הושענא רבא הוא יום שהכוח העיקרי שלו הוא התפילה.
השפת אמת מבאר כי ביום הושענא רבא הוא יום הערבה, הרמוזה לפה. ודווקא בזמן שמיועד לגאולה וישועה צריך להרבות במיוחד בתפילה.
כשמדמים את עמ"י לארבעת המינים, הערבה מסמלת דווקא את אלו שאין בהם לא טעם ולא ריח - לא תורה ולא מצוות ומעשים טובים.
השפת אמת מבאר שבהושענא רבא אנחנו מתחברים לכלל ישראל ובמיוחד לאלו שאין בהם תורה ומעשים טובים, ומתוך כך מתדבקים בכוח המיוחד שיש להם, לערבה הרומזת לפה - כוח התפילה, שאינו תלוי לא בתורה ולא במצוות ומעשים טובים. ודווקא התפילה יכולה להושיע אותנו יותר מאשר המעשים שלנו.
וכך כותב השפת אמת (סוכות תרל"ט): "ויום הושענא רבה יום הערבה שמרמז לפה. וכתיב הרחב פיך שבעת גאולה וישועה צריכין להרבות בתחנונים להיות נושע תשועת עולמים. וזה החן שיש להבורא יתברך גם בדומין לערבה, לא טעם ולא ריח רק ע"י הכנעה להתפלל לפניו יתברך. וכחן של ישראל בפה... אמנם העיקר החן על אותן שיש להם טעם וריח. ואעפ"י כן ע"י האגודה ביחד שמכניס עצמו לכלל ישראל ומדבק עצמו בערבה. על ידי שיודע שיותר יכול להיות נושע בתפלה מבכח מעשיו"
ואת כוח התפילה אנחנו לומדים בעיקר מדוד המלך, נעים זמירות ישראל, שהוא גם האושפיזין שלנו ביום הזה.
דוד המלך לימד אותנו דרך ספר תהילים, שהתפילה שייכת לכל זמן. לרגעים של רוממות וקרבה לקב"ה, לרגעים של ביטחון ואמונה, וגם לרגעים של קושי, משבר והסתר פנים. דרך התפילה אנחנו מחוברים לקב"ה, מעמיקים ומחזקים בתוכנו את האמונה והקרבה לקב"ה, ומתוך כך הקב"ה פונה אלינו ומושיע אותנו.
