יש איך להגדיר את התפקיד שלהם?

מה בתכלס מתאים לאנשים שלמדו עוס לעסוק בו?

אולי זה הכיוון...

משהו כזה:

עבודה סוציאלית קהילתית | בית הספר לעבודה סוציאלית

עו"סים קהליתיים חסרים מאוד וגם צעירים חסרי נסיון מאיישים את העמדות הללו.

כל מרכז רווחה עירוני יש עו"סית קהילתית.

משל למה הדבר דומה?

לא חסרה לי מנקה בבית, כלומר אני לא מספיק רוצה את זה. לכן אני לא מוכן לשלם על זה הרבה, ובהתאם - אף אחת לא רוצה לנקות את ביתי...

אם ממש ארגיש בחסרונה של מנקה, אציע תשלום גבוה ואז אצליח לשכור את שירותיה של אחת כזאת.

אם חסר לי רופא משפחה שמקבל ליד הבית שלי בשעה 2 בלילה, זה לא משפיע על כלום.

לעומת זאת אם קופת החולים שלי תרגיש שזה חסר, היא תדאג שזה יקרה. כל עוד היא לא תרגיש שזה חסר אז אין ''מחסור''.

לא, כי הרצון שלי לקבל שירות הוא לא המדד למחסור.

אם קופת החולים תשתכנע שזה חשוב ובכל זאת לא תצליח למצוא אדם מתאים, אז נוכל להגיד שיש מחסור.

מה מטרת מקצוע העבודה הסוציאלית? לעסוק בטיפול בשכבות החלשות באוכלוסייה - קשישים, עניים, מתמודדי נפש, צרכים מיוחדים, חולים וכולי.

לאותם שכבות באוכלוסייה אין כסף לממן עובדים סוציאליים.

אז איך משלמים את הקצת כסף שהעובדים הסוציאליים מקבלים?

פשוט מאוד - המדינה משקיעה כספים בגורמי הרווחה הממלכתיים וגם מתקצבת עמתות חיצוניות שעומדות בסטדנטים מסויים ונותנות מענה לאוכלוסייה נזקקת.

לכן זה מקצוע שהמניע של המדינה להשקיע בו הוא לא כלכלי אלא ערכי. המדינה מחליטה להשקיע כסף בשכבות החלשות בגלל שערכים סוציאליים ולא בגלל שזה משתלם לה כלכלית.

באמת במדינה שהיא קפיטליסטית לגמרי, לא יהיו עובדים סוציאליים.

זה מה שנקרא "מדיניות רווחה" על רגל אחת

לצערנו, לא מעריכים כנראה מספיק את העבודה החשבוה של העובדים הסוציאליים ולכן לא משלמים להם בהתאם.

אם תרצה להעמיק או להרחיב בנושא -

מדינת רווחה – ויקיפדיה

לא הבנתי מה החידוש בתגובה שלך, ואיך זה סותר את מה שכתבתי...

אשמח אם תמקד את התשובה תוך התייחסות למה שכתבתי.

שלא צריך יותר עו"סים מבחינת הציבור או שלמעמד הגבוה לא אכפת מהמעד הנמוך במדינה בה הוא חי ולכן הוא לא מרגיש חוסר?

המדינה היא המעסיקה, והיא לא רוצה להגדיל את מספר העובדים הסוציאליים (על אף הטענה שלך שזאת מדינת רווחה), כך שאין מחסור.

איך אני יודע שהיא לא רוצה להגדיל? כשהשכר נמוך ומשרות לא נתפסות, והמעסיק לא מגדיל את השכר בשביל לעודד עובדים לאייש את הצשרות, זה אומר שהמעסיק לא באמת רוצה עוד עובדים.

לפרסם מכרז באתר העירייה זה בחינם, ולכן זה לא מעיד על רצון אמיתי.

כמו שכתבתי בדוגמה עם המנקה - אם אני אפרסם שאני מחפש מנקה לביתי תמורת 30 שקלים לשעה, אף אחת לא תבוא. זה אומר שיש מחסור במנקות? לא, זה אומר שאני לא מספיק רוצה וזה לא מספיק חשוב לי. 

צריך להתבייש בזה.

