אוף

אוף

זה שובר אותי כל הפנים היפות

במיוחד כשמכירה

ואיך שולחים את האיש צפונה ככה איך

לא היה לך מושג מה מתרחש בשמיים. ידענו את זה רק למחרת.

גם השנה אין לנו מושג מה מתרחש.

אף אחד לא הבטיח תשלום מזומן ולא תזמון מושלם לתהליך הגאולה. לפעמים הסבלנות משתלמת ורק בדיעבד מבינים למה הגלגל הסתובב כפי שהסתובב.

לגבי סינוואר, זה לא פיק של במלחמה. זה תהליך של גאולה מוחשי. מי היה מאמין לפני שנה שלא נסיים את המלחמה הזאת כעוד סבב שבסופו הפסקת אש וחוזר חלילה.  יש היה מאמין שיהיה לנו האומץ המדיני להיכנס לרפיח. מי היה מאמין שיהיה לנו האומץ להוריד את ראשי החיזבאללה. את הנייה על אדמת איראן.

בסוף תפסנו גם את סינוואר.להרבה אנשים היה חשש אמיתי ואבן כבדה על הלב שבתרחיש כלשהו ביום של אחרי המלחמה סינוואר יצא עם סימן וי מנצח.

זה תודעתי הרבה יותר ממבצעי.

אין הנייה, אין דף, אין סינוואר.

זה חיסול סמלים. ממש לא רק פיק. זה ניצחון הרוח.

וזה תהליכי. מצטבר. אף אחד לא אמר שהגאולה תהיה עם תאריך מגניב או סמלי. אולי התרגלנו לסימבוליות, אבל תהליכי עומק זה דברים שקורים לאט ורציף. כמו מים ששוחקים אבן. ככה גם אנחנו מתרגלים לתודעה ולא מוסרים את מפתחות הר הבית מתוך היסטריה שניצחנו קצת יותר מדי.

הלב ככ כואב על השנה האחרונה.

ועל ההרוגים היום.

יש בי כעס על ה'

איך שכל העמים נגדנו וכל הזמן מתים חיילים. שיצאו לקיים את המצווה הכי גדולה שיש- עזרת ישראל מיד צר

והוא לא חייב לנו כלום. אבל הלב אמאל'ה הלב שלי 

שזו מלחמה של סבלנות.

ומי שתהיה לו יותר סבלנות ינצח

המחירים כואבים ובלתי נסבלים

דווקא בגלל זה צריך לא לוותר ולא להתייאש

לי עוזר להתמקד במה שבאחריות שלי ויש לי יכולת להשפיע (להמשיך להתאמץ בשביל שבעלי ילך למילואים, לנסות להיות אדם טוב יותר... למשל), ומה שלא משתדלת להתפלל שה' יושיע אותנו. ייתן שכל טוב למנהיגים שלנו, הגנה לחיילים, ופגיעה ברשעים.

אני חושבת שלצד הקושי העצום של השנה הזו, יש גם טוב וניסים שקורים בה.

משתדלת להחזיק בזה

ולשנן לעצמי שאנחנו בתקופה היסטורית

 עד שחשבתי שאפשר לשמוח קצת בשמחתורה, בשורות כל כך קשות... כבר אין לי שליטה על הדמעות.

כואב... שורףף...... עד העצב של הנשמה😭

כשהמוות כל כך קרוב מוחשי זה סוגר עליי ומבהיל...

ובעיקר -

די כבר!! דייייייי!!!! בא לי לצרוח באיזה מקום ריק, פשוט לצרוח!!

נגמרה לי הסבלנות, זהו. כמה סבלנות יש לעם הזה? מה שהוא עבר... לא נתפס 

ממש חששתי לפתוח את הטלפון אחרי החג כי כל כך בניתי על ניסים, ועוד לראות שאפילו התקרית בחג עצמו וההותר לפרסום הככ שובר לב הזה

שבר אותי

די די כבר טעטעעעעע

תביא לנו גאולה ודיי!!!!

האמת שאם היית כותבת את השאלה הזו לפני 200 שנה, הייתי מבינה אותה.

אחרי קרוב אלפיים שנה שעמ"י התפלל לגאולה, והתפלל לחזור לארץ ישראל, ועדיין היו מפוזרים בגלות, סובלים מפוגרומים, ובלי שום צפי לשינוי המצב - זה באמת מפליא שהצליחו להמשיך להאמין בגאולה (היו כאלו שלא, הרפורמים באמת הורידו מהתפילות שלהם את המילה לחזרה לארץ ולבניין המקדש. הם חשבו שזה חסר סיכוי. אבל רוב עם ישראל, בכל התפוצות, המשיכו להאמין ולהתפלל).

אבל עכשיו, אחרי כל מה שעמ"י התקדם, אחרי כל הנבואות שכבר התגשמו וממשיכות להתגשם? עכשיו לחשוב שהקב"ה לא באמת רוצה לגאול אותנו?

ז"א, אני מבינה לגמרי את הקושי. מזדהה מאוד עם הכאב על הבשורות הקשות מאז מוצאי החג. זה באמת כואב, ובאמת קשה להכיל את זה שכל כך הרבה יהודים צריכים לשלם מחיר קשה כל כך בתהליך שאנחנו עוברים.

(צריך לזכור גם שבמלחמה בדרך הטבע אין איך להימנע גם מפגיעות אצלנו. והיחס בין ההרוגים אצלנו לעומת אצל האויב הוא בלתי נתפס. אבל זה עדיין לא מקהה את הכאב העצום על כל הרוג, וגם על כל הפצועים שהחיים שלהם ושל המשפחות שלהם מתהפכים בעקבות המלחמה…).

ובכל זאת, ועם כל הקושי, אני חושבת שצריך לפקוח את העיניים כדי לראות מה קורה פה בתמונה רחבה יותר.

מגיל קטן מחנכים אותנו לצפות למשיח. והרבה פעמים מתארים את זה כרגע שבו פתאום המשיח מגיע ובית המקדש יורד מהשמיים והכל נהיה מושלם.

ואולי זה באמת יכול לקרות בצורה הזו.

אבל בעיני לפעמים הציפייה הזו מקלקלת את הציפייה האמיתית למשיח.

