עמי ותמי
היו האחים הכי טובים בעולם ואהבו אחד את השנייה אהבת נפש.
עמי אהב מאוד משחקים, וגם ממתקים. כל מה שנראה לו נוצץ.
יום אחד ראה עמי בית נוצץ שכולו עשוי ממתקים, נכנס אליו והתחיל לאכול.
מה או יותר נכון מי שהוא לא ראה הייתה המפלצת המרושעת והאכזרית ביותר שקיימת עלי אדמות ששלטה על הבית.
תמי, אשר חיפשה את עמי במשך זמן רב ולא מצאה אותו, הגיעה גם היא אל בית הממתקים וראתה אותו שם על הגג.
היא הספיקה להביט במתרחש ולקלוט את המפלצת האיומה וגם כמה מהקורבנות שלה שהיו בתוך התנור. ילדים קטנים כמו עמי שעבורם כבר היה מאוחר מדי.
תמי הזדעזעה עד עמקי נשמתה.
מעולם לא פגשה בכזה רוע ואכזריות. לא ידעה שהם קיימים בעולם.
מבוהלת, חרדה ומזועזעת היא צרחה את הצעקה הכי גדולה שלה לעמי ובשנייה האחרונה עמי שמע וברח אל אחותו.
שערי בית הגיהנום נסגרו והם עמדו שם, עמי ותמי, מביטים על בית הממתקים שהיה בית האבדון.
הם הביטו שם על כל מי שעבורו היה מאוחר מדי ועבר את התנור של המפלצת
והם הביטו שם גם בכמה ילדים שהיו כלואים ע"י המפלצת, עדיין בחיים.
תמי זיהתה שם את אח של יערה, חברתה הטובה ביותר, ורעדה אפילו עוד יותר.
המפלצת הביטה לתמי בעיניים ותמי בשבריר שנייה תפסה את ידו של אחיה הקטן ורצה הכי מהר שרק יכלה.
הם הצליחו לברוח ולהגיע לבית שלהם.
שם, בבית, פגשה תמי את יערה וסיפרה לה הכל.
יערה הביטה בה במבט הכי עצוב ונוראי שקיים והתחננה אליה: "אני מכירה את המפלצת הזאת היטב! לפני שנתיים היא תפסה את הבן של ראשת העיר הסמוכה אבל אותה אישה הצליחה להציל את בנה ע"י שהביאה למפלצת משהו אחר במקום. היא מסכימה המפלצת! בואי ננסה! בואי נדבר איתה! עכשיו!"
"מה?"
תמי לא הבינה.
"מה היא נתנה לה במקום?"
יערה הביטה בה וענתה מיד: "היא נתנה לה את המפתחות לעיר שלנו."
"אז תבואי איתי תמי, עכשיו, ונחזיר את אחי משם!"
תמי הלכה עם יערה, בלי מילים ובלי נשימה.
והם הגיעו לשם. לבית של המפלצת.
תמי שמעה את יערה מדברת איתה ולא הבינה, היא לא הבינה איך אפשר לדבר עם מפלצת לא אנושית ששרפה ילדים בתנור ועשתה זוועות שהמוח האנושי לא יכול אפילו לחשוב או לדמיין אותן. היא לא הבינה.
איתה? איתה אפשר לדבר?
עם יצור חסר לב ואנושיות שכזה אפשר בכלל לנהל שיח? להבין אותו? לרצות מה שהוא רוצה? לתת לו במה? מקום? חיות?! לתת לו דברים ותנאים שהוא בוחר? איך?
הרי אם אכזריות כזו רוצה משהו אז אני צריכה לא לרצות אותו בוודאות כי היא רק תלך ותגדל. ושאם אכזריות כזו מפחדת ממשהו אני צריכה לרצות אותו.
תמי לא דיברה את מחשבותיה. רק בכתה. ובכתה.
לאחר שעה יערה הגיעה אליה בפנים נפולות.
"מה? מה היא ביקשה בתמורה?" שאלה תמי בבהלה.
"היא ביקשה את עמי. את עמי ועוד 100 ילדים אחרים מהשכונה.
אבל את מבינה תמי! נכון שאת מבינה אותי? היא תחזיר לי את אחי!!! היא תחזיר לי אותו! היא אמרה!
אז תתני לה את עמי! אני מתחננת! ועם השאר אני עוד אדבר שיתנו גם"
הלב של תמי דפק בחוזקה.
המחשבות הסתחררו לה במוח בזו אחר זו.
היא כמעט התעלפה.
רגע.
את עמי?
את אחי?
לא.
אני לא יכולה.
אני אוהבת אותך יערה. אני כואבת איתך. אני בוכה איתך. הלב שלי נקרע איתך.
אבל לא את עמי.
לא אוכל.
לא אתן את עמי, את אחי שלי האהוב
ולא אתן את שאר ילדי חברותיי ואחיותיי כדי להציל את אחיך.
אני לא יכולה. תביני גם אותי בבקשה.
אני לא יכולה.
לא יכולה לדבר עם מפלצת שאינה אנושית. לא רוצה לדבר איתה.
רוצה להחזיק בכל מה שמרוקן אותה מכוח ומחצן, רוצה לרצות את כל מה שהיא לא רוצה כי אני יודעת שזה הדבר הנכון. רוצה להשמיד אותה. שלא תאיים עוד על אף חיים בעולם.
לא יכולה לתת את אחי. לא יכולה לתת את ילדי ואחי חברותיי.
"תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" – עליי לשמור על עמי. על עמי שלי. על נפשי שלי. על נפשם של כל שאר אחיי ואחיותיי.
לא אוכל להקריבם, גם לא כדי להציל את אח של יערה. אינני יכולה.
באחריותי כן להציל, להציל את עמי שלי. להציל את שאר העיר.
"חייך קודמים לחיי חברך"
"עניי עירך קודמים"
מנחה אותי התורה.
"אני לא יכולה." השתנקה תמי.
יערה הביטה בה, מאוכזבת וכאובה כ"כ. והסתובבה לאחור.
תמי נשארה שם לבד.
בוכה. שבורה.
אבל יודעת שלא יכלה לעשות אחרת.
ויודעת' שאת עמי ושאר העיר היא הצילה.
לא היא שתפסה את אח של יערה. לא היא שגזלה ממנו את חירותו ואולי אף את חייו. לא היא. לא היא שרעה. לא היא שאכזרית. לא היא.
לא היא.
היא זו שרק לא הסכימה להקריב את עמי שלה.
היא זו שרק לא הסכימה להאכיל את המפלצת שתגדל ותיקח אליה עוד ועוד ועוד ילדים וכל פעם תהיה גדולה יותר, אכזרית יותר, חזקה יותר, עם תנאים נוקשים יותר, עם אובדן גדול יותר, עם כוונת מוות גדולה יותר, עם תיאבון גדול יותר, עם ***מוטיבציה*** גדולה יותר לקחת עוד יותר, עוד הרבה הרבה הרבה יותר ילדים תמימים, מכל מקום, בכל שעה, כי היא יודעת מה היא יכולה להרוויח מהם. והדם שלהם אינו, אינו פחות אדום מהדם של אח של יערה. כמו שהדם של אח של יערה אינו פחות אדום מהדם של בנה של ראשת העיר הסמוכה שבזכות המפתחות לעיר שלנו שניתנו לה לקחה המפלצת את אותו הבן שנתיים קודם.
לא.
תמי היא זו שרק הצילה את עמי שלה. את עמה. את מולדתה. ואת כל המיליונים שחיים בה.
ופשוט נהנים מהקירבה אחרי הפסקה ארוכה, אבל בלי ציפיות מעבר.