וברור שהיא לא תרצה להגדיל - כי זה לא מכניס לה כסף, וזה רק מוציא

וכן, יש הרבה תקנים לא מאויישים ויש הרבה עומס על העו"סים בגלל זה.

''וברור שהיא לא תרצה להגדיל - כי זה לא מכניס לה כסף, וזה רק מוציא'' - המדינה מוציאה מיליארדים על כבישים. על קווי אוטובוס נידחים עם 0 נוסעים בקיבוצים עזובים. על רופאים מעולים בבתי החולים הממשלתיים ועוד ועוד.

כל אלה - הוצאות.

בכלל, כל המיסים שלנו הולכים על הוצאות... אז לטעון שהמדינה לא רוצה כי זאת הוצאה?

לא, המדינה לא רוצה כי זה פשוט לא חשוב לה, לעומת דברים אחרים שכן חשובים לה.

הקשיש הזה שעכשיו ב"ה בזכות העו"ס מקבל מה שהוא צריך לשארית חייו - לא מכניס כסף.

הכביש - מכניס לך כסף, כי אנשים יגיעו יותר מהר לעבודה שלהם, יעבדו יותר, השוק יותר בפריון.

קווי אוטובס - יש כאלה שאולי לא משתלמים, אבל החברות הממשלתיות באמת לא ידועות בניצול משאבים נכון, כי אין שם מישהו ישירות שהוא מרוויח יותר בגלל זה, בניגוד לחברה פרטית שבא היא יודעת שיכנס לה יותר כסף לכיס על ידי ניצול משאבים מיטבי.

נכון, השכבות החלשות לא מעניינות את המדינה ולכן הן לא משקיעות בה. למה שיעניינו אותה השכבות החלשות? אותם אנשים יכולים לתת משהו בחזרה? יש להם כוח פוליטי? לא

גם קצבאות ילדים לא מחזירות את ההשקעה,

גם קצבת נכים (שרק מעודדת נכים לא לעבוד) לא מחזירה את עצמה, גם קצבאות אברכים.

הסיבה היא לא מה מחזיר ומה לא, מה משתלם ומה לא. הסיבה היא שיש דברים שחשובים למדינה ויש כאלה שלא.

אין הכי נמי, באמת המדינה משקיעה כסף בקצבאות מאותה סיבה בדיוק שהיא משקיעה את המעט כסף שהיא משקיעה בעובדים סוציאליים. וגם הקצבאות לא גדולות מי יודע מה, כי כלכלית לא משתלם להשקיע בהם. אי אפשר להפקיר את האזרחים החלשים ולמדינה יש אג'נדה חברתית כלשהי אז היא משקיעה כספים בזה. זה מספיק? לא.

ושוב, נכון, כנראה למדינה לא אכפת מספיק מהנזקקים..

ברור שיש נכים שלא יכולים לעבוד.

כמו כן, ברור שיש נכים שהיו עובדים אם האפשרות השנייה הייתה לגווע ברעב, אבל בגלל שיש להם קצבה אז הם לא רואים צורך בזה.

אתה חושב שביטוח לאומי בודקים אחד אחד אם הוא יכול לעבוד או לא? ברור שלא. למשל עיוור זכאי אוטומטית ל-100% קצבת נכות. מישהו בדק אחד אחד עם כל העיוורים האם הם מסוגלים לעבוד?

זאת גם הדעה הרשמית של הביטוח הלאומי, ולכן הביטוח הלאומי התעקש לשנות את החוק כך שנכים יוכלו לצאת לעבוד בלי שהקצבה תיעלם להם, כי הם הבינו שאם זה או קצבה או עבודה - הרבה אנשים שיכולים לעבוד יעדיפו לקבל קצבה.

לכן היום החוק קובע שאפשר לקבל גם שכר וגם קצבת נכות, אך משכר מסוים הקצבה הולכת ופוחתת עד שהיא נעלמת כליל.

זה א''ב של תמריצים.

להרחבה חפש בגוגל ''חוק לרון'', או כנס לכאן:

חוק לרון – ויקיפדיה

(ראיתי שערכת, אתייחס מחר בלי נדר)

ותאמין לי שממש לא פשוט לעבור את הועדה הזו, יש לי שכן שעבר כמה ועדות ויש הרבה אנשים שרוצים פנסיה מוקדמת והועדות האלה לא נחמדות בכלל.

