ראשית הנחת היסוד היא שתמיד תמיד שייך לשאול על הנהגותיו, לא נראה שזה המסר העולה מחז"ל, (ע' שמות רבה וארא, "שתוק, כך עלה במחשבה לפני", "ואחריך לא מהרהרים", "וידם אהרן", "הרוב עם שדי יסור?" רלב"ג: "האם הוא לקיחת מוסר מהרע הבא לאדם , שיריב הנוסר בו עם השם יתברך?" ועוד עד אין קץ) כך שאני לא יודע על מה זה מסתמך.
ולדעתי בסוף זה עניין מהותי. אני חושב שהיהדות מציבה לאדם רף מאוד גבוה, ברמה האמונית. היא דורשת המון ריסון ואיפוק, ומוכיחה את מי שמטשטשים גבולות בין מעמד האדם בעולם לבין מעמד ה'.
כשקורה אסון כלשהו, הדרכת חז"ל והתורה היא דבר ראשון לשאול איפה אני בסיפור הזה, איזה חטא אולי לכך, כמו דוד המלך שחיפש את הסיבה לרעב עד שהוצרך לשאול באורים ותומים (ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ז) , לנסות להבין מה בדיוק הסיפור הזה אומר לנו, מה המסר, אילו דברים אנחנו צריכים לשנות (כל אחד ומעגלי ההשפעה שלו), ובאמת זאת שאלה שנדרשת וצריך להתעמק בה, לא רק להגיד "נסתרות דרכי ה'" שזה אותו דבר כמו לומר שהקב"ה מנהיג את העולם בשרירותיות ח"ו. לכן אני לא חסיד של "אין תשובה טובה" (לרוב), על־כל־פנים צריך להתאמץ למצוא אותה, או לפחות "לבנות" אחת כזאת, גם אם אין אפשרות לדעת את הסיבה, לפחות אפשר ליצור תכלית.
והמטרה הסופית של האדם האמוני (ולא רק המאמין) היא לא להישאר עם המון שאלות קלישאתיות והעיקר שהוא לא זורק את הכיפה.
עכשיו ביחס לשאלה הכללית: מהו פשר ההנהגה של הקב"ה, מה התפקיד של מידת הדין בעולם, למה היא באה לידי ביטוי בדרכים כאלה, למה זה נוגד את ההיגיון שלנו. יש שהשאלה הזאת באה מתוך רצון כן להתעמק ולהבין. ואז זאת שאלה מצוינת. להבין באמת למה העולם בנוי על חסד ועל דין. להבין את מלוא משמעות מידת הדין, שמצדה להחזיר את העולם לתוהו כמעט בכל רגע נתון, להישיר מבט אל הסבל ולנסות איכשהו להאיר את זה. וזה בדיוק אותו "מבט תכלת" (עמוקה כמו הים) אל תוך החושך, שאלה של "למה" במלרע (לאיזו תכלית), "למה ה' תזנח נפשי תסתיר פניך ממני", וכמובן זה מצריך ראש מאוד פתוח, להתנקות לגמרי מדעות קדומות, ולהתחיל ללמוד, ראשית מהתנ"ך, אחר־כך מדרשים ותפילות, ראשונים, אחרונים.
אבל אם השאלה הזאת, כמו כאן, היא אמירה, אמירה שהקב"ה לא בסדר, שגם הוא צריך לבקש סליחה, בסדר אפשר לדון חוצפה לא חוצפה כו' זה לא ממש מעניין אותי, אבל זה מפספס לגמרי את העניין, בהמשך לאותו שפת אמת על תכלת (לסמא עיני הרשעים) שהבאתי יש רש"ר הירש מעניין שמציע שלהט החרב המתהפכת (הייסורים החוזרים כגלגל) לשמור את דרך עץ החיים אפשר לפרש בב' דרכים, הא' זה לשמור שלא ייכנסו הרשעים, הב' זה לשמור את הדרך שלא תאבד, שהייסורים ילמדו את האדם את אפסותו, יקנו לו ביטחון רק בה', כו', וזה בדיוק העניין, האם הייסורים זה משהו שמפחיד אותנו, מבלבל אותנו, דוחה אותנו, לא נותן לנו להיכנס לגן־עדן, או הפוך, זה משהו שמראה לנו את הדרך לעץ החיים, לגן־עדן קרי לשלוות הנפש שבאה עם הסתכלות בהירה (= עץ החיים = תורה) לחלוטין על החיים.
@ימח שם עראפת דעתי הלא־נעימה אבל הכנה, אם אתה לא מאמין במילים "לפועל רחמיו בדין", "עצתו אמונה", "פעולתו אמת", אל תאמר אותן, מה המשמעות לומר אותן אם לא מאמינים בהן? אם אתה לא מאמין שהמלך עושה צדקה ומשפט אלא מגזים ומתאכזר, למה לומר את הברכה הזאת?
ואשאל כאן שאלה נוספת, האם אנחנו חושבים את אותו הדבר על הילדים הלבנונים (שבאמת שבויים בידי חיזבאללה)? או שכאן יש תשובות פשוטות, אה, פשיטא, איך אתה רוצה לנהל מערכה צבאית בארגון טרור שנמצא באוכלוסיה אזרחית, מה זה משנה אם מתפוצצים להם גפיים, it's for the greater good, מידת הדין חביבי. אבל מה אני יודע, סתם נקודה למחשבה. אם האדם יכול לאשר פעולה שבה ייפגעו חפים מפשע, מסיבה מוצדקת, ואין על כך תלונות, השופט כל הארץ, יודע כל הנסתרות, לא רשאי להנהיג את העולם? מה אני יודע.
///
שפת אמת ראש השנה תרנ"ח
כי כולם בחכמה עשית כתיב. וכל מה שברא הקב"ה למילף מיני' חכמתא. ואפילו מדה"ד היא כדי שילמד האדם מזה ליישר אורחותיו. וכשלומד מזה הדבר המבוקש ממנו מיד נמתק הדין. דכ' והאלקים עשה שיראו מלפניו וכשמקבלין מזה היראה מתהפך מדה"ד לרחמים. וזהו יודעי תרועה שמבינים המבוקש ממדת הדין. ובזה יודעין לפתות את בוראם בתרועה במדה"ד עצמו.
)), אבל אני מוכן לשאת בתוצאות.