מסכימה בגדול עם @oo
יש שלב מסויים שבו ילד צריך ללמוד לווסת את הרגשות שלו ולשלוט בתגובות בעיקר בשביל עצמו.
את מתארת מצב שילד בוכה כל הבוקר ובעצם כמעט כל זמן שהוא במעברים מהבית לגן ובחזרה.
יש גיל שקשה לשלוט ברגשות ואז ההורה מכיל את ההתנהגות, אצל הבן הקטן שלי למשל כשהוא מוצף הוא מקלל,
אבל אם היה עושה את זה כל הזמן, הייתי מטפלת באי שליטה ברגשות.
זה ממש לא הגיוני שנער יבכה כל יום, בעיקר בשביל הנער עצמו. אם זה היה קורה לאחד מילדי הייתי מטפלת בעצם הבכי ולא רק בסיבה שגרמה לו לבכות.
בנוגע לילדים שלך, הם אמנם עוד קטנים, אבל אם את מתארת מצב בו את מקבלת בכי בכל כמות ובכל תדירות כהתנהגות לגיטימית, אז אין מה שידחוף אותם לנסות אפילו לווסת ולהתגבר על הרגשות שלהם, והסובלים הם קודם כל הם בעצמם, ואח"כ גם מי שמטפל בהם.
אז אולי זה לא בדיוק התזמון המתאים לעבוד על דרך הבעת קושי כשהם ממילא חווים קושי משמעותי, אבל בהמשך אני חושבת שזה נכון קודם כל בשבילם.
הבן שלי למשל יכול לומר "אני מאוד מאוכזב מככה וככה.. ואני אשתתף בצערו ואחבק אותו,
אבל הוא לא יתפרץ בבכי בד"כ. וכשהוא בשליטה, יותר קל לא לעבור לרגש אחר.
אותו דבר עם פחד, הבת שלי (7) מאוד מפחדת מהמצב הביטחוני, היא יודעת לומר מה היא מרגישה, ואפילו למה היא זקוקה וירגיע אותה, שזה רמה אחרת כבר,
וכשהיא מקבלת את מה שמשרה עליה ביטחון, היא מפחדת פחות זמן ועוברת בקלות יותר למצב של שלווה, מאשר מצב שזה מתפרץ בבכי ללא יכולת שליטה בבכי.
אז תגידי לבכות מפחד בזמן אזעקה זה לא פינוק.
בוודאי שזה לא פינוק. זו תגובה מאוד הגיונית ותואמת גיל.
הבעיה שבכי מפחד, מגביר את הפחד,
ובכי מתסכול מגביר את התסכול,
ובכי מאכזבה מגביר את האכזבה ובכי מגעגוע מגביר את הגעגוע.
לעומת זאת, מי שרוכש כלים נוספים להביע את הצרכים, הרצונות והרגשות שלו, ילמד גם להתגבר עליהם ולעבור ממצבים יותר בקלות, וגם ירתום אחרים לעזור לו באופן אפקטיבי יותר.
זה נקרא פיתוח חוסן.
למשל ילד שאומר אני רעב, יהיה מוכן לקבל פתרון כמו אוכל.
ילד שבוכה מרעב, לרוב לא יסכים לאכול. כי הוא כבר בשלב התסכול מרעב/ עייפות.
מילד בן 3 לא הייתי מצפה לשליטה ברגשות, אבל כן הייתי מתחילה ללמד אותו דרכים נוספות להביע את עצמו (מבלי לצפות ליישום)
בגיל 4 כבר כן אפשר לדעתי לצפות לאיזה יכולת התמודדות עם רגשות ולא רק לבכות המון זמן.
)