קודם כל אתה מתבלבל בין אחוזי נכות ואחוזי אבדן כח עבודה וכאן מצביע על חוסר הבנתך בתחום.

לגבי הכלכלנים שציינת, היה נחמד אם היית מגבה את דבריך בקישורים.

הקצבה מתחילה להעלם אם המשכורת ברוטו היא 5 או 6 אלף, חוק לרון.

חוק לרון כמה שאני יודע מאוד שנוי במחלוקת, ואני לא יודע מה פירוש שזו עמדת הביטוח הלאומי, מה המילים האלה אומרות?

בודקים מי עומד בתנאים שנקבעו בחוקים ובתקנות.

אתה עיוור? מזל טוב, אתה זכאי ל-100% קצבת נכות.

כן כן, גם אם אתה עיוור בעל פרופסורה בהיסטוריה וניסיון עשיר בהוראת היסטוריה באוניברסיטה.

לכתוב לי שיש לי חוסר הבנה בתחום ש... לצערי אני מבין בו לא מעט, מניסיון, זה מעליב.

לא כתבתי על אחוזי נכות אלא על קצבת נכות. עיוור זכאי ל-100% קצבה, בדיוק כמו שכתבתי.

דרגת אי כושר של עיוורים, גם אם הם למעשה מועסקים כבר שנים רבות, לעולם תהיה מספיק גבוהה בשביל שהם יקבלו את הקצבה (הם לא יקבלו אותה רק אם הם בפועל יעבדו וירוויחו מספיק).

''עמדת ביטוח לאומי'' - הוא זה שדחף לחוקק את חוק לרון.

''כל הכלכלנים'' - העובדה שקצבה פוגעת בתמריץ לעבוד היא א''ב של כלכלה. יש שיגידו שזה מחיר ראוי בשביל לעזור לחלשים (סוציאליזם), יש שיגידו שבסוף זה פוגע בהם (קפיטליזם), אבל אין אף אחד שטוען שקצבה לא מפחיתה את התמריץ לצאת לעבוד (במיוחד כשהעבודה תגרום לך לאבד את הקצבה).

זה לא אמור להעליב אותך, זה פשוט עובדה, אני לא מבין באינסטלציה, זה לא מעליב, זו עובדה, זה פשוט לא תחום שהתעסקתי בו ולכן אם אגיב בו יש לי סיכויים גדולים לטעות.

אני לא מאמין שיש לך ניסיון בו אם אתה מתבלבל בין אחוזי נכות לאחוזי אובדן כושר וחושב שהקצבה נקבעת על פי אחוזי נכות, זה א. ב.

עורך דין בלי רגליים לא מקבל 100 אחוז אובדן כושר, בדיוק בגלל מקרה שאמרת יש קשר, זה למה הועדות קיימות, נראה שאתה מכיר פרופסור עיוור ועליו אתה בונה את התאוריה שלך אבל זה מקרה חריג, בדיוק בדיוק בדיוק בדיוק בגלל מקרים כאלה המדינה חילקה בין אחוזי נכות ואחוזי אבדן כושר, מצאת בדיוק את הנקודה, אשריך.

ולגבי הניסיון, אני מכיר עשרות נכים שנקבעה להם 100 אחוז אובדן כושר לצמיתות,חלקם הקטנטן עובד באמת והרוב המוחלט לא יכולים, אבל בעבור האחוז הקטנטן הזה אתה כותב משפט כמו "קצבאות נכות רק מעודדת נכים לא לעבוד"? אתה רק מפגין את חוסר ההבנה שלך, שכוייח, אתה מכיר פרופסור עיוור עם 100 אחוז אובדן כושר לצמיתות, אתה חושב שאתה בעל ניסיון? אתה מכיר את אוכלוסיית הנכים באופן כללי? הקצבה מספקת מינימום מחיה לאוכלוסיה הכי מוחלשת בחברה שלא בחרה  להיות מוחלשת (בניגוד לאברכים) ואתה כמו קלגס אכזר בא עם תיאוריה מופרכת שאם היו מונעים מנכים את הקצבה הם היו עובדים, תיאוריה מופרכת שלא הגה אף כלכלן אבל אתה החלטת שזה א.ב. של כלכלה כי זה פועל באוכלוסיה הכללית ומניף את דגל ה"ניסיון" שלך כי אתה מכיר פרופסור עיוור.

