בלי לחכות לתגובה שלו

אני לא רוצה עוד לספר להורים שלנו למקרה שיש סיכוי לתיקון.. יש לנו 2 ילדים קטנים

אני הגעתי למצב שאני מבינה באמת שמגיע לי יותר. שמגיע לי טוב יותר

תודה לכן על החיזוקים

אותם לעניין.

הדבר שהכי עוזר בהתמכרויות זה תמיכה משפחתית.

אם את מעוניינת להמשיך לחיות איתו על אף מה שהוא עשה,

את חייבת לשתף אותם.

מבינה את הקושי בשיתוף, אבל הוא יצטרך לעמוד מול המשפחה שלו.....ושלך

לדעתי זה הכלי היחיד שיכול לסייע לך להביא אותו לכדי טיפול.

וכמובן-לפנות בהקדם האפשרי לרטורנו.

חיבוק ענק ואוהב

מעריצה אותך ששיתפת אותנו

הלוואי שנוכל לתת לך כח

מתמקדים במי שנמצא ברוך השם.

עדיף פחות ילדים לאמא בריאה מאשר יותר ילדים ואמא בסכנת חיים.

אני אישית לא מסוגלת לחשוב על עוד ילד. יש לי 3 שיהיו בריאים.

כן יודעת שאתחרט כמעט בוודאות.

אבל לא מסוגלת לעבור את כל מה שעברתי.

אז נהנית מהם ככה.

לחיים יש כ"כ הרבה מה להציע חוץ מילודה

שלווה

תחביבים

טיולים בטבע

קשרים חברתיים

בילויים וחוויות משפחתיות

תשימי לב גם מה כתבת בהתחלה

'כולם מסביבי יולדים'

ותביני למה החלום שלך מתרכז במשהו אחד

שמעתי ממישהי שגם היה לה משהו דומה

ואז היא הבינה שבעצם חוץ מהרצון לעוד ילד כמובן אבל בתוך תוכי זה, עמוק בפנים נמצא בעצם איזה חוסר שאת מרגישה צורך למלא

וצריך לחשוב איך למלא אותו במשהו שהוא לא זמני. הילד כמובן הוא לתמיד

אבל הריון ולידה יהיה ויעבור ואז שוב תרגישי את זה.. מבינה?

לעבור לאיזה מימוש עצמי באופן אחר

שייטיב איתך ועם משפחתך

שעם כל הקשיים המטורפים שאת חווה סביב היריון ולידה וגם גידול הילדים - את עדיין רוצה היריון❤️

מעריכה אותך מאוד!

מציעה לך - לא לגנוז את החלום מיד, אלא לחלום אותו עד הסוף, לפרטי פרטים, ממש לחוות אותו, להתענג רק מהדברים הטובים שבו, לשהות בו כמה זמן...

ואז, באהבה רבה ובאמונה שלמה, לסגור אותו היטב בעטיפת מתנה, להניח אותו בכדור פורח, ולתת לו להמריא אל על... (אני אוהבת לדמיין שיש מקום בשמים שבו כל החלומות שלנו נאצרים ונשמרים, וכמו שתפילה לא הולכת ריקם, גם חלומות לא נעלמים. אולי מישהו אחר יזכה בהם, אבל הם עתידים להתגשם...)

ואחרי ששחררת את החלום הזה - נסי לטוות לעצמך חלום חדש, חלום טוב ומספק. הוא אולי לא ישתווה לחלום של ילד נוסף, אבל כן יכול לתת לך סיפוק ושמחה.

מתפללת בשבילך לטוב❤️

וכפי הנראה סיימנו.

בהתחלה לא קל להשלים עם זה, אבל ככל שהילדים גדלים ההורות משתנה ומתמקדת בדברים אחרים ופחות בגיל הרך ואז גם פחות מתגעגעים.

אני רואה מסביבי תינוקות והם מתוקים, אבל לא מרגישה שזה משהו שקשור לסיפור שלי איכשהו..

הרבה שנים זו הייתה פסגת שאיפותייך עד שזכית ב"ה לשני הקטנים,

כנראה שלעד תשאי איתך את הכמיהה לתינוק

ועדיין צריך להפריד בין הכמיהה עצמה והזכרונות של המסע שהיה, לבין המציאות שעכשיו ב"ה אחרי שזכית ללדת פעמיים בניסים מופלאים צריך לעבור הלאה..

