לי את עצמי. אני גם התחנכתי במסגרת הזאת. הייתי ילד חרדי בדיוק כמוהו. עשו עלי חרם במשך חודש שלם. היום הראשון היה לי עצוב. אבל משום מה, החל מהיום השני זה נורא הצחיק אותי. הצחיק אותי איך כולם נמנעים מליצור איתי קשר עין. הייתי משחק כזה במבטים, מיישר להם מבט בכוונה לעיניים וצוחק איך הם מובכים ממני וכועסים שאני לא מסתובב בדיכאון.
אין לי מושג איך צלחתי את החרם הזה בצורה כזאת. את הקלילות הזאת. הרבה שהכירו את הסיפור ביקשו ממני "טיפים" לאיך לעבור חרם כזה כמו שאני עברתי ואין לי מושג. אין לי מושג למה צחקתי. אין לי מושג למה זה לא הזיז לי. אולי כי מלכתחילה הייתי קצת אאוטסיידר כזה בחיידר. אבל בכל זאת, הם היו כמעט כל החברים שהיו לי אז. אז איך? הלוואי והייתי יכול לתת את הכלי הזה לילדים שלי עצמי. אבל אם חלילה הם יעברו חרם, אני יודע שהם לא יצלחו את זה בשלום.
ובכל זאת, אני מסתכל על התמונה של הילד הזה. הוא נראה ילד מתוק מתוק ווואלה, הוא באמת קצת דומה לי באופן פיזי. ומשהו אצלי קצת נצבט במבט לאחור. אולי החוויה הזאת שלי בכל זאת "שרטה" אותי במובן מסויים? אני הרי די שרוט. תמיד הייתי. אולי אם החוויה הזאת הייתה נחסכת ממני אפילו שהיא לא ממש הזיזה לי, אולי הייתי קצת יותר נורמלי?
יש הטוענים שמה שהתחיל אצלי את התהליך של זריקת הדת התחילה לא אחרי שהפסקתי להיות דתי לאומי, אלא ממש אז, בחרם הזה. שאני בתת מודע נוטר להם טינה. מכליל אותם. מסיק עליהם מסקנות. אני לא חושב שזה נכון. אבל מי יודע?
אבל אם כבר "טיפ", אז יש לי אחד להורים. אם אומרים לכם שהילד שלכם מוביל חרם על מישהו, אל תנסו לגונן עליו. תוכיחו אותו. להוכיח עם המון אהבה והכלה, אבל להוכיח. תקבלו את זה בענווה ותגידו את השם המפורש, ממש בקול את המילים "כן, הילד שלי עושה חרם וזה לא בסדר" ותארגנו מפגש פרטי אחד על אחד פנים מול פנים עם המחרים והמוחרם. על תהיו בעלי גאווה נוסח "מה?! הבן *שלי* יעשה דבר כזה?? מה פתאום! הילד המוחרם הוא לא טלית שכולה תכלת בכלל!".