סלח לי, אני לא חושב שאתה מכיר את אוכלוסית הנכים כמוני, מקווה שלא תעלב אבל המשפט שכתבת בסוגריים היה אמור להעליב את אוכלוסיית הנכים באופן כללי, בפרט אם אתה מתהדר בנוצות לא לך של בעל ניסיון. 

אתה אומר שזה כ''כ נדיר ומוזר שיש אדם שקיבל קצבה ובכל זאת הוא יכול לעבוד? עובדה שאחרי חוק לרון הרבה נכים שקיבלו קיצבה התחילו לעבוד.

אתה חושב שאני קלגס אכזר בגלל שאני כותב דברים שאין עליהם בכלל ויכוח, ומכניס לי לפה דברים שכלל לא אמרתי (כתבתי במפורש שברור שיש נכים שבאמת לא יכולים לעבוד, ובשום מקום לא כתבתי שצריך להפסיק את חלוקת הקצבה הזאת. אלא שגם מי שתומך בה, מודה שאחד המחירים שלה הוא עידוד אי יציאה לעבודה של אנשים שדווקא כן היו יכולים לעבוד).

אני פורש מתת הדיון הזה, לא אוהב שמכנים אותי קלגס אכזר. לא כך אמורים לנהל דיון.

זה מה שאני אומר, אתה טועה. - נשואים טריים

בקרית יובל עוד מעט תהיה רכבת קלה ולכן מחירי הדירות שלידה יעלו פלאים.

ברור שאם העיר חריש לא היתה מחוברת לכביש 6 מחירי הדירות היו בה יותר זולים.

כביש זה אחת מן תשתית בסיסית מפתחת מקום מגורים/תעשייה. לכביש יש ערך כלכלי מובהק.

בכל מקרה אתה נתפס לדוגמה ולא לעיקר...

ותשתית למגורים או למקום תעשייה היא דבר בעל ערך כלכלי מובהק.

גם כביש שמוביל רק לשלומי, הישוב הצפוני בארץ, הוא מאפשר לתושבי שלומי לצאת לעבודה. זה לא בעל ערך כלכלי?

https://www.osimhistoria.com/osim-heshbon/ep43-shmama

אתה צודק לפעמים זה לא נטו כלכלי, אבל זה לא אומר שאין כאן שיקול כלכלי שהוא נלקח בחשבון.

ובכלל לא ברור לי מה זה משנה לעצם הדיון.

מה שמניע את מקצוע העבודה הסוציאלית זה לא הצד הכלכלי שבו אלא הצד הערכי החברתי. 

וכן, חלק מזה הוא שהוא לא מחזיר את ההשקעה הכלכלית זה מקשה על המדינה להשקיע בו, כי היא לא תקבל החזר. לעומת זאת, בדברים אחרים היא כן תקבל החזר. בכבישים היא מקבלת החזר, בוודאי. בניית כביש משפיעה על הכלכלה באיזור באופן ישיר.

התוספת שלי לזה, ולדעתי היא מתבקשת, היא שזה אומר שאין מחסור בעובדים סוציאליים כי לא יכול להיות מחסור במקצוע שבו ממילא המעסיק לא רוצה להעסיק אותך. זאת סתירה פנימית.

פחות מעניין אותי.

מעניין אותי מה המחסור של האזרחים, של השכבות החלשות.

בהקשר הזה, מדינה היא אמצעי, לא מעבר.

היא לא יישות שאני מכבד את הרצונות או את החוסרים שלה.

לאזרחים חסרים עובדים סוציאליים. גם בכמות וגם באיכות.

ככל שמשהו חשוב לנו יותר כך נדרוש שישקיעו בו.

אל תנתק בין המדינה לאזרחים, זה היינו הך.

לא נכנס לשאלה אם נכון להשקיע יותר בתחום הרווחה, פשוט מעיר את האמירה העקרונית הבסיסית.

מדינה זה מנגנון. אזרחים הם אנשים.

המנגון נועד לטובת האנשים.

יש אנשים שמפעילים את המנגנון הזה - נבחרי ציבור ופקידים. הם עדיין לא כל אזרחי המדינה שהמדינה נועדה לשרת אותם.