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

ואין פה משהו חריג או בעיה בך/בילדים

זה פשוט קשה מאוד מאוד

אני בשלב כזה הייתי נעזרת בילדה מהבניין

היא היתה משחקת עם ה"גדול" בשעת אחהצ שזה השעות הכי קשוחות

לאט לאט נכנסנו לשגרה יותר יציבה התינוק טיפה גדל ואז הפסקתי עם העזרה

אבל כן זה היה קשה מאוד!!

את נמצאת בשלב מאתגר.

מנסיוני, לוקח כ3 חודשים עד שהבית נכנס לאיזון ושגרה חדשה. לא אומר שמאז הכל קל, אבל כבר יודעים מה עובד טוב ומה פחות, ואיך נכון לעשות כל דבר כמו סדר יום, מקלחות, הרדמות, ארוחות, נסיעות, יציאות מהבית וכו.

לא פירטת איזה חלק ביום הכי קשה או מאתגר לך, אז אשתף שאני עם תינוקת בת חודש וחצי עכשיו, והערבים קשוחים. בד"כ מתחילת אחה"צ עד 23 בלילה וצפונה היא לא כ"כ רגועה... וגם במשך היום מרגישה שעמוס ולא מספיקה לפעמים לנוח או להכין אוכל. ואצלי היא השביעית אז יש כאן עוד ידיים שיכולים להחזיק אותה ומעליה בן 3 וחצי. ועדיין זה שלב מאתגר. כך שאני ממש מבינה אותך.

מחזקת אותך להתמקד בצרכים הבסיסיים, להעזר בכל מי ומה שאפשר. ולדעת שעוד מעט בעז"ה תכנסו למסלול שיותר יהיה קל. (אצלי שלושת הגדולים צפופים. השלישית נולדה כשהגדול היה בן שנתיים ו8 חודשים)

והכי חשוב בשביל הכוחות שלך לישון טוב עד כמה שאפשר, ולאכול טוב (לא צריך ארוחות גורמה, אבל כן אוכל מזין ולא גאנק, וכמובן מים בימים חמים אלו).

את עוד במשכב לידה, נסי לשמור על הכוחות שלך, וכמה שהבעל יכול להיות יותר בתמונה זה רווח נקי של שניכם.

מנסיוני, מה שהכי עוזר-

לתת לה להרגיש שהאחות החדשה היתה מתנה בשבילה. גם בגיל כזה היא לגמרי יכולה להבין אם התינוקת זה שבר שאסור להתקרב, לגעת, לוקח לה את אמא, וכו.. או שאיזה כיף שיש לי בובה שמותר ללטף (תציעי לה, ותראי לה איך. תסבירי לה איפה לא ולמה). אפשר להביא לה טיטול או לעזור לאמא להחליף לה, אפשר לשים לה מוצץ, אפשר להחזיק אותה (כמובן יחד איתכם, אבל שהיא תרגיש שהיא מחזיקה). וכו. כל זה נון תחושה שזאת מתנה שווה, שהרווחתי חברה, ואחריות ולא הפסדתי.

אצלי השנה הראשונה היתה קשה כמו שאת מתארת.

נעזרתי הרבה בביבייסיטר שהיתה ביחד איתי והילדים.

עכשיו הם בני 3 ו2 וזה הכי מתוק בעולםםםם

משחקים שעות ביחד. אוהבים וחברים. במקרה שאחד מהם איתי לבד הוא שואל איפה השני.

מרגיש לי שאני חייבת מישהו איתי כל יום גם לחברה וגם לעזרה

אוף וחמותי עוזרת מלא במהלך השנה שהבת שלי אצלה ביום יום. באלי לעשות אצלה שבת אבל בטח בעלי פחות ירצה

ואמא שלי פחות תצליח להשתלט להרדים וכאלה

וזה מבאס אותי שאני רק רוצה שהזמן יעבור ויחזור לעבודה לשגרה

באלי להנות מהן להיות בטוב

בעלי עוזר לי מלא ואהבה שלנו התעצמה עוד יותר עם הקושי הזה

הקושי הוא ההרדמות הלילות ההתעוררות של הבכורה

והתינוקת לפעמים איך ששמה אותה מתעוררת ואז זה לופ של הנקה 24/7 ככה מרגיש

אני רוצה בהמשך לשלב תמ"ל. יש תמל שלא עושה בעיות עיכול וכו? מניסיון שלכן…

כל טיפ יתקבל בברכה

הקטנה שלי תכף בת שנה ומאז שנולדה היא די מאתגרת אותנו. המון פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת שאני מחכה שהיא תגדל... ומציבה לעצמי יעדים חחח🤭

