אני חדשה כאן, אבל תמיד עוקבת .. הפעם לצערי הגיע תורי והרגשתי חייבת לשתף.
יום ראשון בבוקר 08.09, אני מתעוררת בשעה 06:10, הקטנות עדיין לא קמו, בעלי ישן ואני מתהפכת לצד השני של המיטה בהרגשה של ״איזה יופי אני מתחילה היום שבוע 35!״
אני מתהפכת ותוך כדי עולה לי מחשבה ״איזה קטע, לא הרגשתי עכשיו תנועה״, אני מתהפכת שוב, קצת מזיזה את הבטן ואפס.
אני אומרת לעצמי, תשכבי קצת אולי הבחורה בפנים תתעורר עוד כמה דקות..
בינתיים הבנות קמות, בעלי קם ויוצא לתפילה ואני אומרת לעצמי שאארגן את הבנות שלי ואז אבדוק שוב את התנועות.
מארגנת אותן מהר, אוכלת שוקולד ושותה מים, שוב נכנסת למיטה לשכב על צד שמאל ואפסס.
בעלי חוזר מהתפילה, אני אומרת לו אין לי תנועות, הוא אומר לי ישר סעי למוקד, אני מתחילה להתארגן, בינתיים הוא לוקח את הבנות לגנים ואני יוצאת.
לרגע לא חשבתי לקראת מה אני הולכת, גם לא בעלי, לא הודעתי להורים כי באמת חשבתי לעצמי ש״יאללה, הריון שלישי, גם בשתי ההריונות הקודמים היו לך כמה פעמים שלא הרגשת, הלכת , בדקת , צחקו עליך שהעובר בועט כמו סוס וזהו״.
זה היה 8:00 בבוקר עם פקקים, נסיעה שלקחה 40 דקות ותוך כדי הנסיעה אני עדיין לא מרגישה את התנועות ומתחילה להבין שהפעם משהו כנראה באמת לא בסדר.
הגעתי , לפני שנכנסתי קניתי למטה אייס קפה ו-2 גביניות אולי הסוכר פה יעזור לי להרגיש.
אני נכנסת, ישר האחות אומרת לי בואי שבי למוניטור מהר, אני אומרת לה: ״אני מתאפקת בשביל סטיק, לא צריך?״ היא אומרת לי ״לא לא כנסי למוניטור״ אני אומרת לה ״רגע אני חייבת לשירותים אז דקה״.
הולכת לשירותים, עושה סטיק על הדרך וחוזרת מהר למוניטור.
היא מושיבה אותי ומתחילה לחפש.. מחפשת.. מחפשת.. ואני כבר מבינה.
היא קוראת לרופאה (שהייתה חסרת סבלנות ורגישות במיוחד!!!) הרופאה אומרת לה: ״את לא יודעת לבדוק? את מוצאת פה את הדופק של האישה, לא של העובר״
מחכה כמה דקות שהרופאה תסיים עם המטופלת שבחדר, בינתיים מתקשרת לבעלי שבדרך לעוד יום שגרתי, עם נוסעים נוספים באוטו שהוא מקפיץ על הדרך, הוא עונה לי ״ מאמי אני בנהיגה אני חונה וחוזר אליך , 2 דקות״
אני מתקשרת לאמא שלי והיא מנתקת לי את הטלפון, שוב מתקשרת והיא שוב לא עונה. מתקשרת לבעלי שוב והוא עונה לי ״אני מוריד פה את האנשים וחוזר אליך״.
בינתיים אני נכנסת לרופאה, מבצעת אולטרסאונד ואומרת לי בפרצוף חתום: ״מצטערת, אין דופק, את רוצה לראות?״ , אמרתי לה ״לא״, לא הבנתי מה יש לראות.
אני מתקשרת לאבא שלי כי כבר נמאס לי מלרדוף אחרי בעלי ואמא שלי, אני אומרת לו ״אבא אני אצל הרופאה, אין דופק, תודיע לבעלי ואמא כי הם לא עונים״.
הרופאה כותבת מכתב שחרור והפניה למיון, אני יוצאת והאחות מלווה אותי למעליות , אמנם ברגישות אבל מתחילה לתחקר אותי איך אני חוזרת, אמרתי לה שבעלי מזמין מונית וברחתי לה.
