~הצירים מתחילים~
לפי ה"פרוטוקול" הרשמי שתכננתי מראש - הייתי אמורה להיכנס להתקלח ולהתכוונן על 'מצב צירים' כבר בשעות הערב המוקדמות.
בפועל - הילדים כמו תמיד גררו את שעת השינה, ואחרי שסוף סוף הם היו במיטות היה לי חשוב לסדר את הבית כדי שאצא ממנו בבוקר בתחושה טובה, ולאחר מכן כבר קרבה שעת חצות, והגיע זמנה של "הסעודה האחרונה" לפני הצום של טרום הניתוח.
כך יצא שרק באחת עשרה וחצי בלילה אני נכנסת למקלחת המיוחלת.
יושבת במים, מלטפת את הבטן, מנסה לכוון את הלב ואת הגוף ללידה המתקרבת, למפגש עם התינוקת שלי, סוף-סוף...
אחרי המקלחת כבר לא נותר זמן רב ללילה. בעלי נרדם די מהר, גבר שכמותו, אני עוד מתהפכת במיטה כמה זמן, ובסוף מצליחה לישון שעתיים או שלוש לפני צלצולו של השעון המעורר.
~הצירים מצטופפים~
מזנקת מהמיטה, לבעלי לוקח עוד כמה זמן.
ביקום אחר, של לידה רגילה, הייתי בשלב הזה כבר כאובה נורא מהצירים הצפופים. אך במצב הנוכחי אני מצליחה להתארגן יחסית במנוחה (בוחרת בגדים שיהיו לי נוחים גם לשחרור מבית החולים), ואז לעבור בין החדרים ובין הילדים הישנים, ולהיפרד מהם במבט ובנשיקה מרחוק. (רק הגדולה מתעוררת לרגע, ומקבלת נשיקה ישירות במצח וגם תודה על כך שהיא נשארת לשמור על כולם).
וזהו, יוצאים מהבית. בפעם האחרונה כהורים לשמונה.
הרחוב שקט וחשוך - השעה בכל זאת חמש בבוקר - וההרגשה לקוחה כמו מתוך חלום שכזה.
נוסעים בקלילות, מגיעים לחניית בית החולים. יורדים, מוציאים את המזוודה הענקית, פונים לכניסה הראשית ומגלים שהיא סגורה בשעת ליל-בוקר כזו. יורדים לקומת המיון, צועדים במסדרונות עד למעלית, עולים לקומה 9 המוכרת לנו, ומשם לקומה 10.
מחפשים את מחלקה ד' 1, שבה אני אמורה להיות אחרי הלידה. מוצאים את מחלקה ד', מסתבכים קצת עם ההסברים של האחיות שם, וכשלבסוף מוצאים את דלת המחלקה הנכונה - לא-פותחים-לנו!
בשלב זה אני כבר חסרת מנוחה. הצירים המדומים אמורים להוביל אותי לתנועתיות, אבל במקום זאת אני מוצאת ספסל וקורסת עליו.
מנסים להתקשר למחלקה - אין מענה קולי בשעה זו. שולחים הודעה לרופאה המנתחת, אולי היא יודעת מה צריך לעשות, בינתיים היא לא עונה.
בעלי מחליט לנצל את הזמן בינתיים כדי להניח תפילין. זה נותן קצת נופך של קדושה להמתנה, מעין תזכורת - הולכת להיוולד פה נשמה יהודית טהורה.
מנסים שוב את הפעמון של המחלקה - פתחי לי אחותי, רעייתי! - והנס קורה: הדלת נפתחת.
השעה כבר שש ורבע בערך (ולי אמרו להגיע בחמש וחצי...). במחלקה כמה אחיות, קצת מבולבלות מהנחיתה שלנו - איש, אישה ובטן.
בסוף הן מבינות מי אנחנו, ומתחילות את תהליך הקבלה ללידה. "אבל לפתוח לך וריד אנחנו לא יכולות, תרדי לחדרי הלידה."
נס באמת שאני לא עם צירים, ויכולה להתנהל בלי כאבים (יחסית) עד לחדרי הלידה.
גם שם למיילדות לוקח זמן להבין מה נדרש מהן. בסוף אחת מהן מתפנה כדי להכניס לי עירוי. אני מבקשת שהעירוי לא יהיה בקיפול של היד - מניסיון עבר זה המקום הכי מציקכשמדובר באשפוז - אז היא מנסה במקום שונה ביד. לא מצליח לה. מנסה באתו מקום ביד השנייה - גם לא הולך. תוך התנצלויות היא מנסה במקום שלישי - והפעם ב"ה העירוי מוחדר כמו שצריך.
אני מבקשת מהמיילדות ערכה לשאיבת קולסטרום, והן נותנות לי בשמחה עם הסבר קצרצר. ("את מבינה אנגלית? יש פה דף הסבר באנגלית איך עושים את זה.")
וזהו, אנחנו חוזרים למחלקה.