אמרתי לבעלי שלא כיף לי להיות בראש הזה בגידול שלה, ולא בהנאה מהמתיקות. כי היא באמת בובה, מתוקה ממש. הוא שיקף לי שאני לא מחכה שהיא תגדל אלא שהקושי יחלוף.

איזה יופי שאפשר לחשוב על זה שהקושי יחלוף.

שאת ממש קצת אחרי לידה, עדיין במשכב לידה, ממש הגיוני שזה ככה, לקוח זמן להתאושש מהלידה ולפני שישה שבועות אין מה לדבר בכלל. כשאת תתחזקי ותרגישי יותר טוב זה יראה אחרת... בנתיים כמו שתיארת כדאי עזרה כשצריך בעיקר כדי לישון ביום, אם אפשר לפחות שעתיים ברצף, זה מאוד משמעותי.

לנו גם יש רווח כזה בין ילדים וגם אחותי ואני ברווח כזה ובאמת זה כל כך שווה כשגדלים!!

שלא תמיד זה ככה עם צפופים. אומרת את זה בעיקר כדי שלא תחששי מילדים הבאים... (למרות שאי אפשר לדעת מראש)

שני הראשונים שלי צפופים יחסית (שנה וחמישה חודשים הפרש), והם היו תינוקות נוחים מאוד והגידול שלהם היה יחסית קל (יחסית, כמובן, כי תמיד גידול ילדים נושא אתגר), והיה לי גם כיף איתם.

יש לי עוד שני צפופים (הפרש של שנה ותשע), וזה כבר היה מאתגר יותר, כי הגדול מביניהם היה תינוק מאתגר (בגיל שנתיים הוא יחסית נרגע).

והכי מאתגר היה לי דווקא (ועדיין, בעצם) עם שתי האחרונות, שהן לא צפופות (הפרש של שנתיים ותשעה חודשים), פשוט כי שתיהן היו תינוקות מאתגרות וגם בתור ילדונות הן מאתגרות...

בכל אופן, כרגע עוד לגמרי הגיוני שקשה לך, כי את שנייה אחרי לידה. כשקצת תצליחי להתאפס, אולי תנסי לברר אם יש משהו ספציפי שמציק להן - משהו שמקשה על הגדולה לישון ברצף (קשה לי להאמין שזה נטו רגשי), משהו שמקשה על הקטנה לינוק (אולי אלה לא רק גזים, וגם אם אלה גזים אולי יש דרך להקל עליה).

ובינתיים - כן, תנסי להיעזר כמה שאפשר בכל מי שמציע עזרה... אולי אפילו בייביסיטר שתוציא את הגדולה לטיולים ותעייף אותה מספיק כדי שתישן טוב בלילה וגם תיתן לך מנוחה לטפל בתינוקת לבד...

הרבה כוחות ומזל טוב!

שינה היא יותר בסיסית מאוכל,אדם יכול לא לאכול כמה ימים והכל יהיה בסדר אבל אם הוא לא יישן יומיים ברצף יתחילו לו שיבושים במח.

זה יותר חשוב אפילו משתיה.

וכשעייפים בטח שרואים הכל שחור פי עשר.

הייתי מדברת איתו בצורה אחרת,אומרת לו אני זקוקה לכך וכך כדי להיות בכלל,אני לא אצא מהמצב בלי לישון ובלי העזרה שלך,מציבה בתור עובדה.

שולחת לך חיבוק כמה קשה להיות בתוך ענן עייפות הזה.

אולי תזמיני בייביסיטר שתעשה סיבוב עם עגלה ותוכלי לישון קצת.

עכשיו בעל לא יכול לתת לך קצת לישון ?

ואז הוא יצא לשחרית למרות שביקשתי שלא

הוא לא מסוגל לא להתפלל במניין

אבל כבר לא אחזור לישון

תודה 🙏🏼

תגידי לו שבקושי ישנת, תבקשי שישמור על התינוק ותיכנסי לישון לשעתיים. זה כבר יעשה הבדל משמעותי...