כנראה שאנחנו מתעדפים דברים אחרים.

מתי הצבעת למפלגה על סמך משהו שיעשו בעולם הרווחה?

כמה מתוכנו בדקנו בכלל מה ההצעה של המפלגה לה נצביע ביחס לתחום הזה?

ממילא, כנראה שזה לא למעלה בסולם העדיפויות שלנו, אם יש בעיה, האשמים הם לא נבחרי הציבור אלא אנחנו שבחרנו אחרת.

המדינה זה לא האזרחים. המדינה זה מנגנון שמשקף *במידה מסויימת* את רצון הבוחר.

אין סוג אחד של ממשל דמוקרטי שבו רצון הבוחר הוא אחד לאחד הוא מה שהמדינה עושה.

חשוב לשים לב לזה.

וזה מה שאמרתי בכך "המדינה והאזרחים זה לא היינו הך".

וזה היה בהקשר לדיון הנוכחי שעכשיו טיפה חרגנו ממנו.

ההקשר - פשוט אני.. טען שאין מחסור בעובדים סוציאלים כי המדינה לא מרגישה שחסר לה, ועניתי לו - לא אכפת לי מהחוסר של המדינה, אכפת לי מהחוסר של אזרחיה. ואז אתה אומר לי המדינה זה אזרחים. יש בזה צדק מסויים, אבל צדק מאוד מעוות. בישראל לפי שיטת הבחירות שלנו הכנסת מאוד חלשה והממשלה מאוד חזקה, כך שהרבה שהצביעו שמאל כלכלי לצורך העניין, קולם כמעט ולא נשמע במקבלי ההחלטות.

לא כתבתי שזה לא מקצוע חשוב.

לא כתבתי שזו לא עבודת קודש.

לא סתם לא כתבתי את הדברים האלה. לא כתבתי אותם כי אני לא חושב כך.

הבעיה היחידה שלי עם המקצוע הזה, זה שהמדינה לא מתקצבת אותו. אני בכלל בצד שלך.

אני חושב שבגלל השכר המעליב שלא מספיק לכלום, אנשים צריכים לחשוב 7 פעמים לפני שהם לומדים את זה. יש דרכים אחרות לתרום ויש מקצועות אחרים עם ציונות וערכים.

לגבי עניין הביקוש - ביקוש נקבע לפי המעסיק. אם אנשים מאוד רוצים שיהיו להם מהנדסי תוכנה אבל הם לא מתכוונים להעסיק מהנדסי תוכנה ולא מתכוונים לשלם להם, אז זה לא נקרא שיש ביקוש למהנדסי תוכנה. זה לא ויכוח ערכי ולא קשור לימין או שמאל כלכלי, אלא עובדה פשוטה. ביקוש נקבע על ידי המעסיקים, לא על ידי הלקוחות.

לפעמים הביקוש מהלקוחות מוביל לביקוש מהמעסיקים, אז זה לא שאין שום קשר בין הדברים. אבל הקשר לא ישיר ואם המעסיק מתעלם מדרישת הלקוחות אז דרישת הלקוחות לא שווה כלום ולא משפיעה על השכר ולא משפיעה על הביקוש ולא משפיעה על מספר האנשים שיוכלו למצוא בזה עבודה.

וזה לא היה הדיון.

הדיון היה סביב השאלה "האם יש מחסור בעובדים סוציאליים" ואתה הגדרת את המחסור ביחס למוסדות המדינה ואני הגדרתי ביחס לאזרחים.

המדינה היא האזרחים? לא מדוייק בכלל לענ"ד.

האזרחים לא מעסיקים את העוסים, לכן זה שהם מאוד רוצים שיהיו עוד - לא אומר שיש ביקוש.

תאר לך למשל מצב שבו אין אף משרה פנויה בתחום הזה.

המדינה מחליטה שזה סבבה שכל עוס יטפל ב-150 תיקים, ולכן לא נדרשים עוד אנשים לתפקיד הזה.

מי שעובד בזה היום - עובד. מי שלא - לא יעבוד בזה בעתיד. 

גם אז תגיד שיש ביקוש, בגלל שהאזרחים רוצים עוד?

זה הרי יהיה מגוחך להגיד שיש ביקוש, בשעה שאין אפילו מודעת דרושים אחת.