כי כשמצפים רק לרגע הסופי של הגאולה, ולא יודעים להודות על כל הצעדים שבדרך, עלולים לפספס את הגאולה (הגאולה בוודאי תגיע, אבל העיתוי תלוי גם בנו, ולפעמים יש הזדמנות שעלולה להתפספס, ואז זה יגיע רק בהמשך).

זה מה שקרה לחזקיהו המלך. שחז"ל כותבים שהוא עצמו היה ראוי להיות המשיח, אבל בגלל שלא אמר שירה על הנס שהיה בימיו - לא זכה לכך.

והאמת שהמצב בתקופה שלו היה הרבה יותר קשה משלנו. בימיו סנחריב הגלה את עשרת השבטים (רוב עם ישראל) למקומות מרוחקים מאד (עד אפגניסטן). כעבור עוד כמה שנים סנחריב כבש את ערי יהודה וצר על ירושלים. הוא גם שלח את רבשקה, יהודי משומד, שבכוונה דיבר עברית ולא ארמית כדי שיבינו אותו תושבי ירושלים, וניסה לשכנע אותם להיכנע לאשור, ולפי הגמרא היתה מחלוקת גדולה בעם, וחזקיהו היה במיעוט.

בסופו של דבר היה נס גדול, צבא סנחריב מת בלילה אחד במגיפה, וירושלים ניצלה. אלא שהצבא של סנחריב החריב את האדמה. ישעיהו אמנם מנבא שלא ימותו מרעב, אבל לא הרבה מעבר לזה: "אכול השנה ספיח ובשנה השנית סחיש ובשנה השלישית זרעו וקצרו ונטעו כרמים ואכלו פִּרְיָם".

עם רוב העם בשבי, מחלוקת גדולה בין הנשארים, ונבואה שהרעב ימשיך במשך שלוש שנים, אפשר להניח שמצב הרוח היה עגום למדי. גם אז היה קשה להודות.

אבל חז"ל מספרים לנו על הפספוס הזה שהיה בדור שלו, כדי ללמד אותנו. שלא נחזור על זה שוב. שנלמד להודות לקב"ה גם כשהמציאות לא מושלמת.

אנחנו גם חווינו ניסים. בכל מלחמות עמ"י היו ניסים עצומים. וגם במלחמה הזו יש המוני ניסים שאפשר לספר. אנחנו לגמרי מנצחים, בהצלחה גדולה הרבה הרבה מעבר למה שציפו מומחי הביטחון, וכל העולם משתאה מההצלחות המופלאות שלנו בכל החזיתות.

קראתי לאחרונה שבחזית הצפונית מאוד חששנו מלתקוף בצורה משמעותית, כי ידענו שיש להם יכולת להטיל עלינו מכת אש עצומה (אלפי טילים בו זמנית) שלא נוכל ליירט הכל בבת אחת, וההערכה היתה שזה יגרום לעשרות אלפי הרוגים. וזה באמת נס שהם אף פעם לא השתמשו בכל הכוח שלהם בבת אחת נגדנו, ועד שהם קלטו שאנחנו באמת נלחמים איתם - כבר חיסלנו את נסראללה ואת כל צמרת הפיקוד שלהם, וגם המון משגרים וטילים שלהם, וכבר די הכרענו את המלחמה (עדיין יש עוד מלחמה ממשית על השטח, ובמלחמה יש גם הרוגים ופצועים, וזה כואב מאוד. אבל אנחנו מנצחים בכל קנה מידה. וכל הזמן רק מגלים מאיזה אסון הרבה יותר נורא ניצלנו).

והלילות שבהם איראן ניסו לתקוף אותנו במאות טילים - שמעתי ממומחים שאמרו שסטטיסטית זה לא היה ריאלי שאף טיל לא יפגע (בכל אחד מלילי התקיפות היה הרוג אחד, ערבי). שמעתי ממישהו שאמר שזה נס בסדר גודל של עשרת המכות (ככל שיותר מבינים בזה מבינים את גודל הנס).

והאמת שגם ביציאת מצריים, שבה כביכול כן היתה גאולה ניסית ובבת אחת - גם אז היו כאלו שלא באמת האמינו שהקב"ה רוצה לגאול אותם.

אפילו אז זה היה בשלבים, קודם עשרת המכות שהתמשכו על פני שנה, ואז ליל היציאה, ואז ים סוף, ואז עוד דרך עד להר סיני, כשבדרך לא היה להם מים, וגם פגשו את עמלק שתקף אותם. וגם אחרי מתן תורה משה לא ירד מהר סיני כשציפו שירד, ואחר כך המרגלים שהפחידו את עמ"י שהם לא יוכלו לכבוש את הארץ, ואז עוד 38 שנים שהיו צריכים להסתובב במדבר, ואחר כך היה צריך להילחם כדי לכבוש את הארץ. וגם אחרי זה לקח עוד מאות שנים של סבבים של חטאים ומלחמות וחזרה בתשובה, ועוד הרבה תלאות עד שבסופו של דבר הקימו את המקדש, 480 שנה אחרי יציאת מצריים.

הקב"ה יכול לעשות בשבילנו הכל. הוא יכול לעשות נס ולהחזיר את כולנו בתשובה ולבנות את בית המקדש ברגע.

אבל לא בשביל זה הוא ברא את העולם.

הוא רוצה שנהיה שותפים. וגם אם לא חזרנו בתשובה בעצמנו, ולא היינו ראויים ל'אחישנה', וגם כשהגאולה מגיעה 'בעיתה', כשמגיע העת של הגאולה וההיסטוריה חייבת להתקדם, הקב"ה דוחף אותנו לעברה, ולפעמים גם דרך כאב וקשיים, כי הוא רוצה שאנחנו נהיה חלק מזה, שאנחנו נעבור תהליך ונביא את הגאולה בעצמנו.

עם כל הכאב על כל חייל שנהרג במלחמה - צריך לזכור שהחייל מסר את נפשו עבור הניצחון מול האויבים שלנו.

אם אנחנו שוקעים בדיכאון למרות הניצחון - זה עצמו פוגע בהקרבה של החיילים והמשפחות שלהם. כי אנחנו כביכול לא מעריכים ולא שמחים על מה שהרווחנו בזכות ההקרבה שלהם.

