יש מעשה שכתוב בספר חסידים (סימן יח) ספר חסידים/יח – ויקיטקסט
"מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואמר ישמרך והיה שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתך האותיות" עם ר'
וגם בספריא ראיתי שכתוב את המילה "וישמרך" - עם ר'
אבל הסתכלתי בהיברו בוקס שמביא את זה כצילום מתוך הספר, ושם נראה שזה מובא באות ד' "וישמדך" שזה גם עושה את הסיפור הגיוני ועם ההקשר של המאמרhttps://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41862&st=&pgnum=60
(למטה מסומן באדום)
תגידו לי אתם מה דעתכם.. לתקן?
אולי זה "וישמרך" ומשהו חסר אצלי בהבנה על מה הקפידו עליו
(חוץ מזה מקרין אותו), אם כבר "ישמלך", שיותר דומה לצורה המקורית של ר.
ולא היו מעלים את אנשי בית שאן לברכת כהנים כי היו מחליפים א בע.
אולי מדובר דוקא שהכהן השמיט את האות ו, ועל זה אכן היתה קפידא על אותו חכם.
כדאי להסתכל בנוסחאות בספרי אוצר החכמה, שזה ממש צילום.
מקווה שיפתח לכבוד ביהז"מ הקרוב.
אשריך!!
אגב, תראה פה:
כהן המבטא את ברכת הכהנים בשונה מהציבור - עולמות
נשמע שאם אמר "ישמדך" לכולי עלמא אסור לו לישא את כפיו.
לעומת זה, אם השמיט אותיות חיבור, מרש"י משמע שעדיין אין קפידא שישא כפיו.
וצריך לראות בדפוסים אחרים אם גם מופיע כך.
יכול להיות שהבעיה שלו היתה בניקוד האותיות
אולי אותו כהן ביטא ר' כמו במבטא של הודים, ואז זה בקלות יכול להתחלף בד'
מה גם שלמעלה אחד מהדוגמאות של המגמגמים היא "שקורין לריש דלת" ומשמע שלזה בא הסיפור
(אם כי מה שכתב לקו"ף טי"ת לא הבנתי איך זה יכול להיות)
יש ויש; וכי לא קראת את שלום עליכם, כשקופעלע קוקוריקו מתבקש להכריז את שמו וכינויו בפני חבריו, מבטא אותם כ"טופעלע טוטוריטו" ומעורר צחוק, והוא אף מבטא את "מקל לדגל" [של שמחת תורה] כ"מטל לדדל"? בעיניי, יצירה זו היתה ממש ביטוי מהדהד ומסמר שיער, על הדלות הרוחנית והחולשה הקהילתית האיומה של יהדות הגולה ערב ההתעוררות הלאומית.
זה קורה לאדם שנולד כבד שמיעה?
אגב, הכרתי ילד קטן שהחליף גימ"ל בדל"ת, וכידוע רי"ש וגימ"ל הן גרוניות מתחלפות (בוודאי בשפות השמיות). כך שאולי זה עוד הסבר לתחלופת רי"ש ודל"ת. כל הפגמים בתחלופת עיצורים בעברית הם די נזילים סביב קבוצות עיצורים, ולעתים במקרא מופיעים מקרים כאלו שדרוש מעט מחשבה להבינם (למשל "אלמנות" במקום ארמנות-ארמונות, בישעיהו י"ג פסוק כ"ב).
אני לא יודע אם זו גרסא מדוייקת אבל בהחלט יש לה מקור.
בספריא יש הרבה טעויות, אי אפשר לסמוך עליהם בענייני נוסח.
הרי העניין מדבר על מי שמחליף אותיות בתום לב ובטעות ויוצא מחרף במקום מברך, שהקב"ה סולח וכו' ואז בא הסיפור הזה - כנראה כהוכחה.
ועוד כתוב בסיפור שהעבירו אותו מפני שלא יודע לחתוך האותיות, משמע בעיית דיקציה
ולפי הגירסא הזאת זה לא נכון, הוא פשוט השמיט אותיות. ומכל מקום אין כאן חירוף 🤷♂️
זה יהיה קשה עליו יותר..
חוסר הצלחה לבטא ו בתחילת משפט זו לא בעיה בחיתוך האותיות?
הרי אם הבעיה היתה השמטה גרידא אין סיבה שיעבירו מלפני התיבה.