האחיות מביאות לי את שני החלוקים, הקדמי והאחורי, השנואים עליי. אני נכנסת להתלבש, ואז חוזרת למיטה שעתידה ללוות אותי מרגע זה ועד לשחרור מבית החולים, לבד מהשעה על אלונקת הניתוח.
יושבת. מנסה להניע אגן, כמו לבסס את הראש של העובר לקראת היציאה, מרגישה שזה קצת מיותר...
בעלי הולך לשירותים, ואני רוצה לנצל את הזמן לנסות לשאוב קולסטרום. אבל האחות שמגיעה לחבר לי עירוי נוזלים אומרת שלדעתה לא כדאי, כי זה יעשה צירים. אני מחליטה לוותר, משאירה את הערכה בקצה המיטה.
הנוזלים לא זורמים משום מה, אבל לפני שאני חושבת לקרוא לאחות, ואחרי שבעלי כבר חזר - מגיעים לקחת אותי לחדר הניתוח.
האחות מנתקת את הנוזלים חסרי השימוש, ואני מושיבה את המיטה - לא רוצה להגיע בשכיבה ללידה. לא רוצה להרגיש חולה כבר עכשיו.
בעלי רץ לצדי, מדבר קצת עם הסניטר המוביל את המיטה (יהודי ב"ה). וזהו, אנחנו מגיעים.
~פתיחה 4 - נכנסים לחדר לידה ~
את פנינו מקבל אח (ערבי...) שעושה תשאול כללי. אני מתפללת שהוא לא ימשיך איתי הלאה לחדר הניתוח...
הרופאה מגיעה, סוף סוף, רעננה ועליזה. שואלת בשלומי ומדווחת לי איזה צוות הצליחה להשיג:
"תהיה איתי עוד רופאה מנתחת, תהיה גם אחות שתעזור ותהיה מיילדת. רופאה מרדימה - לא הצלחתי להשיג מישהי מומחית... אז יהיה רופא מרדים, טוב?"
טוב... יש לי ברירה?
בשלב זה בעלי ואני נפרדים - הוא הולך ללבוש חלוק חדר ניתוח מעל בגדיו, ואני מוכנסת פנימה.
בשלב זה אני קצת מתנתקת.
לצערי גם האח נכנס פנימה, עוזר לרופא המרדים. לפחות הם נמצאים רק בחלק העליון של הגוף.
מתיישבת כדי לקבל את ההרדמה. כל כך רוצה להרגיש בשליטה, להרגיש מלכה שיולדת - אבל בסופו של דבר אני לא מלכה, אלא קיסרית, ותנועותיי מלכתחילה מוגבלות...
אז מעדיפה להתנתק. ולשנן לעצמי את השיר שכתבתי, "הנני בידך, אלוקיי, וכל יד זרה שבי נוגעת היא ידך הארוכה, שביטחון בי נוטעת..."
ההרדמה מתחילה להשפיע. הידיים שלי לא נקשרות ב"ה, אבל הן מחוברות לסיטורציה ולמד לחץ דם ולעירוי...
ובינתיים החלוק שלי מופשל כווילון חוצץ, והרופאות והאחות מתחילות להכין את האזור לניתוח.
"הנה, תדביקי את זה ככה. כן, ככה אני אוהבת את זה!"
"יופי, עכשיו נגלח אותך. תרגישי רק את ההתעסקות."
"וואו, איזה עור טוב יש לך!" (מתלהבת הרופאה, ואני מצחקקת בלבי - מעולם לא קיבלתי מחמאה כזו...)
וכן הלאה. ההתנתקות הרגשית לא מותירה לי מקום לקלוט הכול.
וזהו, סוף סוף בעלי, איש בצהוב, מוכנס פנימה, מקבל כיסא ליד הראש שלי.
והניתוח מתחיל.
~ההכתרה - יציאת הראש~
והנה מגיעות המילים המבורכות (שביקשתי מראש שייאמרו לי): "עכשיו אנחנו מוציאים את התינוק!"
אני מרכזת את מוחי, פוקדת עליו שילחץ, גם אם בעצם הכול רדום שם.
וצווחה קטנה, וגוף זעיר, עטוף באדום ובלבן, מציץ מעבר לווילון. ואני מנסה להתחבר, לחבר מחדש את הקצוות שניתקתי מקודם ברגשותיי.
המיילדת לוקחת את התינוקת, שוקלת אותה כמו שהיא. אני במתח, בעקבות המשקל של הילדה הקודמת. ב"ה היא שוקלת קצת יותר ממנה - 2.820. המיילדת מאיצה בבעלי לצלם את הרגעים המרגשים. אנחנו לא הכי בעניין, אבל בעלי בכל זאת מוציא את הפלאפון שלי, וכך מונצחות תמונות של תינוקת "מלוכלכת" על המשקל, ואז המיילדת מקבלת את הטלפון ומצלמת את בעלי מחזיק אותה, ואחר כך מחזירה לו את המכשיר, מביאה אליי את הקטנטונת, מנסה לעזור לי להיניק אותה. (למזלי בשלב הזה הרופא המרדים עזב את אזור הראש שלי, כך לא חששתי מבחינת צניעות.)