ההסתכלות הזו התחדדה לי בעקבות הודעה שישראל גנץ (ראש מועצת בנימין) שלח הלילה, אחרי שבימים האחרונים נהרגו כמה מתושבי בנימין.

מעתיקה את ההודעה שלו, כי אני חושבת שזו הסתכלות חשובה ואמיתית:

חברים יקרים,

אנחנו בימי מלחמה עם מחירים כבדים מאד. בשבוע החולף התבשרנו על 3 נופלים נוספים מיישובי בנימין. בנוסף, אחיין של סגנית ראש המועצה חנה איטח שלנו נפל בקרב, שובאל בן-נתן.

(אני משתדל להעלות לכאן את פרטי הנופלים כפי שמוציאה דוברות המועצה, וביממה האחרונה פשוט לא עמדתי בקצב.. הודעות לקרובים, הלוויות, וליווי משפחות..)

אני רוצה לומר לכם ובעיקר לעצמי - הכאב הוא אדיר, האבדן לא נאמד במילים, אבל - אנחנו יכולים וצריכים כעם לזקוף קומה גם כשהלב מלא דמעות.  

עם ישראל הולך ומבער את הרוע העולמי. הנופלים עסקו בזה והקריבו בשביל זה, והם רוצים שנרים ראש.

הדור שלנו הולך ומנצח.

כוחות של נצח שהיו חבויים הולכים ומתחזקים בעם הגדול שלנו.

אני רוצה למסור בשם כל תושבי בנימין אהבה וחיבוק למשפחות היקרות של הלוחמים:

הרב אבירם חריב מדולב,

אביעד ניימן ממצפה יריחו (חבר קרוב)

ישי מן ממצפה יריחו.

קהילות דולב ומצפה יריחו - כולנו איתכם!!

שנזכה לראות בהשמדת האוייבים ובנקמת דם חברינו, ולהתחיל מבראשית - ויהי ערב ויהי בוקר.

שבת שלום!!

ישראל

לפעמים ההסתכלות הרחבה והפרספקטיבה נותנים לנו את הזוית הנכונה והאמיתית.

תודה רבה לך על זה!

כרגיל, מרתק ומחכים.

מסכימה איתך ממש!!!!!

זה באמת להחליט אם אני נשאבת לייאוש שלא "הכל מושלם" או בוחרת לראות את כל הטוב שיש ואז מבינים שזה מטורף כמה ניסים....

תודה!!! 

את פרק 9 בפודקאסט של הדס לוינשטרן (ראיתי שהזכרת אותה באחת התגובות פה, איזו מדהימה שהיא!)

ומה שהיא אמרה מתחבר מאוד למה שכתבת.

מניחה את זה לפה למקרה שמישהי תרצה לשמוע.

(זה עוד לפני שהתאלמנה)
 

היה לי קצת קשה לאסוף את עצמי הערב והתגובה שלך והפודקאסט שלה נתנו לי כוחות.

אז תודה לך❤️

תודה רבה שהשקעת לכתוב את כל זה

ורוצה להוסיף לכל דברייך היפים את הנס העצום שלא נפתחה עלינו המלחמה מדרום וצפון יחד

היו להם תוכניות, היו להם האמצעים

זה פלא שחיזבאללה לא הצטרף לתזמון החמאס שנה שעברה

זה פשוט נס שלא נפתחו שתי החזיתות יחד כי אחרת כנראה לא היינו לכתוב את השורות האלו 

באמת ניצלנו מאסון נורא באמת. ממש תכננו 'להשמיד להרוג ולאבד ביום אחד', בזמן שאנחנו היינו עסוקים במלחמות פנימיות בינינו...

ב"ה שהקב"ה שמר עלינו מהתכנית הנוראה הזו...

@בארץ אהבתי האלופה שלנו 

כתבת פשוט מקסים!

תודה רבה לך מכל הלב

קראתי בשקיקה כל מילה ומילה יקרה שלך

חיזקת אותי מאוד

מדהימה שאת 🙏❤✡

מרגישה שזה חשוב כ"כ לפתוח את הדברים האלה

ולא לשמור בבטן

אז תודה שפתחת את הנושא

לי אין עידודים כרגע

כואבת וכועסת וקשה לי.

מנסה להחזיק בדברים הטובים היומיומים

וחושבת אולי לנסות להתחזק באהבת ישראל במה שאני יכולה.

מרגישה שעם כל ההסתכלות הרחבה ובנוסף להודיה על הטוב והניסים

 עדיין לא משלימה עם זה ש"חייב להיות מחיר"

כל חייל שנופל זה מדוייק ולא מקרי ולא טבעי

ולכן משתדלת להרבות זכויות באחדות ואהבה

כי מרגישה שזה העניין של המלחמה הזאת

מאמינה שככל שנתחזק באחדות ולימוד זכות והבנה שכל יהודי הוא אח שלנו 

המלחמה הזאת תהיה יותר קצרה ופחות כואבת

ניסיתי להתחזק על זה

שכל יהודי

גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך שלו

גם אם בעיני הוא פועל נגדינו

הוא עדיין אח שלנו

אוהבים אותו ומבינים הוא חלק ממנו

לגבי מה שכתבת על זה שאת לא משלימה עם זה ש'חייב להיות מחיר' -

אני לגמרי מסכימה איתך שלא צריך להשלים עם זה. ואנחנו מצידנו ממש צריכים להרבות בזכויות ובתפילה כמה שאפשר כי אנחנו באמת לא רוצים שאף חייל יפגע, יפצע או ייהרג ח"ו.

וב"ה באמת היו לא מעט פעולות שלא היו בהם פצועים ולא הרוגים (ב"ה בשבת היתה פעולת תקיפה באיראן - וכל המטוסים חזרו בשלום. וזה לגמרי לא ברור מאליו, יש כל כך הרבה סיכונים בדרך. וגם בפעולות הקרקעיות - אנחנו שומעים יותר על המקומות בהם היו אסונות וזה מה שתופס את תשומת הלב, אבל כל הזמן יש גם ידיעות על פעולות שהצליחו, ועל מקומות שכבשנו, ולא היו בהם נפגעים משלנו).

והלוואי הלוואי שנהיה ראויים שכל המשך המלחמה יהיה כזה, ויהיו לנו רק הצלחות בלי פגיעות ובלי אסונות. אני מתפללת על זה הרבה, וממש מסכימה איתך שצריך להרבות במאמץ רוחני מצידנו, ולהרבות בזכויות של אחדות ואהבה בעמ"י.