מה הולך בפרק הזה עם היחוס של אהליבמה ענה וצבעון
וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃
עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת־נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת־עָדָ֗ה בַּת־אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת־אׇהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת־עֲנָ֔ה בַּת־צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי׃
וְאֶת־בָּשְׂמַ֥ת בַּת־יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת׃
וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת־אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת־רְעוּאֵֽל׃
וְאׇהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת־[יְע֥וּשׁ] (יעיש) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ־ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁ֠יו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כׇּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כׇּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כׇּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו׃
כִּֽי־הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם׃
וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃
וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר׃
אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי־עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן־עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן־בָּשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וַיִּהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז׃
וְתִמְנַ֣ע ׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה הָי֔וּ בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֣לֶּה הָי֗וּ בְּנֵ֨י אׇהֳלִיבָמָ֧ה בַת־עֲנָ֛ה בַּת־צִבְע֖וֹן אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֑ו וַתֵּ֣לֶד לְעֵשָׂ֔ו אֶת־[יְע֥וּשׁ] (יעיש) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹֽרַח׃
אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי־עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז׃
אַלּֽוּף־קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה׃
וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֙חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אׇהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אׇהֳלִֽיבָמָ֛ה בַּת־עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
אֵ֧לֶּה בְנֵי־עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ {ס}
אֵ֤לֶּה בְנֵֽי־שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַעֲנָֽה׃
וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃
וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע׃
וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם׃
וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃
וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאׇהֳלִיבָמָ֖ה בַּת־עֲנָֽה׃
וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן׃
אֵ֖לֶּה בְּנֵי־אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַעֲוָ֖ן וַעֲקָֽן׃
אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַאֲרָֽן׃
אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה׃
אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י לְאַלֻּפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר׃ {פ}
וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלׇךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה׃
וַיָּ֖מׇת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבׇּצְרָֽה׃
וַיָּ֖מׇת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי׃
וַיָּ֖מׇת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית׃
וַיָּ֖מׇת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה׃
וַיָּ֖מׇת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר׃
וַיָּ֖מׇת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן־עַכְבּֽוֹר׃
וַיָּ֘מׇת֮ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן־עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת־מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב׃
וְ֠אֵ֠לֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַֽלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת׃
אַלּ֧וּף אׇהֳלִיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן׃
אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר׃
אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה ׀ אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֹֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם׃ {פ}
(כשהאחרונים נקראו על שם קרוביהם הראשונים), או שהיה שם הרבה גילויי עריות בסיפור (ולפעמים הכתוב מתייחס לאב הביולוגי ולפעמים לא)
הרמבן מביא את שתי האפשרויות, וכותב על האפשרות השניה: "וזה מדרשם של דורשי חומרות כמו שמוזכר במסכת פסחים, ואיננו דברי הכל בגמרא ולא משמעו של מקרא כלל"
חזל אומרים שהיו שמה גלויי עריות ומפרשים אחרים אומרים שהיו שני ענה ויש עוד דעות אבל זה עדיין לא ממש מסתדר
אם הוא מזוהה עם כלב בן יפונה שהיה בן 40 בחטא המרגלים, אז יוצא שבצלאל חייב להיות פעוט ולכן לא הגיוני.
כוונת חזל שאותה מגמה רוחנית שהיתה אצל כלב בן חצרון היתה אצל כלב בן יפונה, שהוא ממשפחתו וכנראה מצאצאיו של כלב בן חצרון, משפחת הכליבים שגם נבל וכנראה אביגיל היו ממשפחה זו
ולא יראה כן לפי פשטי הפסוקים. כי לפי פשטי הפסוקים נראה כי כלב זה היה מבני חצרֹן הראשונים, ואומר כי אחַר לקח (את) בת מכיר והוא בן ששים שנה. ואם כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי היה כלב בן יפנה, כשהוליד חצרון (את) כלב היה חצרון בן מאה ושבעים שנה. כי כלב אמר "בן ארבעים שנה אנכי בשלח אותי משה עבד ה'", וזה היה בשנה שניה שיצאו ממצרים, וחצרון היה מבאי מצרים.
אמרו רבותינו ז"ל כי אחיו מאמו היה. כי כלב היה בן יפונה, ועתניאל בן קנז. ומה שאמר על כלב "הקנזי" - יִחש אותו לבעל אמו.
ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה, והיה שם אבי כלב 'יפונה' ו'קנז', כי הרבה נמצאים שני שמות לאדם אחד.
והנכון אצלי עוד, כי קנז היה ראש המשפחה, והתיחשו בני המשפחה אליו. ובאמרו הקנזי או בן קנז, הכל אחד. כי רחוק הוא ליחש האדם לבעל אמו, כי אפילו למשפחת האם לא מצאנו שיתיחש אדם, כי אם לבית אבֹתיו.
בעקבות דיון תיאורטי בפורום אחר אשמח אם מישהו יוכל לעשות לי סדר לגבי הנושא בכלל והנושא היום.
א- האם יש דעה שאוסרת נישואים של גבר עם יותר מאישה אחת חוץ מחדר"ג?
ב- האם כולם קיבלו את חדר''ג?
ג- האם מי שמתיר היום לישא יותר מאישה אחת כמו הרב עובדיה בתשובה וכדו' נקרא קראי כי הוא לא ממשיך את שושלת התושב''ע?
תודה
מיכה ו' ה'
avid;font-size:21.7px;">עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'
רשי:
"ומה ענה אותו בלעם בן בעור" - מה אזעום לא זעם ה' (במדבר כג) שלא כעסתי כל אותן הימים "מן השטים" - שחטאתם לי שם דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם שם את הארץ.
זה הרי אחד מעשר זכירות שצריך לזכור בכל יום.
אמנם אין לי תשובה מוחלטת מחז"ל
אבל אני חושב שרעיונית זה בא ללמד מוסר כמה אדם שרוצה משהו (רע במקרה הזה) יכול להתעלם מסימני אזהרה - אפילו מעל הטבע כמו בעל חיים שמדבר איתו
וכל הפרשה נועדה להראות שה' מעל המאגיה של קללות וכו
'בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב'
באופן כללי נדמה לי שיש הרבה סיפורים בתנך בהם הקב"ה מעביר אנשים או נביאים סדרת חינוך (פרעה, אליהו, יונה)
(זו אולי לא תשובה מלאה או לגמרי מספקת, ובכל זאת זו נראית לי תשובה טובה)
...."וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא"
ואז בלילה השני השם אמר:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."
"ואך – על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואף על פי כן, 'וילך בלעם'. אמר, שמא אפתינו בדברים ויתרצה" (רשי)
...שצריך אומץ ובטחון בשם כדי להשמיע באוזני מלך מואב ושריו ארבע פעמים ברכות מופלאות במקום הקללות
שהם ציפו ממנו לקלל
אבל נשמע לי שיש לך פרשנות משלך לפרשה. תרצה לחלוק אותה בתגובה להודעה הראשונה או בשרשור חדש? 
...."וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר."
"וַיַּעַן, וַיֹּאמַר: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר."
"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה."
"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה. אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר. וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי; לְכָה, אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים."
ממש קידוש השם. שלא לדבר על זה שהשם זיכהו להוציא מפיו ברכות מופלאות על עם ישראל .
זה עובדה פשוטה.
אני מתכוון לזה:
מצד אחד : " וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."
מצד שני: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא,"
הרב שרקי השווה זאת לפילוסוף ניטשה, שמצד אחד היו לו דעות אנטישמיות מסויימות ומצד שני היה נאמן לאמת והיה חייב להודות שעם ישראל הוא העם הנפלא בעולם
בסוף ה' מראה לו שבפנימיות עם ישראל אין שום חסרון כי האתוס של ישראל מבוסס רק על אלוקים, ואלוקים הוא מושלם "מה אקוב לא קבה אל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו".
אין שום כוח טומאה הנובע מהטבע, בישראל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"
האתוס היחיד של האומה זה ה', ומכיוון שה' מטדלם אז גם האומה באתוס שלה מושלמת. כאשר מצד האתוס עצמו נאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" ומצד הופעת האתוס בחיי הכלל בעולם הזה, יש דורות שנאמר על האומה "כי זנתה אמם הובישה הורתם".
וכמו שאומר הרב קוק "אהבתינו את האומה לא תפריע לנו מלבקר את מומיה, אבל כשמסתכלים בפנימיותה, רואים שאין שם מום כלל אלא כולך יפה רעייתי ומום אין בך"
...ולכן שלמות נמדדת כך.