לא כי המדינה יותר חשובה מהאזרחים, אלא פשוט כי היא זאת שמעסיקה את העוסים. אם היא לא רוצה להעסיק עוד, והאזרחים לא מתכוונים לשלם מכיסם הפרטי בשביל להעסיק עוד, אז אין ביקוש. נקודה. זה שהאזרחים רוצים אבל לא מוכנים לשלם מכיסם הפרטי - לא יוצר ביקוש.

אז עכשיו בוא ניקח את זה צעד אחד קדימה:

כן יש מודעות דרושים, כן יש ביקוש, אבל אף אחד לא מאייש את המשרות האלה בגלל השכר הנמוך.

אז אני טוען שזה בדיוק כמו לא לפרסם מודעות דרושים בכלל. הרי אם באמת היו רוצים לאייש את כל המשרות, היו פשוט מעלים את השכר. למה לא חסר מנכ"ל לבית החולים איכילוב? כי המדינה מוכנה לשלם על זה 100 אלף ש"ח בחודש, ולכן יש הרבה אנשים שרוצים את התפקיד הזה. כי אם אף אחד לא יבוא תמורת המחיר הזה, המדינה תציע עוד יותר כסף כי היא לא מוכנה שבית החולים הזה יהיה בלי מנכ"ל - יהא המחיר אשר יהא.

בדיוק כמו בדוגמה הראשונה שנתתי: אם אני מאוד רוצה שתהיה לי מנקה בבית אבל אני מפרסם מודעה שבה אני מציע 30 שח לניקיון הבית, אז אני לא באמת רוצה. הרי ברור שאף אחת לא תבוא במחיר הזה. מי שבאמת רוצה - משלם מה שצריך בשביל לקבל את זה. יוצא מכאן שפרסום המודעה לכשעצמו כלל לא מוכיח שיש ביקוש אמיתי.

ואני מכבד את זה לגמרי.

בנוסף לכך יש עוד היבטים ערכיים שהם לא רק כלכליים.

בעצם, הם בוחרים אלו קווים אדומים ניתן לחצות ואלו אסור מבחינת בוחריהם כי קואליציות גורמות לכך שצריך לוותר על חלק.

אין הרבה שהצביעו לשמאל כלכלי:

יש את כחול לבן,

עבודה,

(עוצמה יהודית?),

שס,

יהדות התורה,

המפלגות הערביות

שהאמירה הכלכלית שלהן היא שמאל כלכלי.

מגיע סך הכל ל40 מנדטים מתוך 120.

הרוב טוענים שהם ימין כלכלי,

חלק יותר בפועל מאחרים.

המדינה והאזרחים הם לא היינו הך.

לא התייהמרתי לחלוק על מה שאתה אומר.

אבל גם אחרי כל מה שאמרת - זה לא בדיוק אותו דבר. מה נעשה.

כל הדיון פה נסוב סביב הטענה של פשוט אני.. שהיא "מחסור בעו"סים זה ביחס לדרישות שהמדינה מציבה", בעיני זה קשור למחסור ביחס אזרחים, ועדיין המדינה והזרחים זה לא היינו הך ויש פער משמעותי.

יש פער מובנה.

אזרחים הם לא (בהכרח) פוליטיקאים ולכן הם מסתכלים על דבר ממיליון זויות.

דמוקרטיה היא צורת שלטון חלשה עם המון חורים (שזאת האופציה הכי פחות גרועה), לכן היא תמיד באופן מובנה תפספס את רצון העם.

חוץ מזה - העובדים הסוציאלים דואגים לאנשים החלשים, אותם אנשים בלי כוח פוליטי. אולי בבחירות יש להם הזדמנות לבחור, אבל גם אז, הם יהיו הראשונים שהפוליטיקאים יזרקו את האחריות מהם.

בכל אופן, הדיון ביני לבין פשוט אני.. היה ביחס להגדרת חוסר. אכן, מאוד סביר שיש פה חוסר ערכי.

אף אחד לא מקים מדינה בשביל לעזור לחלשים, בשביל זה יש עמותות. גם אם בפועל המדינה עושה את זה, זה לא אומר שזאת הסיבה המרכזית או סיבה בכלל לזה שאזרחים מקימים מדינה.