אני יורדת למטה בעלי מיד מתקשר אלי במעלית ומרב הלם אומר לי ״מה עושים עכשיו?״, אני אומרת לו: ״נוסעים הביתה״, הוא עונה לי ״מה הביתה? חייבים לרוץ לבית חולים״, אני עונה לו ״מה יש לרוץ?? זה נגמררר״
״טוב אני בא אליך וניסע, חכי לי״ אני עונה לו ״אין לי כח לחכות, בוא ניסע שנינו הביתה ונדבר יחד בטלפון בנסיעה״
אנחנו נכנסים לרכבים, ומתחילים לבכות ורק אומרים אחד לשני ״סע/י בזהירות״.
נפגשים בחניון, בוכים, בוכים.
עולים הביתה, בוכים, בוכים.
אני אוכלת את הגביניות שקניתי בבוקר, בחוסר חשק אבל לא אכלתי ארוחת בוקר היום ומבינה שיום ארוך מאד עוד לפני.
אני שולחת הודעה למנהל שלי שיש סיבוך בהריון וכנראה יילדו אותי השבוע ולכן לא עובדת יותר, הוא מאחל בהצלחה ובידיים מלאות ואני מתחילה לארוז.
בעלי לא מסוגל לזוז, אני אומרת לו שים לך גופיה, נעלי בית, משהו, הוא לא מסוגל.
אני אורזת לי 2 גרביים, חלוקי הנקה שאני שולפת מאיפשהו בארון עוד מהלידה הקודמת, סבונים.
מתפללת שחרית, בינתיים אמא שלי חזרה במונית מהעבודה, אנחנו יוצאים לדרך בבכיות.
מגיעים לתל השומר, יש מכניסים אותי לחדר צדדי כדי שלא אראה יולדות במסדרונות ולא אשמע אותן גונחות.
מלא רופאות ואחיות עם פרצופים נפולים, מביאים אולטרסאונד ואני לא מבינה בשביל מה צריך, אני אומרת להן שכבר אמרו לי שאין דופק אבל הן עונות לי שהן מחוייבות לבדוק.
היא בודקת ואומרת לי ״אני מצטערת אין דופק״ אמרתי לה ״אני יודעת כבר״.
אמא שלי נאנחת, חשבה וקיוותה אולי לראות משהו, בעלי בכלל מפורק.
תוך כדי חברה הטובה שלי שקבענו לצאת בערב למסעדה, שולחת לי הודעה של ״הי מה קורה״ אני עונה לה ״תקשיבי אין סיכוי היום אדבר איתך״.
מתחילים סבב של לקיחת דמים, בדיקות, קרישיות עניינים, אולטרסאונד משקל עובר ומצג , פתיחה ומחיקה ואז מכניסים אותנו לחדר לידה.
חדר קטן, בקצה עם ציור של פרפר, אני מחפשת אם יש משקל תינוק, משהו שיהיה סממן שפה יולדים, אבל אין כלום. דיכאון.
נכנסת מיילדת מהממת שקוראים לה ענבל ומסבירה לי שאני הולכת לעבור לידה, ואני היולדת הכי חשובה במחלקה היום, ומה שאני ירצה יתנו לי ויעשו לי, דבר אחד ביקשתי, שיהיה מרדים גבר ועדיף רוסי, לא רציתי שתבוא אישה ותרחם עלי ותפגע בעמוד שידרה בטעות.
אני מקבלת 2 כדורים ראשונים שיעשו לי צירים ואנחנו מתחילים להסתובב בבית חולים, קונים אוכל, אחרי 4 שעות עוד 2 כדורים וממשיכים להסתובב, בינתיים אני לא מרגישה כלום.
בשעה 21:30 אני מקבלת עוד מנה של כדורים ומתחילה להרגיש צירים קלושים, מבקשת מיד אפידורל, לא בא לי לסבול.
איך שאני מבקשת מהמיילדת באותה משמרת מרדים גבר רוסי היא מתעצבנת עלי ״איזה מין בקשה זו, איך אני אביא לך, יש לנו גם מרדימות מצוינות וכולם טובים״
אמא שלי יוצאת אליה ואומרת לה ״הילדה הזו סבלה מספיק היום, יש לכם פה כמה מרדימים, מה אכפת לך לקרוא לגבר??״ והיא כמובן לא קראה!!
