געגוע לאלהים שאבד לי.

להשכמה לפנות בוקר, לאח אמיץ שמעז לסובב מקרקר נידון למוות מעל ראשי ולהבטיח לי חיים.

 לאוכל של אמא בסעודת המפסקת שאני לא מצליחה לשחזר.

אולי זה הסיר הישן או התפילות, שבשונה משלי, שלה עדיין מתקבלות.

געגוע לאבא בדמות מלאך, עטוף בקיטל וזקן ארוך שהלבין עם השנים והצרות.

לידיים החמות שלו מעל הראש שלי,

לברכה מתחת לטלית, תמיד אותה אחת, לקולו הנשבר בכל פעם מחדש.

לעיניים הדומעות שלי, נעוצות בנעלי הספורט הלא אופייניות לו.

לניגונים שמביאים איתם את הגוש הזה בגרון.
 

געגוע לאני שלפני שנה וקצת,

תמימה ומאמינה.

(כולם בחיים, ברוך השם, רק אלפי קילומטרים מפרידים בינינו, אלפי קילומטרים וכמה עולמות.)

תשובה סליחות וכו' ועם כל המחשבות והרגשות בלב?

לכזה שלא מופיע בתפריט הראשי.
בעז"ה תכף תשובו , טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...

.

בא לי כבר לשחרר.

לתת להכל לקרוס.

להישיר מבט אל המציאות ולהפסיק להתחבא. 

סיימנו עכשיו סדר שני.

מעדיפה פעמיים כיפור מאשר פעמיים ליל הסדר😶

זה לצאת בשבת בתל אביב לבר רנדומאלי לנסוע ברכב לעשן לחלל שבת לגמרי.

ואז כשאתה חוזר למיטה אתה ממלמל מסטול שמע ישראל כי בלי זה קשה לך להרדם