אבל אני כן חושבת שכשמסתכלים אחורה - אחרי שכבר עברנו מה שעברנו, וכבר נהרגו חיילים לצערנו, ואנחנו באמת מרגישים את הכאב והצער, אסור לנו לתת לזה לתפוס את כל התמונה.

במידה מסוימת זה לא הוגן גם כלפי החיילים עצמם שנהרגו. הם מסרו את נפשם למען הניצחון שלנו במלחמה. ואנחנו באמת מנצחים בזכותם. ואנחנו צריכים לשמוח בניצחון, ולהודות לקב"ה על כל מה שהוא עושה עבורנו, וגם לחיילים ולמשפחות שלהם שהקריבו כל כך הרבה בשביל הניצחון הזה.

בליל הושענא רבא הרבנית ויצן (ששכלה את הבן שלה עמיחי הי"ד בשמחת תורה בשנה שעברה, בקרב בכרם שלום) דיברה על זה הרבה, כמה עיקר ההסתכלות צריכה להיות ההודאה לקב"ה. ועם כל הגעגוע שלה לבן שלה, היא מרגישה שיש להם גם זכות לקחת חלק תהליך הגאולה שקורה פה.

גם הדס לוינשטרן, שבעלה אלישע הי"ד נהרג בחנוכה שעבר, דיברה כבר בלוויה של בעלה על כך שעמ"י צריך להרים את הראש, וכמה צריך לשמוח בניצחון שלנו מול אויבינו.

ואני יודעת שזה קשה.

ולפעמים למי שהמציאות הפרטית שלה קשה, אז עוד יותר קשה להסתכל במבט רחב, והקושי תופס את כל המבט.

ואנחנו לא יכולים להילחם ברגשות שלנו. כשקשה לנו זה באמת קשה.

אבל לפעמים הסתכלות אחרת כן עוזרת לשנות גם את הרגש. זה כמו שאומרים במודל א.פ.ר.ת. שהרגש והתגובה מגיעים אחרי הפרשנות. ואם אנחנו מפרשנים אחרת את המציאות, ובוחרים על מה להסתכל ואיך להסתכל, זה עוזר לשנות גם את הרגש, ולראות יותר גם את הטוב ולא רק את הכאב והקושי.

והלוואי שנזכה לגאולה ברחמים גדולים, שנמשיך לנצח נצחונות מוחצים בלי שעוד אף חייל יפגע בקרבות...

תודה על התגובה!

אני באמת התכוונתי יותר על העתיד. ולא על מה שכבר היה.

הוא יכול פשוט יום אחד 

איזה ג' בחשוון פשוט וקטן

לבוא ולגאול אותנו גאולה שלימה

אם הוא לא עשה את זה עד היום

כנראה שיש לו סיבה טובה

תפילות תפילות תפילות

אבל ה' פועל אחרת, לוקח את הזמן...

כל המקובלים בכל אופן, אומרים שזה יהיה השנה בע"ה

כמו שגדולי הדורות הקודמים לא ידעו

יש סימנים

את גם מרגישה כמוני?

ויש כמויות סטודנטים בתחום

והמון מובטלים

אבל כולם רוצים להיות מתכנתים

והai צמצם את עבודת הפיתוח

כשגייסנו לפני שנה אנשי סיסטם בעבודה משולבת עם הלפ דסק

היה קשה למצוא עובדים טובים

חלק לא רצו

וחלק היו גרועים ממש

(הטובים שמצאנו היו נטולי תואר)

בטח לא אחיות. לא ידוע לי שיש מחסור. גם זה שמחכים מלא זמן לתורמים זה לפעמים כי הקופה לא רוצה להעסיק עוד רופאים ולא כי אין רופאים.

ועד כמה שידוע לי לא היתה ירידה גדולה מהארץ בגלל המלחמה. הייתה ירידה אבל היתה גם עליה.

כן יש עניין שהקבלה לרפואה בארץ מאוד קשה ואולי זה יוצר מחסור מסויים 

למחסור הוא שונה.

אצל רופאים ואחיות אין מספיק תקנים,

אצל מורים ואנשי חינוך אין מספיק אנשים שרוצים לעסוק בזה, אבל יש תקנים לזה בשפע

מקור הבעיה הוא שהתנאים שלהם שונים מבעבר,ואנשים לא תמיד מרגישים שזה משתלם להם לעבוד במקומות האלה.

עבודה במעון לעניות דעתי הלא מבוססת אולי היתה פעם קלה יותר - פחות תינוקות היו מגיעים למעון, הרבה פעמים מגיעים לימים קצרים (כי פחות אמהות עבדו, בטח בגילאים הקטנים), היו פחות דרישות מצד ההורים אבל השכר היה מתגמל יותר באופן יחסי לשוק.

היום זה דורש המון ולא ככ מתגמל באופן יחסי.

הוראה וגננות אותו דבר - המון דרישות מההורים, יותר שעות עבודה ותנאים משמעותית פחות טובים מפעם (נגיד פנסיה שהפכה מתקציבית לרגילה).

רופאים בהרבה תחומים או אנשי טיפול כמו פסיכולוגים, קלינאיות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, מאבחנים - בציבורי יש עומס מטורף, והשכר לא מדהים, יש להם כל מיני דרישות ממקום העבודה לעמוד בהן, ובסוף זה לא מתגמל ולא נוח. אבל אם הם יפתחו קליניקה פרטית במקום שנוח להם בזמן שנוח להם אנשים יעמדו בתור וישלמו משמעותית יותר.