הקמת מדינה אמורה לענות על צרכים אחרים, כמו ביטחון ומשפט, וכמובן לתת ביטוי לשאיפות פוליטיות/לאומיות/דתיות בחלק מהמקרים, כמו בישראל.

בכל אופן, גם הטיעון שלך וגם התשובה שלי הם דיון בפני עצמו שלא ממש קשור לנושא כאן.

מנגנון היצע וביקוש לא יודע מה זה סוציאליזם ומה זה קפיטליזם, הוא יודע רק דבר אחד - ביקוש של עובדים מודדים לפי מי שמעסיק אותם, לא לפי הלקוחות שלהם.

אם אני לקוח של רמי לוי ואני חצי שעה מחפש עובד שיעזור לי למצוא פסטה, זה לא אומר שיש בשוק מחסור בעובדים. זה אומר שלרמי לוי לא מספיק חשוב שיהיו עוד עובדים בסניף.

רק אם המעסיק עצמו לא מצליח למצוא עובדים אז יש כאן מחסור.

והשכבות החלשות הם בכללם.

ובגלל שהקשר של האזרחים למדינה הוא לא רק מאאינטרס כלכלי, המדינה נמצאת בעמדה שיש לה מונופול על השירותים הציבורים. אין פה שום שוק תחרותי. ומה קורה שאין שוק תחרותי? קל מאוד להזניח את השירות לצרכן.

אתה מציג תפיסה קפטיליסטית שאני בהחלט מכבד אותה, אבל המקצוע עבודה סוציאלית מבוסס על תפיסה סוציאלית, ואיפשהו רוב המדינות הסוציאל דמוקרטיות משקיעות בו, מי יותר, מי פחות.

חשוב לשנות את זה?

אם כן, אז כדאי לדרוש זאת מנבחרי הציבור.

לא הבנתי למה מה שאמרתי הוא קפיטליזם, אמרתי שאנחנו בוחרים במה המדינה תשקיע

אז הגיוני שלא תבין למה מה שאמרת הוא קפיטליזם

האבחנה חשובה כי הפותחת שוקלת לעסוק בכך ולכן חשוב להכיר עד כמה זה אופציה.

לא מכיר עו"ס פרטני או קהילתי שמחפש עבודה ולא מוצא.

כמה משרות כאלה יש?

והאם זה כובל אותם לאזור מסוים?

לא בהכרח סותר את הבחירה, רק כדאי להכיר, הייטק למשל יגרום לכך שעדיף לגור בגוש דן.

יש הרבה, לא כובל למקום ספציפי.

אם כן, הגעת למקום הנכון.

יש מחסור בעובדים סוציאליים - צעירים מעל עשרים

מה עדיף - לסבול בעבודה 80% מהיום ולהנות עם הכסף הרב שקיבלת ב20% מהזמן שנותר לך בחיים שבא לך רק לישון בו?

בבית הספר אהבתי כל מיני שיעורים, אחר הצהריים אהבתי חוגים שונים, הצלחתי להתחבר לסוגים שונים של ישיבות, היו לי התנדבויות בנושאים אלה ואחרים... ב''ה עולמי מספיק רחב בשביל שאוכל ליהנות במגוון רחב של מקצועות, ולמצוא עניין בתחומים שונים שאין ביניהם קשר.

אני ממש לא חושב שאני חריג בזה. אני חושב שרוב האנשים מסוגלים לעבוד במספר מקצועות וליהנות מהם.

עם שכר של עוס אתה אולי תיהנה בעבודה, אבל בלי בת זוג שמרוויחה לפחות כפול ממך, כל גביע קוטג' שתקנה יצטרך להיות ספור ומדוד. משכנתא או שכירות, חשמל, מעונות, חוגים לילדים, ישיבות או אולפנות - אלה הוצאות בסיסיות ולא תענוגות, ושכר של עוס פשוט לא יכול לכסות את ההוצאות האלה.

קודם כל, אני לא מכחיש. מי שמרוויח פחות ואין לו במקרה ירושה מהסבתא - הוא יחייה בצורת חיים יותר מצומצמת.

אבל זה בעיקר תלוי בהתנהלות הכלכלית שלו. אם יש לו התנהלות כלכלית חכמה והוא גר באיזור הפריפריה ואין לו פנטזיות על טיסות לחו"ל ויותר מדי בילויים - הוא בהחלט יכול לחיות חיים סבירים.