אתה באח מכיר את הסיפור על נוסע בספינה שרצה לקדוח חור בחדר שלו.
חוץ מזה עם כלל הדור לא רשע, אז גם עוונות היחיד לא מחייבים גלות, למשל בדור השופטים בפלגש בגבעה עם ישראל היה רשע יותר מדורו של מנשה מלך יהודה אהל לא התחייב גלות כי לא היה מלך וזה היה אוסף של פרטים חוטאים והחטא לא מוסד בסדרי הציבור הקולקטיביים או הפוליטיים
כי עלון מכון ויצמן לילדים היה נקרא פי האטום וד"ל ואכמ"ל וזה
רק מפאת כבודו של בלעם כביכול.
לע"ד
האתון היא מעין משל לעם ישראל
ודי לחכימא
רק הכלים הפוליטיים והגשמים בישראל נמשלו לחמור כמו חמורו של משיח. אפילו יוסף נמשל לשור ולא חמור. חמור זה חומרי מדיי.
נראה שדווקא האתון זה משל לאומות העולם.
ר' אפרים מלונטשיץ כתב:
"ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב"
רבנו בחיי:
ע"ד הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא
בלעם רצה לקלל. ושיחק עם הקב"ה חתול ועכבר. האתון הבינה שזה לא בסדר. הוא התעקש לא להבין.
תחשוב על ההר הבודד=ארץ החוילה
אפילו יש לך נהר
לר' יוחנן היו עשרה בנים שמתו. בנו העשירי נפל ליורה רותחת, סיפור מחריד. שאלתי - מה קרה לשאר בניו? האם מצאנו יחס למיתתם בתלמוד או במדרשות?
תראה איך בלעם מדבר עם בלק.... - בית המדרש
@אוהב העם וא"י 3, כשהייתי קטן שמתי לב לפסוקים האלו וחשבתי שבלעם נשמע ממש צדיק. והיה קשה לי עם רשי בסוף הפרשה שאמר שבלעם יעץ לבלק להחטיא את ישראל, ועם זה שבסוף הורגים את בלעם. ואז הגעתי לפרשת מטות וראיתי שכתוב בפסוקים במפורש "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"
~~
כשגדלתי עוד קראתי הסבר שמאוד אהבתי, שזה ההבדל בין משה לבלעם. משה מתווכח עם הקב"ה, אומר לו 'למה ה' יחרה אפך בעמך' 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך' 'ושמעו מצרים' וכו וכו. בלעם לא מתווכח, 'אם רע בעיניך אשובה לי', 'לא אוכל לעבור את פי ה' '
וזה בדיוק ההבדל בין עבד לבן, או בין שירות לזוגיות. משה מקשיב לסאבטקסט, לרמיזה, לרצון האמיתי. החיכוך הזה מבטא את עומק הקשר, כמו בזוגיות אמיתית
בלעם הוא העובד שנראה צייתן, אבל לא נרמז ומנסה לקדם את מה *שהוא* רוצה, בלי לעבור על שום פקודה מפורשת. 'אני רק אמרתי לשרי בלק השניים להישאר ללילה' 'אם רע בעיניך אשובה לי'. אבל אתה יודע שה' לא רוצה!
טיפות של אור… בניגוד למשה שהוא שליח של השם.
לשם יש תוכנית על שהיא נשגבה מבינתי אבל בפשטות אני חושב שאף אחד לא זכה להוציא ברכות כאלה על עם ישראל כמו בלעם ועובדה שהם מצותתות בסידורים , ובדרשות לאורך כל ההסטוריה.
טיפות של אור… לא יכול להיות שהשם ישים ברכות כאלה בתוך כלי פחות ערך. כנראה בלעם ידע את תוכנית השם שנאמרה לאברהם בברית בן הבתרים "יידוע תדע….."
ולפי הגמרא יעץ לפרעה את אשר יעץ כדי להגשים את התוכנית הזאת עד "ואחרי כן יצא ברכוש גדול". לכן כאשר הוא הלך אל בלק הוא הבין שהוא לא הולך לקלל אלה לברך.
שהברכות של בלעם יותר גרועות מהקללות דל אחיה השילוני (מס' תענית).
אז הברכות שלו כשלעצמן לא כאלה...
…
"ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך…"
אצל משה הקשר חי, וגם אצל איוב הגוי המוסרי