כאילו אם הוא בלילה בנאדם אחר, תנצלי את היום פשוט...

כמה זמן יש לך מיגרנה ?

היה לי כמה ימים ברצף ואז התחיל לי כאב ראש וגרון חזק וזה היה דלקת בגרון אז מניחה את זה פה.

גם אם את ממש סובלת את נראה לי בגדר של חולה שאין בו סכנה ולא בהכרח את צריכה לצום - אני לא פוסקת אבל כדאי תשאלי רב

זה כבר שבועיים כזה לפחות. החמיר יותר ביומיים שלושה האחרונים

מרגישה שהמערכת חיסונית שלי נוראית לאחרונה אבל לא גרון עכשיו, היה לפני כחודש תחושה כזו שעברה בלי אנטיביוטיקהכי כנראה היה ויראלי

סתם ככה שתדעי שאני מכירה מישהי שהיה לה התקף מיגרנה כמה ימים לפני הצום והרב אמר לה לא לצום בכלל

אז לא הייתי מתמהמהת מלשאול ...

חוץ מזה אם זה באמת משהו שקורה הרבה אולי כן שווה להתיעץ עם נוירולוג. חמותי סובלת הרבה והיא אמרה שיש דברים שמותר בהנקה ( היא בדיוק לוחצת עלי ללכת חחח )

כי יש תקופות שיש לי כמה ימים ברצף אבל נשמע שפחות חמור משלך

בהצלחה ותרגישי טוב

מעניין תודה!

ואיך יעזור לא לצום? הלוואי שזה היה פותר את המיגרנה

שואלת גם אותך

@קנקן שבור

מהר למצוא רב שזמין לשאלה, אני כמעט בטוחה שתחזרי לספר פה שפסק לך שאת לא צריכה לצום (מכירה מקרוב לאחותי שפסקו ככה, בתקופהשהיתה סובלת המון ממיגרנות)

ואז נשימה עמוקה, לנסות להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי בעלך

לזכור את היום הזה שאנחנו נמצאים בו, ושהשטן מנסה יותר מהרגיל

(יש אצלכם אולי נערות שעושות קייטנות תשעה באב לילדים? אולי שווה לשקול לשלוח, אפילו חלק, את אלה הדורשים יותר)

למיגרנות יש טיפולים טובים.

גם לטיפול בזמן התקף וגם למניעה.

נוירולוג/נוירולוגית עם תת התמחות בכאבים ראש.

יתן מענה מיטבי.

הרבה בריאות.

ואם היית אישה היית יודע שזה לא רלוונטי בהריונות והנקות

קודם כל אומר שאני אישה.

יש תרופות אחרות ייעודיות למיגרנות.

רופא משפחה הוא הכתובת/לטיפול מונע נוירולוג.

חבל לסבול.

דבר שני כבר הגענו למיצוי הטיפולים כמובן גם מול רופא משפחה ואז מול הנוירולוג

ולא יודעת איך יעזור לי לא לצום כי המגרנה חזקה בזה

זה שאוכל /אשתה לא יפתור אותה

נראה כשיתמעט החלב אמשיך לרב אולי

כשאחותי שאלה רב זה היה לפני הצום

אחרי כמה ימים שהיה לה התקפי מיגרנות חזקות

שווה לשאול לדעתי

רב פוסק ידוע בציבור החרדי.

אם כן תגידי לי ואשים פה

ונראה לי תביני מה את צריכה לעשות

מציינת שעכשיו עם.ינון מלא של אקמול ונורופן אני מרגישה שיפור. עדיין יש כאב ראש אבל עמום

זה חלק מחוברת פסקי הלכות של הרב עמרם פריד

תסתכלי איפה שכתוב 'חולים הפטורים מהצום'

ממה שאני מבינה זה לא מחייב שעם תאכלי ותשתי תרגישי יותר טוב

אבל עצם המצב הזה פוטר מהצום

הייתי בה עד לפני חצי שעה ומאז קצת יותר טוב וכבר לא במיטה

הלוואי שזה יהיה צום 9 באב האחרון שלנו

ששנה הבאה נאכל בזמן הזה בשרים יינות ומעדנים

יש שם גם התייחסות לסחרחורת

ככה אני מבינה מהכתוב

גם לי זה היה ממש קשה לשבור

אני עם סטרפ ורק בחצות שברתי ויש לי ממש מצפון אפילו שהרב אמר שבתשעה באב מקבילים

תודה

יש מאכלים שגורמים לזה.

