דְּמָעוֹת בְּזָוִית עַיִן
הִתְאַפַּקְתִּי כָּל הַשָּׁנָה
וְעַכְשָׁו אַיִן
אֲנִי בָּאָה.
תִּינוֹק בּוֹכֶה מִמּוּל
בְּכִיָּה שֶׁל דּוֹרוֹת
בְּכִיָּה שֶׁל מַבּוּל,
שֶׁל עוֹלָם הַנֶּחְרָב
מִיְּסּוֹדוֹ;
עָפָר
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר,
וּכְפָר
הָיָה, אַךְ אֱנֵנוּ עוֹד
הַבְּאֵר נֶחְרְבָה, הָעוֹלָם לֹא פָּסַק מִלִּרְעֹד
הִשְׁתּוֹקֵק לָנֶצַח לִרְקֹד
הִשְׁתּוֹקֵק עַד מְאוֹד
לְהַפְסִיק לִמְעֹד
בֵּין יָם הַיֵּאוּשׁ לְצוּק הַתִּקְוָה
בֵּין יוֹם חִבּוּק וְלֵיל שִׂנְאָה.
[ותנחם אותנו כי נבהלנו מאוד]
הַאִם
יֵשׁ סִכּוּי
לְאַהֲבָה?
הרי
אַבָּא
לא עושה רע
לילדים שלו.