אז נראה לי שהחוסר פשוט נובע מחוסר תיעדוף של השירותים האלה על ידי מי שמתקצב אותם 

תחום החינוך זו עבודה קשה ולא מתגמלת

ברור שיהיה חסר

למה שאנשים יגיעו לעבודה כזו

בתחום הרפואה לא בכל מקום יש חסר

למשל רופאי משפחה זמינים היום הרבה יותר מלפני 20 שנה

כי אז הם היו מוצפים בתורים לאישורי מחלה ומרשמים

והיום הכל באפליקציה

יש גם תחומי רפואה שאפשר להשיג תור מהר (אף אוזן גרון השגתי מהיום להיום בישוב סמוך)

כשיש חסר אצל אנשי רפואה זה נובע גם מתקנים מצומצמים וגם מרפואת יתר (אנשים שהולכים לייעוץ מיותר)

לגבי מטפלים רגשיים

המלחמה יצרה חסר גדול בעקבות קפיצה בביקוש (ואולי היה חסר כבר קודם בגלל תקנים מצומצמים)

על אף אוזן גרון במכבי בירושלים

יש תור למחר

וערמת תורים לחודש הקרוב

במאוחדת

יש 2 תורים לחודש הקרוב

אולי כדאי לך לעבור קופה

מעניין מאוד.

יש רופאים מקצועיים בקופת חולים ובבתי חולים

הרבה מהרופאים הפרטיים מקבלים גם ציבורי

לרוב זה רק עניין של זמינות מהירה של התור ולא עניין מקצועי 

והמשכורת שלהם תלויה במדינה-

בתקנים (צוותים רפואיים), בהסכמי שכר מיושנים וכו' (גננות, מורים) יש מחסור. 

אני חושבת שבעקבות השינויים שחלו בשנים האחרונות הרבה אנשים עברו למגזר עסקי פרטי ועזבו את הציבורי כי זה לא משתלם מאף בחינה בעיקר תנופה התפתחותית-תעסוקתית, בתעסוקה הציבורית יש תקרת זכוכית אין יצירתיות אין ביטוי עצמי לתפיסות מסויימות בכל מיני תחומים

במגזר הציבורי אפשר לצבור הרבה ניסיון/ הכשרות/ למידה מעמיתים

מה שפחות קיים כשעובדים באופן פרטי 

במימון ציבורי.

חוץ ממטפלים רגשיים, אבל זה ממומן דרך קופ"ח לרוב, אז זה גם נחשב לשירות ציבורי.

כשיש גוף אחד מסדר, זה לא מאפשר לעובדים מצטיינים להיות מתוגמלים, מה שגורם לחוסר היצע במקצוע למרות שיש ביקוש גדול.

כוחות של שוק חופשי מסדרים את הדברים האלו ולכן מנסים להפריט שירותים, אבל יש ועדים חזקים מדי, ויש מעט מאוד מוטיבציה לטפל בדברים האלו.

גם מצב של מציאות בטחונית רגישה גורמת לקשב להיות במקום אחר, אבל זה לא רק זה, עובדה שכמעט שני עשורים הייתה מציאות בטחונית סבירה ועדיין השירותים הממשלתיים מידרדרים.

נראה לי שהרופאים הכי גדולים והכי מצליחים הגיעו מהשירות הציבורי מבתי החולים

התגמול הכי טוב זה הניסיון והידע המקצועי שרכשו והם יכולים אח"כ למכור אותו בשירות הפרטי במחיר גבוה

הבעיה היא לא חסר ברופאים אלא חסר בתקנים/ רפואת יתר

עבודה בבתי חולים היא מהמעניינות בשירות הרפואי

וזה כנראה תמריץ גבוה לרופא לעבוד שם

והם יכולים לתגמל כספית,

רוב השירות הציבורי הוא גרוע כי הוא שירות ציבורי.

ברכע שמפריטים הוא נהיה יעיל יותר ואטרקטיבי יותר.

תגמול מקצועי לא יכול לסדר כוחות שוק של היצע וביקוש ולכן ברור שיהיה חוסר.

חוסר בתקנים זה הקצאה ממשלתית, אותו עניין של שירות ציבורי לא יעיל.

רפואת יתר לא יודעת אם זה נחקר, אבל בוודאי שאם היה צריך לשלם על כל ביקור, כמות הביקורים הייתה יורדת.

שלא לדבר על התייעלות בתורים.

היום לאנשים אין תמריץ לבטל תור. זה אמנם נוח וזמין דרך אפליקציה,

אבל גם לא כולם משתמשים באפליקציות, וגם זה יותר מאמץ מפשוט להבריז, וזה אותו מחיר.

בקיצור הפתרון האולטימטיבי הוא הפרטה.

היום יש גם רפואה פרטית רחבה,

אבל אז משלמים פעמיים על שירותי רפואה,

גם דרך תשלום מיסים וגם דרך ביטוחים פרטיים.

והמדורגים טובים בעולם מהארץ הם ציבוריים ולא במימון פרטי

אולי יש להם תרומות

אבל הם ציבוריים לגמרי

ויש שם אנשי רפואה מהשורה הראשונה

אנשי מקצוע...

יש יותר ילדים מאשר מבוגרים שהלכו ללמוד את המקצועות הרלוונטיים.

יש מקצועות שלא משתלם יותר לעבוד בהם כי אנשים רוצים להתפרנס בכבוד. והם נשארו עם שכר מינימום ותנאים גרועים... 

לא משנה 

וגם מבחינה דתית לא רואה בעיה 

לק"י

לא רק רופאת נשים. גם שאר סוגי הרפואה.

(אם יש רופא בבית חולים או במוקד וכו', אני לא מבקשת רופאה במיוחד. אבל כדמות קבועה- אני הולכת לאשה).

(ולמי שתטען שהרבה רופאות לא נחמדות. שלי דוקא ממש נחמדה ואנושית, ואני לא צריכה יותר מאחת😅).

למרות שנתקלתי ברופאי נשים גברים נחמדים יותר מנשים

אמפתים בהרבה יותר

לרופאים.

בטוחה שיש גם רופאות מצוינות.

לצערי הנסיון שלי היה גרוע.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

הרופא שלי ממש ענייני רגיש ומכבד. ומצד שני נחמד. ומרגישה בנוח לשאול אותו כל שאלה שיש לי.. מה שממש לא הרגיש לי אצל האישה.

בלי שום קשר לדת. (בתור רופאת נשים)

בנושאים לא אינטימיים לא משנה לי

כן יצא לי להתקין התקן אצל רופאה אשה, סתם כי במקרה היה לה תור לתאריך שהייתי צריכה. לא היה אכפת לי ללכת להתקין אצל רופא גבר. 