הבת שלי שנים סבלה מכאבי ראש. עד שנירולוג אמרה לה להימנע מרשימת מאכלים: קקאו כולל חמאת קקאו, גבינה צהובה, סויה, משקאות מוגזים ואולי עוד דברים. הקפידה על זה ומאז אין כאבי ראש אלא אם אכלה את הדברים הבעיתיים לה.

בדקתי בערב והרב אמר שבוודאי שאני חייבת לשבור

אז אמנם שברתי כמעט בסוף הצום אבל טוב ששברתי

שזה יכול לקרות לכם.. זה דבר נדיר

ודווקא אני חושבת שדבר כזה קורה יותר במקום המוכר שאז מאפשרים יותר חופש ופחות לחוצים כל רגע.

אבל למען האמת את 'על זה' ואפילו יש לך רצועות נשמע לי שהמצב אצלך טוב.

אם את רוצה אפשר גם לשים על הילד 'אייר טאג' יש גם כאלה שמתאימים לאנדרואיד.

בן כמה הגדול? אולי תקחו אתכם עגלה גם בשבילו, כדי שיהיה לו מקום מוגדר לשבת בו, וכשתהיו במקומות עמוסים תגידו לו שעכשיו אסור לקום? זה יכול לעבוד עליו?

אם היית אומרת שאת אנטי פתרונות מסיבות מדויימנות

אז היית חסקת אחריות.

אבל את לגמרי "על זה"

לא נותנת לשיקולים זרים להכתיב את ההשתדלות שלך, ממש שאפו!!

מה עם האייר טאג שרצית?

שימי לגדול בנעל.

ולגמרי להביא לו עגלה! מסכימה ממש עם העצה הזאת (טיולון מתקפל מטריה, תשאילי ממישהו רק לטיסה)

עגלות ילדים לא נחשבות במשקל, אל תחששי.

היתרון בעגלה, יותר משזה יעזור לשמור על הילד, זה יעזור לך לשחרר בלי להיות בלחץ כל הזמן.

מן הסתם יהיו מקומות פחות הומי אדם שתוכלי לתת לו גם מרחב

אבל במקומות הומי אדם לא לחשוב פעמיים.. הוא יכול להנות גם בתוך הטיולון.

איך אתם מתכוונים להתנייד? מקווה שאתם שוכרים רכב, תשימי נעילת ילדים.

בהצלחה!

נהיה עם שתי עגלות. איירטאג לא מצאתי אחד שמתחבר לפלאפון שיאומי שלי. אז קניתי רצועות ועם כל הקושי אני משתמשת באחד מהם גם פה בארץ, דווקא מקבלת פידבקים ממש טובים מהסביבה. יש מבטים מוזרים אבל לרוב בסדר. תחשבו על זה שעם רצועה יש לילד אפשרות להיות במרחק של עד 2 מטר, אם אביא לו יד כל הזמן הוא יהיה במרחק של עד חצי מטר. יש לו הרבה יותר מרחב.

אצלנו,

אני כבר לא יודעת אם אלה ילדים שבורחים או אמא עם קשיי קשב שלא יודעת להשגיח.

אני איתם כל הזמן, מחזיקה יד וממש כל צעד איתם.

הגדול איכשהו פתאום יכול להיעלם, ממש בשניות.

והוא כבר גדול מידי בשביל להסכים להביא יד כל הזמן.

נשימה עמוקה לחופשה ארוכה. בעז''ה יהיה לנו ממש כיף.

ומעניין באמת איך זה קרה.

כל כך מבינה אותך!

רצועות זה רעיון טוב ואולי כדאי לשקול איזה שעון gps? לא יודעת אני ממש חרדתית בדברים האלה

קניתי אחד וזה לא עבד. בחנות פלאפונים אמרו לי שעם שיאומי יש בעיה.

ואצלנו החל מחצות היום מבשלים, כל הקטנים ואני במטבח

ומאמינים ומקווים שעוד רגע נארוז כל מה שהכנו בצידנית גדולה ונעלה לבית המקדש.

לי אישית ממש מעביר את הזמן...