הקטנה לא כל כך בעניין, אבל לפחות שתינו מרגישות זו את זו מקרוב.
לאחר מכן המיילדת עוטפת את התינוקת, רושמת פרטים של הלידה, מחזירה אותה אליי, ולוקחת שוב את הטלפון שלי - הפעם כדי לצלם את שלושתינו ביחד. נו, שיהיה... (בעבר הצטלמנו קצת בחדר הלידה, אבל לא אני - רק בעלי והתינוק. והתמונות האלה הרבה יותר יפות, כשרואים איש לבוש בבגדים רגילים והולמים מחזיק ברכות תינוק שהגיח לאוויר העולם בכוחות אמו...)
וזהו, הגיע זמן פרדה.
~סוף הלידה~
בעלי והקטנטונת עוזבים למחלקה, וכעת אני שוב מתנתקת - כי כבר באמת אין לי עניין לחוות את החלק הזה של הניתוח...
הרופאה מעדכנת אותי בפעולות שהן עושות, אבל אני כבר לא עוקבת. מתכנסת בתוך עצמי, מנסה רק לשחזר את התחושה של התינוקת שלי עליי...
וזהו, הניתוח מסתיים.
הצוות מעביר אותי ממיטת הניתוח הצרה בחזרה אל המיטה המקורית שלי, ואחות וסניטר מובילים אותי החוצה, מדברים ביניהם כמנהג קולגות. ("שלחת היום את הילדים ללימודים? אני חששתי לשלוח, את יודעת, השביעי לעשירי וזה..." ואני, אם היה לי אומץ, הייתי מתערבת בשיחה: "לי לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותם. אמא שלהם הלכה ללדת היום!")
וזהו, אני מגיעה כך לחדר ההתאוששות. ב"ה מקבלת מיטה יחסית בפינה (ליד חדר ציוד, אז כן מגיע לשם מדי פעם בחור כלשהו להוציא משם דברים). הווילון סגור רק מצד אחד, כדי שתהיה הפרדה ביני לבין המיטה שליד - שבה שוכב ילד, ומכיוון שכך הוא זכה למלווה. שאר הווילון, לצערי, פתוח לרווחה, ונשאר כך גם לאחר שאני מבקשת שיסגרו אותו. ("לא, אי אפשר, סליחה".)
לפחות הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, יש הרבה ילדים בהתאוששות, וזה עושה קצת אווירה שמחה יותר. ומצד שני - גם יותר רעש... כי ילדים אחרי ניתוח נוטים לבכות...
אני רוצה לנסות לשאוב קולסטרום כעל, אבל מבינה שאין סיכוי שאצליח בזה בלי עזרה ובווילון פתוח, ומחליטה פשוט לוותר...
אני נזכרת בפלייליסט שיש לי בטלפון ובהחלטה שהייתה לי: לנצל את זמן ההתאוששות לחיבור אמיתי לקב"ה. איכשהו, עם ידיי המנוטרלות חלקית, מצליחה לחבר את האוזניות ולהגיע לפלייליסט, ושוב צוללת להתנתקות מבורכת, שרק במעט מצליחה לחבר אותי לקרבת אלוקים. בכל זאת, כמה אפשר להתבודד במחלקת התאוששות הומה שכזו...
האחות מגיעה מדי פעם לבדוק אותי ולבדוק אם ההרדמה פגה. רגל אחת שלי "מתעוררת" לפני השנייה, אבל בסופו של דבר רעותה מצטרפת אליה, וסוף סוף תם זמני בחדר ההתאוששות -שלמרות הכול - ידוע לשמצה.
~סוף-סוף - הנקה~
ושוב אני מובלת במסדרונות, מתפללת שאני מכוסה כמו שצריך, שהמטפחת לא זזה יותר מדי.
מגיעה בחזרה אל המחלקה, אל בעלי ואל התינוקת שלנו.
מחוברת שוב לעירוי נוזלים, ואחות מביאה לי את התינוקת ועוזרת לי לחבר אותה אליי.
והיא יונקת. בערך, אבל יונקת. ואני מרשה לעצמי להתרגש. ומרשה לבעלי ללכת - סוף סוף - להתפלל שחרית (מקוצרת, מחוץ למחלקה). אנחהו מקווים שאף אחות לא תיכנס לבדוק שהכלל של מלווה ביממה הראשונה נשמר...
כשהוא חוזר אנחנו מפטפטים קצת. הוא מספר לי שהוא עשה עם התינוקת עור לעור בזמן שהייתי בהתאוששות (האחות אמרה לו שיש בה בחום הגוף שלה, אז זה או זה או אינקובטור). מספר את מי עדכן על הלידה. מעבירים קצת חוויות. מנסים להרגיש את המעמד החדש שלנו:
זהו, אנחנו הורים לתשעה.
זהו, אני אחרי הכול.
זהו, יש לי תינוקת חדשה.
זהו, ילדתי.
תודה ה' על הכול.