לא רוצה שגבר זר ייגע בי... גם אם זה מותר הלכתית. (כמו שאעדיף רופאה יהודייה על פני רופאה ערבייה... אם כי על זה קצת פחות אתעקש)

וב"ה מצאתי לא מעט רופאות נחמדות, מקצועיות ונעימות. (להפך, חלק מהרופאים הגברים שנתקלתי בהם לא ענו על ההגדרות האלה...)

אתעקש על יהודי/ה אבל לא על אישה

זאת אומרת הפסיקה ההלכתית שאני מכירה אומרת ללכת למי שטוב לי. מספיק שהדלת לא נעולה או כמובן מלווה שזה תמיד יותר נעים

ברור שאני מעדיפה רופאה באידאל

הסיכון שהמפגש עם רופא יזלוג לאיזורים מיניים הוא גבוה בהרבה (על כל הקשת. לא דווקא פגיעה או הטרדה מפורשים)

מצד שני - בפועל - במפגש עם שתי רופאות חוויתי ממש פגיעה באינטימיות שלי, חוויה של כאב ושל זלזול. וזה נפוץ בהרבה מאשר חוויות לא אתיות של זליגה למיניות

ולכן בסופו של דבר אני הולכת לרופא שאיתו התחושה שלי היא מוגנת ובטוחה (ברור שבהתחלה באתי רק עם בעלי . ורק אחרי שיש לי בטחון ותחושה של מוגנות גם מצד הפיזי של המרפאה אז אני מוכנה גם ללכת לבד כשצריך)

אני מניחה שהבעיה היא שכולן רוצות רופאות ולכן ממש קשה להשיג תור לרופאה נורמלית בלי המתנה ארוכה מדי

וזה מבאס

ועדיין מבחינה אישית הולכת רק לאישה

(פגשתי בחיי אופאים גברים - בעיקר בחדר לידה וכולם היו מצוינים, נחמדים ורגישים

ועדין- מעדיפה רופאה אבל לא מתפשרת על מקצועיות ואנושיות, יש לי 2 רופאות מעולות שאני מזגזגת בניהן לפי זמינות תורים)

לא שאין רופאות טובות

אבל הייתי אצל אחת והיה לי מזעזע

והוא מאוד אנושי ומכבד ומומחה ממש

וקרוב לי לבית

אז אני הולכת אליו

בדרך כלל עם בעלי

ומבחינה דתית- אין בעיה עם רופא...עד כמה שידוע לי.
אם יש רופא מומחה בעניין מסויים ומומלץ, כן אלך אליו.

ממש לא קשור למצוות ודת. זה תחושה אישי לפנית.

אלא אם כן זה לא כולל בדיקה גופנית, ואז תלוי מי הרופא/ה. 

דווקא בקטע של סקירת נקודות חן אני לא רוצה להגיע לגבר ותקועה עכשיו כי רופאת העור היחידה פה יצאה לפנסיה... לא יודעת למה זה יותר מפריע לי, אולי כי זו בחינה מדוקדקת כזאת 

בלי בדיקה גופנית זה ממילא לא משנה לי

בביקור עם בדיקה גופנית זה בכל מקרה לא נעים לי

(גם גבר וגם אישה

באותה מידה)

ככה שזה לא פרמטר שאני לוקחת בחשבון

בהריון הראשון הייתי אצל רופא, בהריון השני אצל רופאה שהייתי צריכה לקבוע כל תור ברגע שיצאתי מהביקור הקודם והיא הייתה מקסימה אבל יכולתי לחכות גפ שעתיים בתור כל פעם שהגעתי אליה..

בהריון השלישי התחלתי אצל רופא וכשהוא עזב את הקופה מצאתי את הרופאה המושלמת- גפ תורים זמינים, גם בדכ זמן המתנה סביר בתור, גם נחמדה.. ממש מקווה שתמשיך בקופה

ברמה של מאפים, בורקסים, קרקרים, ממרחים, שתיה קרה.

אחת תסתפק במאפים ושוקו

אחת תרצה קידוש של ממש עם קוגלים ומיני מאפה משוכללים

אחת תרצה בר מתוקים יוקרתי בגווני ורוד זהב

ומידי פעם עולה בי חששות שאומרים שזה לא טוב לא לעשות בכלל.

אולי באמת נעשה יום אחד. אולי נחבר ליומולדת הבא שלה.

הם הרגע נולדו

אני פשוט לא מאמינה

ולא מתכוונת לעשות.

לא נראה לי נכון לחשוש מדבר כזה

חשוב להכיר טובה על הילדה שהשם נתן לנו אבל לא חייבים בקידוש דווקא

וקידוש יכול להיות גם שהאבא למחרת הלידה מחלק לחברים בישיבה עוגות ושותים לחיים.

לא צריך לעשות טקס.

וכן, יש כאלו שעושים את זה גם אחרי שנים רבות כי פתאום נזכרו שלא עשו.

שוב- יש עניין בזה, אבל זה לא חובה

של הבת שלה

ערב נשים אצלה בבית שהיא ארגנה את הכיבוד

ורק עכשיו הבשלתי לעשות חח

פשוט פנינו לבית כנסת שבו עושים קידוש מכובד בכל שבת וביקשנו לתרום את הסכום.

עזר לי להבין שאני בגרף..

תודה רבה!!

וואי

זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום

אבל בהחלט תקופה לא קלה

אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים

חיבוק

תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️

מעודד ממש לשמוע את הנרמול הזה והאישור שזה לא קל בהתחלה... באמת שכחתי..

ותודה על העידוד לבקש עזרה!

וחיבוק על הקושי....

בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️

ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה

ושוב להתרגל מחדש...

ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה

חיבוק ענק ענק ענק!!!!

הקודם שלנו נולד לפני החגים וזה היה מאתגרררר

אז עם מילואים גם לפני/אחרי זה ממש קשוחח.   

לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים

זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות

והמתיקות...מצד שני

ואת מגוייסת כרגע?

יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון

וגם 4 חודשים אחרי לידה

וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון

עם תינוק קטן היה פי כמה

כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!

ואין ערב לנוח ואין לילה לישון

באמת מטורף 

שאתן פשוט אלופות!!!

אני לא מגוייסת..

הטיפול בתינוק קטן דורש ככ.. וגם האחריות.. מאוד כבד אחריות כזו.. הם ככ קטנטנים..