ונהוג אצלנו ב 9 באב לבנות אוהלים בסלון יחד עם המזרונים מהלילה(כי הבנים ובעלי ישנים בסלון במזרונים בערב 9 באב בגלל דיני אבלות) ולילדים שלי זה ממש כיף...הם מאוד יצירתיים עם זה בבוקר, ואחר כך משחקים כאילו זה הבית שלהם...ואני נחה לי על הספה.

יש כאלה ערכות כמו של הדפי מדבקה ששופכים חולות צבעוניים אבל כזה עם דפים צבעוניים במקום חול. הרבה יותר נקי וממש כיף.

יש גם ערכות של מדבקות שמדביקים על ציור ויוצרים תמונה. זה כאילו מדבקות שגזורות ספציפית לציור. ההסבר הכי גרוע אבר אבל אם מענין אותך אחפש תמונה.

אפשר לבקש מהצאט לייצר כרטיסים למשחק זיכרון או רביעיות, לתת לילדים לצבוע לגזור להדביק על בריסטולים, זה בעצמו תופס כמה שעות ואז משחקים בזה עוד זמן זה נחמד.

משחקי דף ועט כמו איקס עיגול, או משחקי קלפים בסגנון דאבל. כל משחק שאין לך תבקשי מהצאט לייצר לך..

אפשר להכין כרטיסי שנה טובה לשלוח לפני ראש השנה, או קישוט לסוכה.

אם הם גדולים ואחראיים מספיק או שלך יש כוח אז אחהצ אפשר להכין עוגה בחושה לסוף הצום או כדורי שוקולד לשבת.

ושאלה:

בשבת אנחנו חוגגים יומולדת במשפחה,

שייך להעסיק אותם בקשר לזהאו פחות מתאים?

כדורי שוקולד יהיה מעולה לסוף הצום.

סוםרים פתוחים מחר, נכון?

כי אין לי כלום בבית..

אני הייתי כן נותנת להכין דברים לשבת, אבל תלוי מה. דברים שפשוט יקלו עלייך כמו נגיד להכין משהו טעים נראה לי סבבה. להכין משחק על השנה של ילד יום ההולדת שזה ממש פעילות כיפית נראה לי טיפה פחות. אבל אם יש משהו יותר פרווה כמו הכנת משחק בכללי נראה לי יותר הגיוני.

יותר ענין של תחושה לדעתי, וגם כמה הם מתאמצים במחשבה על הדבר או יותר עושים את החלק הטכני (הדפסת כרטיסים, גזירה, צביעה)

פעילות שקטה ורגועה סהכ.. מה עדיתם בסוף?

הם עכשיו נחים צהריים, כשיקומו יכינו את הציורים וינפחו כבר בלונים.

תכלס גם שישי ארוך וצריל להלהיב אותם על משהו..

זה גם דירבן אותם לעזור לנקות היום.

שיעסיקו את עצמן ואני תוהה לעצמי אם זה חכם או מטופש😅

מעבר לזה נראה לי ברבצק, דפים צבעים ומדבקות ושיחשבו לבד מה ליצור

וזהו, בגדול מתכננת יום של רביצה וכאוס של הבית בסיום היום🙊

צריכה לבדוק אם נשאר משהו בבית או להכין להם במיקסר.

הם מחכים לבנות את בית המקדש ממגנטים

אז יהיה מגנטים וקפלה ובובות וחיות... (לא הכל ביחד)

יש פלסטלינה וקליי

ביקשתי מבת ה9 וחצי שלי שתהיה מדריכה בקיטנה לאחים שלה- היא כבר הכינה להם הצגה...

מקווה שיקומו מאוחר

מנסה לחשוב מה אני יכולה להכין להם לאכול בלי הרבה התעסקות, בלי לחם ובלי מתוק. אולי סיר פסטה ושימזגו לעצמם

וירקות ופירות הם יודעים לחתוך לעצמם.

בעיקר אני חושבת איך לא להתעצבן עליהם, כי היום כבר מיציתי את החופש... שיהיו בריאים בקשות ותלונות בלי סוף.

לדעתי מחר בעלי לא יהיה מאד נוכח ועוד נצטרך לשמור בשבילו על השקט

אני גם חוששת שהחלב יגמר לי סופית, גם ככה התמעט לי לאחרונה.