רק בשעה 12:30 אחרי חילופי המשמרות ואחרי שביקשתי שוב ושוב את המרדים הוא הגיע.
מקבלת אפידורל ועוד מנת כדורים ונרדמת.
בשעה 04:00 מגיעה אלי המיילדת המלאכית שלי שקראו לה הילה ואומרת לי בקול רך: ״אני רואה במוניטור שיש צירים ממש גבוהים את כנראה לא תקבלי את המנה הבאה של הכדורים״ אמרתי לה :״אבל אני לא מרגישה כלום״, היא משנה את התנוחה של המיטה ויוצאת, איך שהיא יוצאת אני ממש מרגישה שעוד שניה אני יולדת, אני אומרת לאמא שלי לקרוא לה מהר, הילה מכינה את העגלה עם הדברים ונכנסת לחדר.
מתחילה לידה, אני לוחצת קצת, הילה אומרת לי להפסיק אני שומעת משהו נשפך על המיטה ומבינה שזהו. זהו.
כולם בוכים, אני ממששת את הבטן, הילה אומרת לי ״כל הכבוד, אלופה״.
היא אומרת לי ללחוץ עוד קצת ומוציאה את השליה, שליה שלמה ויפה אבל אז היא מראה לנו את הקשר בחבל הטבור, קשר אמיתי היא קראה לו, ביקשתי מבעלי לצלם, אמא שלי אמרה אולי לא ואמרתי לו כן תצלם.
הילה אמרה שהיא יוצאת להכין לי את הילדה כי מאד רציתי לראות אותה, היא יצאה עם העגלה וחזרה אחרי כמה דקות, עם הילדה שלי בידיים שלה, היא מביאה לי אותה, ילדה מלאכית וטהורה, במשקל 2.645 ק״ג, ילדה יפיפיה ודומה בדיוק לבת הגדולה שלי.
היא אפילו לא היתה קרה כל כך.
אני בוכה, בעלי נקרע מבכי, אני אומרת ״איך הבנות היו שמחות לקבל אותה הביתה״ וכולם בוכים.
אני מורידה לה קצת את הכובע לראות אם יש שערות, אם יש אוזניים, נוגעת לה קצת בשפתיים, מוציאה את היד מהשמיכה וגם רגל.
הכל שלם, ילדה מושלמת, רק חסרה נשמה, חסרה נשימה ועוד נשימה.
אני מנשקת אותה ולוחשת לה שאני מצטערת.
בעלי לא רצה להחזיק , הוא ביקש ממני שנחזיר אותה, שזה לא המקום שלה להיות פה.
אני נושקת לה שוב ומצטערת, מבקשת מבעלי לצלם אותי איתה ומסרנו אותה להילה בחזרה.
ומאותו רגע מתחיל המסע שלנו, הכאב שלנו, לילות של בכי, זכרונות מההריון, פלאשבקים מהפרידה איתה.
הסביבה הכי קרובה אלינו שלא יודעת איך להגיב, להתייחס ולהכיל, חברות שרואות אותי ומורידות את הראש כי לא נעים.
היו ימים, במיוחד אחרי הלידה, שפשוט רציתי לצאת החוצה לרחוב ולצרוח, רק לצרוח, כדי שמישהו יראה אותי, שאני קיימת, שעובר עלי משהו, אבל כלום.
ועוד יום עובר ועוד יום, וזו יולדת ואחרת יולדת, ורק אני נשארת כאן עם עצמי, עם בעלי ומזל שיש לי אותו (!!)
הולכת יום אחד לקניון לקנות איזה שמלה לחג ומוצאת עצמי בוכה בתוך התא מדידה על המשקל המיותר שנשארתי איתו וכל זה בשביל מה.
ועוד מעט החגים, וגיסתי שהיינו צריכות ללדת באותו תאריך בדיוק, כבר אוטוטו יולדת, והולכים להיות מפגשים עם המשפחה שחלק גדול ממנה לא טרח אפילו להרים לי או לבעלי טלפון מאז המקרה.
וסוכות, וחמותי מצפה שנבוא אליה לחג והיא לא מבינה שאני יולדת?? אם היה לי תינוק היא הרי לא היתה מצפה.
וזהו.
תודה שקראתן עד פה.