קרובת משפחה אמרה לי "כשמפסיקים לספור בשבועות את גיל הבייבי", תחזיקי מעמד ואיפה שאת יכולה תשמרי על עצמך ותנוחי ❤️

שבועות זה ממש רעיון!!

ותודה על העצות החשובות😍😍

וגם עזרתן!

אין עליכן!!!

ממש עוזר הנרמול וגם המסגרות זמנים שהזכרתן.. נותן לי הרבה.. תודה רבה רבה!!!

@מתואמת

@יעל מהדרום

@דפני11

@בארץ אהבתי

@בשורות משמחות

@בורות המים

@קמה ש.

@מוריה 7

@מכחול

@אמא לאוצר❤

@התלבטות טובה

@לפניו ברננה!

וב"ה הבוקר קמתי יותר טוב טפוטפו..

ושיהיה בע"ה רק שמחות ובריאות אצל כולן!

וואו איזה מרגש, שיהיה בהרבה מזל טוב בריאות ואושר!

איך אני שמחה בשבילך 😍

התאוששות נעימה, מחזיקה לך אצבעות והלוואי והייתי יכולה יותר מזה!

חיבוקים!!

זה עובר, מבטיחה..

איזה חמודה את.. מרגשת!! איזה חיבוק אני מרגישה מכן... אין כמוכן

אמן וממש תודה!!

באמת מרגישה את החיבוקים!!

בע"ה!!

ממש ממש תודה לך !!!!!! ולכולכן!!!!!

ממש חוצפה!!

לפי ההודעה שכתבת נשמע שאתם אנשים עדינים שלא מתלוננים בדרך כלל. אבל זה ממש חוצפה!!! 

תגידי לעצמך לפני שאת מנסה מקסימום תצליחי אבל רוב הסיכויים לא יסכימו..

פושט כדי לא להיות מדי באמוציות אם לא יסכימו...

של גוגל.

אגב, בדקת חוות דעת קודם? 

לא המצאה.

לא נראה לי שאדם שמאיים להגיד את האמת זה נקרא סחיטה.

אבל גם אני לא עורכת דין, אז אולי אני טועה.

חבל שכך את מרגישה
ובהחלט בהחלט יש מקום לבקש הנחה בתשלום יחד עם פירוט של הליקויים בצימר הזה...

אמרתי להם ממש בעדינו ונעימות

הם התבאסו לשמוע אבל אמרו שלא שמעו על התלונות האלה לפני (שזה ממש מפתיע אותי.  המיטות באמת לא נוחות ואני ממש לא מפונקת אני ישנה באוהלים מלא וזה..)

והיה באמת כאילו עשו שם שיפוצים לפני

הם אמרו שאשלם כמה שמתאים לנו..

מה דעתכן? לא יודעת האם באמת לא לשלם את המחיר ואם כך אז כמה כן לשלם? 

מאוד הוגנים.

הייתי מורידה 200-300 ש"ח מהסכום המלא ולא מעבר. 

האכזבה נשמעת לא דוקא מהצימר אלא מעוד דברים

כי אפשר להנות גם בישיבה בספסל, מתחת לבית

ואם כבר יוצאים  ,אז לנסות להנות למרות הכל.

נשמע שסתם היה מבאס לא רק המזרון

כי יכלתם לצאת לטייל וכ מחוץ לצימר, הרי לא באים בשביל המזרון

אפשר לצאת למלון מפואר ולא להנות מכל מיני סיבות

ברור שאפשר להנות גם מלשבת על ספסל אבל לא בשביל זה הם יצאו לצימר. ולקבל צימר נקי ומיטה נוחה זה בסיסי כשמשלמים כמה מאות שקלים ללילה.

וזה לא קשור לכמה נהנו כשטיילו מחוץ לצימר

תמרחי מייד כשמתחיל. אני מרחתי לשני שנדבק מייד וזה לא התפשט, והיה רק במקום מכוסה אז לא נראה לי שיש בעיה לשלוח במצב כזה.

וכמובן גם הסבון האדום כמו שכתבו פה.

עבר ממש תוך כ3 ימים.

ממש לשים לב כשהפצע קטן ולמרוח משחה אנטיביוטית . כשזה גדל הרבה יותר קשה להשתלט על זה. ובד''כ המשחה כבר לא עוזרת וצריך אנטיביוטיקה בפה.

אם את בעניין של טבעי

אני השתמשתי בשמן זרעי אשכוליות וזה ממש עזר אפילו שנפצע היה כבר די גדול.

אומרים שיש עניין לחזק את המערכת החיסונית בכללי.. במיוחד אם זה חוזר שוב ושוב.

אני לא הייתי משתגעת על להפריד ילדים בבית. זה באמת ממש קשוח. ואם הפצע במקום שאפשר לכסות מתחת לבגדים אז זה בכלל סבבה..

היה לבן שלי מתישהו, ולא חושבת שניקינו משהו...

האמת שהיום רוב הכיסאות הם די רב גילאיים אבל אני הבנתי שזה פיצ'ר שעבורי לפחות הוא קצת מיותר כי ב"ה מגיעים אחכ ילדים נוספים שמשתמשים בכיסאות..

ז"א יש לי סלקל לגיל הקטן, אחכ קניתי כסא בטיחות שהוא מגיל לידה בעיקרון עד גיל 4 כזה (לא זוכרת באמת), כשהשניה כבר הייתה קטנה לסלקל היא עברה לכסא ולגדולה קניתי בוסטר גב עם רצועות שמתאים בערך מגיל 2..

קיצור לא צריכה כיסא אחד שמתאים להרבה גילאים כי אני פשוט מעבירה את הכסאות בהתאם לשלב שלהם

כי עצות בזוגיות זה לגמרי גדול עלי

קודם כל חיבוק על התחושות הלא קלות

לגבי מה שכתבת בסוף, אם הכוונה היא שהוא גמר בחוץ בכוונה זה מותר לפי הרבב דיעות כל עוד זה תוך כדי עחסים, ובמיוחד כשכואב לך. כך שאל תדאגי מהפן הזה

לצערי סובלת מכאבים בגלל כיווץ יתר ( אולי  הלידה שיפרה בע"ה) וקיבלנו הנחיה כזאת אבל ליד המקום ...