יצא קצת פריקה... סליחה על הנצלוש

למה בלי לחם?

מבחינת מתוק, קטשופ נגיד נשמע לי בסדר.

בהצלחה רבה לך!

וגם לא שניצל תירס

הכנתי עכשיו פסטה- נחמם מחר ואולי נוסיף מלוואח עם ביצה קשה

היא הכינה ארבעה רעיונות ליצירות וגם משחק אחד. (ב"ה היא ילדה יצירתית מאוד כשהיא במצב רוח טוב)

בכל אופן, דפי צביעה בהמוניהם זו התעסוקה הכי קלה להכנה. אפשר גם לבקש מהבינה המלאכותית ליצור דפים שקשורים לתשעה באב.

ויש לי גם קובץ סיפורים לילדים שכתבתי פעם לתשעה באב, אז אם יהיה לי כוח אקריא להם, אם לא אז אבקש מהקוראים הצעירים להקריא.

ויש גם סרטונים שממחישים את חורבן בית המקדש, של מכון מגלי"ם ושל ענפים לילדים. רק צריך לשים לב שזה לא מפחיד מדי...

היו שנים שהילדים הגדולים הפעילו קיר של מעשים טובים - בכל פעם שילד עשה מעשה טוב, כתבו אותו על "לבנה" מנייר והדביקו על הקיר במסקינגטייפ מאחור. בסוף הצום היה יפה לראות כמה מעשים טובים הם השתדלו לעשות.

בכל אופן, אני מאוד מקווה שנצלח את תשעה באב השנה, עם שתי קטנות שובבות ודביקיות ועם עוד ילדים שעלולים ליפול לעצבים בתוך שניות...

למזלנו יש לנו ילדה שהיא רגע לפני הגיל שהיא כבר צריכה לצום, ואני מקווה שהיא תהיה במצב רוח טוב מספיק בשביל להיות אחראית על הקטנים ממנה...

קניתי חוברות צביעה ויש לה ספרי ספריה חדשים

הבעה תהיה עם הקטן הזוחל😅

מתכננת להעלות למעלה את כל המשחקים עפ יותר מידי חלקים ולהוציא לו כמה משחקים שכבר מזמן לא הוצאנו

אני מתוכננת בעיקר בהקשר לאוכל🤣יש פירות חתוכים לבוקר, אח"כ יאכלו בעשר קורנפלקס

לצהרים לחם עם ממרחים ירקות חתוכים וביצה קשה שכבר מחכים במקרר

לערב טונה מקופסא, צ'יפס בתנור ופסטה לבנה (למי שלא אוהב צ'יפס ) שכבר מוכנים

לא יודעת עם מה אנחנו נשבור את הצום🤣אבל זה כבר פחות קריטי

רוצה משהו שקשור לתשעה באב, לגילאי 8-10, ובלי מוזיקה!

ממש מפריע לי שהרבה סרטונים בנושא תשעה באב הם עם מוזיקת רקע!

לא יודעת אבל לגבי מוזיקה

בעיקרון, חוץ מלילד שעלול להשתגע אם לא...

(לקטנות אנחנו מראים בימים אלה סרטים בלי קול.הן זורמות ב"ה...)

אז המוזיקה היא חלק מהחיבור ולא רואה בזה בעיה.

לי זה קורה בעיקר בהריונות.

אבל דווקא הלילה גם חלמתי חלום.

לי יש תמיד חלומות כאלה מטורללים. אני אוהבת, סרטים מקוריים בחינם עם האנשים והדמויות האהובים עליי 😁

גם אני חולמת חלומות כאלה, לפעמים אפילו על דמויות בדויות לחלוטין (יש לי אפילו ספר שלם שכתבתי שמבוסס על חלום כזה שחלמתי בנערותי).

הבעיה היא שלפעמים גם יש חלומות מפחידים או רעים, ואז ממש קשה להתאושש מהם ביום למחרת...

לפעמים אני חולמת גם מבחוץ

אני לא חלק מהסרט בכלל

ולפעמים וזה הכי הזוי, אני דמות אחרת שהיא לא אני בכלל

ובלי לא יודע בכלל מה זה חלומות.

אבל לרוב דברים די קשורים לחיים

אפילו יש לי לפעמים סיפור בהמשכים.