אם את לא רוצה לטפל, מה את כן רוצה לעשות?

לפי זה שווה לבחור מקצוע לימודי.

את שואלת שאלה טובה על הלימודים, אבל לא מבין למה דווקא עבודה סוציאלית לפי מה שאת מתארת.

אלא אם כן אתה עושה הכשרה של עו"ס קהילתי.

בפועל, צריך מיומנויות טיפוליות בתור עו"ס בתפקידים השונים שיש בשוק, אך לצד זתא רוב התפקוד של העו"ס מתרכז סביב יכולות ניהוליות כאלו ואחרות. לדוגמא מתאם טיפול (קייס מנג'ר) מקבל כמה לקוחות ולכל לקוח יש בעיות שונות, קודם כל צריך לאבחן את הבעיות ולמצוא דרכי טיפול שונים ע"י עוד גורמים מקצועיים. התפקיד הוא מאוד כלבוייניק בסוף

הכסף? התהילה?

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

היא הדרך, לא המטרה. 

מי שמתקבע על התכונה שבעיניו היא התפקיד שלו עלול לחטוא לעיקר.

כי תמיד חשבתי שכישרון ויעוד קשורים זה לזה.

תוכלי לבאר את כוונתך?

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

יעוד של כל מי שרוצה בזה

לא רואה צורך לתחום את תפקידי לתחום מסוים 

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

מלבד אחד כמו מבולבלת, לא זוכר מה הפצלש

אומנם פתחתי הרבה בעבר אבל ברשמי אני קופץ מידי פעם לבנות מרכלות עלי אבל לא יותר מכך.

אני אפילו לא מכוון את זה.. אני פשוט מתחבר ומה שיוצא לי בהתחברות אני מתחבר.. חחח

שם קוד,

אליאס,

דיקסיט,

עידן האבן,

טיקט טו רייד,

Robo rally,

The crew,

Avalon,

Shadows over Camelot,

Nefarious,

Colloretto,

סושי גו,

אזול,

Draftasorus

מה זה השמות האלה אתה בטוח שזה בישראל?😂

ממש תודה!

מה ה3 הכי מומלצים בעיניך? (חוץ משם קוד ואליאס)

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

ולגבי איפה ה' בסיפור? ובכן, הוא זה שיצר את המערכת ואת האדם, ולכן הוא יודע מה עובד הכי "טוב" כלומר מה מתאים לחיים בצורה המושלמת.

מרגיש לי קצת שטחי, אבל אולי זה מועיל כנקודת פתיחה כלשהי.

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

שלום לך,

קראנו את הדברים בכובד ראש ובהרבה כבוד.

החוויה שאתה מתאר מוכרת לנו מאוד. לצערנו, אנחנו פוגשים מילואימניקים רבים שחוו שירות ממושך ואינטנסיבי, וחוזרים הביתה עם תחושת חוסר איזון, תנודות חדות במצב הרוח, כעס, אדישות ועייפות נפשית עמוקה. זה לא סימן לחולשה, ולא אומר ש"נדפק אצלך משהו" או שזה בלתי הפיך. ברוב המקרים מדובר בתגובה אנושית ונורמלית לעומס חריג ומתמשך.

העובדה שאתה מודע למצב, פונה לטיפולים, שומר על שגרות בריאות, וקבעת תור לפסיכיאטר – מעידה על אחריות, ולא על כשל. גם הפחד שאתה מתאר הוא פחד מוכר מאוד, והוא עצמו חלק מהעומס הנפשי, לא הוכחה שמשהו אבוד.

במיזם חיבור אנו מלווים חיילים ומילואימניקים שחווים בדיוק את המתח הזה בין תפקוד חיצוני לבין קריסה פנימית. החיבור הנכון למטפל מתאים, בזמן נכון ובקצב נכון, עושה הבדל משמעותי.

אם תרצה – נשמח לשוחח איתך באופן אישי, לשמוע, ולהתאים עבורך מטפל או מטפלת מנוסים בליווי מילואימניקים, בדיסקרטיות מלאה וללא התחייבות.

אבירן – מיזם חיבור

טלפון: 052-305-1783

אתה לא לבד, והמצב שאתה מתאר הוא בר־טיפול.

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)