אחותי לעומת זאת לא זוכרת אף חלום. היתה לנו תיאוריה פעם שזה קשור לדרך החשיבה. אני חושבת בתמונות והיא במילים.

את יכולה להרחיב על זה? חשיבה בתמונות מול מילים?

אני זוכרת שרשמת פה פעם על דרך המחשבה שלך (זו היית את?) וזה היה מרתק

נניח כשאומרים לי אננס אני "רואה" תמונה של אננס ואחותי "רואה" את המילה אננס כתובה על רקע שחור. זה מתבטא למשל כשרוצים להסביר למישהו משהו מסובך. אני רואה תמונות של התוצאה ומתארת לפי התמונה שבדמיון. גם כשמסבירים לי, אני "רואה" תמונה של התוצאה ומשנה את הפרטים, מתאימה חלקים וכו' לפי התקדמות ההסבר.

אני לא אזכור את המילים שנאמרו לי, אלא את התמונה שנוצרה לי בעקבות המילים. כל המידע נמצא, אבל הוא מסודר אחרת במח.

תמונות כמו שתיארת

נשמע משעמם לראות מילים 🤭

אני בעיקרון חושבת בתמונות, אבל מצד שני עוסקת המון במילים... אז כן לפעמים רואה מילים ממש בחשיבה שלי.

משערת שזה לא נפוץ

של ריצ'רד פיינמן. כשהוא היה סטודנט הוא ניסה לתרגל הערכת זמן מדויקת. כלומר, שיגידו לו "התחל" והוא יידע לומר שעברה דקה בזמן הנכון. אז נראה לי שהוא לא הגיע להערכה נכונה של דקה, אבל כן היתה לו הערכה די קבועה. אז אחד החברים אמר: אבל בטח לא תצליח להעריך מתי עברו חמש דקות (לפי ההערכה הקבועה שלו, לא חמש דקות אמיתיות) תוך כדי שאתה קורא ספר, ופיינמן אמר: ברור שכן. ואכן הוא הצליח. לעומתו החבר לא הצליח להעריך זמן תוך כדי קריאה אבל היה יכול לשוחח עם מישהו אחר ולעצור כשהזמן הנכון חלף - דבר שפיינמן לא הצליח לעשות. ההבדל התברר בכך שהחבר ספר על ידי "הרצת" סליל של מספרים כתמונה בראש, ופיינמן ספר על ידי מניה בדיבור פנימי, "אחת, שתיים, שלוש"...

אני מזדהה עם הדיבור הפנימי, אבל זה לא שאם מישהו אומר לי מילה אני רואה אותה כתובה, כמו שסיפרת על אחותך. מעניין. האמת היא שלראות את המילה כתובה זה גם סוג של חשיבה חזותית, אני חושבת. ואני ממש זוכרת היטב מילים ומשפטים שנאמרו (אם השיחה מספיק חשובה עבורי)

לא חזותי

אני מנסה להבין איך אני חושבת ולא מצליחה 😂

פשוט שומעת מילה וזהו, לא רואה אותה לא בתמונה ולא במילים

לא מבינה על מה מדברים פה...

אבל עדיין חולמת חופשי...

אם תתארי לי סיטואציה אני אדמיין אותה, אבל אם סתם זורקים מילה, אני פשוט רואה אותה כתובה לנגד עיני.

אז תמיד המשחק הזה שאת צריכה להגיד מה עולה לך לראש כשאת שומעת את המילה- נגיד אננס- לא עולה לי כלום, פשוט רואה את המילה.

הקטע המוזר שעד שהתחתנתי כמעט ולא הייתח זוכרת חלומות. ומאז אני כמעט תמיד זוכרת אותם.

אני בדרך כלל מודעת לזה שזה חלום

אז גם כשזה מפחיד אני לא כל כך מפחדת

כי אני מבינה שזה לא באמת

ולפעמים גם יש לי שליטה חלקית על החלום

אז אם הוא נהיה מפחיד אני עושה לו סוף טוב

עם מלא פרטים ועלילה מלאה

וזוכרת הרבה אח"כ

ברמה שיש דברים שאני לא זוכרת אם נאמרו לי באמת או שבחלום.

אני חושבת שיש קשר להורמונים.

אצלי החלומות הם הרבה בהריונות או אחרי לידה.

בשגרה כשאני ישנה טוב אני פחות זוכרת חלומות.