כאן זה לא היה ליד בכלל וגם בעלי בפרוש אמר שגם בגלל שלא הייתי מוגנת ולפי מה שאני מכירה אסור בשביל מניעת הריון ...

ולא קלטתי בכלל רק אחרי וזה קשה לי 

שלא חייב בכלל ליד המקום

תנוח דעתך מבחינה הלכתית

מבינה שאכפת לך שזה לא סוכם ביניכם קודם. גם לי זה היה אכפת

ולגבי כיווץ יתר אצלי אחרי לידה שלישית הייתה את ההקלה המשמעותית ביותר

בהצלחה

ומה עבר לו בראש זה מאה אחוז שלו.

וגם תפילות

יש לך מספיק משלך...אל תקחי עליך גם בעיות שלו...

בעיני ממש חשוב שתנסי להתמקד במה שייך לך.  כמובן בעיקר מול עצמך אבל זה ימשיך גם מולו...

נשמע שקשה ובאמת נשמע שכרגע יש ביניכם פערים בכל מיני תחומים ואת רוצה ממנו יותר

אבל אם את "יורה לכל הכיוונים" כמו שזה נשמע עכשיו- שזה כמובן לא במודע אלא טבעי וקורה לנו באוטומט- שניכם תפסידו.  חבל.

כדאי לך לשבת ולהתמקד מה הנקודות שהכי מפריעות *לך*. שבאמת משפיעות עליך ונוגעות לך ואת ממש צריכה לשתף איתו פעולה כדי לפתור אותם

מה את יכולה לשפר ולפתור בעצמך (עזרה מבחוץ, לדאוג לעצמך, לעמוד על שלך)

ומה בכלל לא קשור אליך,  גם אם זה מעצבן אותך או קשה לך, אלא זה באמת שלו - ואת זה לשחרר. כמה שזה קשה זה מוריד ממך ומקל מאוד אחרי שמצליחים

וכמובן אל תחששי להעזר, אם אתם מרגישים תקועים או בלופ שהולך ומסתבך לאורך זמן - מומלץ ללכת לייעוץ

לפעמים אפילו מעט מפגשים עם אדם מקצועי ושבא מבחוץ מסוגלים לתת הרבה רווחה והתקדמות בזוגיות

בהצלחה!

ותזכרי שחודשיים אחרי לידה עדיין הכל מטלטל ולפעמים פשוט צריך קצת זמן שהספינה תרגע מחדש, במיוחד במיניות שם גם הגוף פיזית והורמונלית עוד לא חוזר למקום בכלל...

ולפי הרבה פוסקים זה מותר לכתחילה במצבי כאב..

וחיבוק גדול🫂❤️

מנסה טיפה לעשות סדר.

1. הנושא של המסכים

2. החיפוש הדתי

3. המצב הזוגי בכללי

4. יחסי אישות (כאב, חשק)

5. מניעה

לדעתי תתחילי מלהסתכל על זה ככה ולא כמישמש עצבני ומתוסכל...

לחשוב מה הנקודה שמפריעה לך בכל אחד והאם יש לך כיוונים לפתרון.

ורק רוצה לכתוב לגבי העניין של המניעה והיחסים שבסוף אתם בלופ שאין איך להיות בו בטוב... כי בסוף להתנזר לחלוטין- לרוב לא מוצלח. לגמור בחוץ- אכן לא מומלץ הלכתית ואני מבינה את תחושת אי הנוחות ( בלי לסתור שיש דעות שאיכשהו מתירות...) ממש מחילה על השאלה, אבל מה בעצם ציפית שיהיה? במלוא הכנות, בלי ציניות... אם את לא מעוניינת כרגע לקחת אמצעי מניעה את בעצם בונה על התנזרות? אם כן, נראה לי ראוי שזה יהיה בשקיפות מולו בלי להגיע למצבים כמו שקרה לכם... לחשוב מסודר מה בעצם את רוצה ומצפה שיהיה בתחום הזה. כי בלי זה נראה לי באמת שזה רק יכול להרחיק ולא לקרב...

בהצלחה רבה!

ובאמת תנסי להתמודד בצעדים קטנים עם כל האתגרים ולא להשאב הןמערבולת לא ברורה

מתקנת כדי שנשים במצב כזה ידעו

במצבים של כאב ההיתר הוא לגמרי לא איכשהו אלא אפילו לכתחילה

אולי הדיוק הוא ההבדל בין כאבים למניעה.

כי אם מישהי כאובה כמובן שיש היתרים לקיים יחסים ללא כאב, אבל זה לא מותר הלכתית למניעת הריון.

(כותבת בכללי בלי להכנס למקרה של הפותחת)

אנחנו שנים עם ככה.... אבל לא למניעה.

אין לי בעיה ככה ( את האמת לקח לנו זמן להבין שזה הדבר הנכון במקרה שלנו )

אבל זה שגם לא הרגשתי שהסכמתי, במקום וגם בגלל המניעה קשה לי 

לגבי תפילות ומסך יש הרבה דברים חלקם ציינת וגם הסברתי לו הרבההה פעמים.

לא מתכוונת להתנזר אבל כרגע המקום עדיין כואב מהלידה ( כל האזור לא קשור לחדירה ) בלי חשק אז לא הרגשתי צורך כרגע.

אני הייתי יותר בכיוון של התקן אבל עדיין מחכה לתור ובעלי ממש היה בלחץ מדימום הסתגלות ארוך אז "התפשרתי" לסרזט

אם הרגשת שאת לא רוצה ובכל זאת נענית, התחושות שלך מובנות

מציעה לך להקשיב לרצון שלך רגע בלי קשר ללחץ שלו

בנוסף, לגבי תפילות, מחשב וכו - זה נשמע שיש מעין פצצה בחדר ונשמע שאת בעמדה אמהית מולו - מצפה שיעשה מה שנכון מבחינתך/ מה שאת אומרת לו לעשות

זה לא מקום נכון להיות בו בדינמיקה זוגית בעיניי

הגיוני שמפריע לך הקטע של המסך והתפילות, אבל השאלה היא - במה זה מפריע לך ומה השורש. מה חסר לך מולו? יחס? תשומת לב? שותפות רגשית/כזו שתהוא לידי מעשה? קשה לך לראות אותו רובץ בטלפון בשעה שאת עובדת קשה מצידך?

אם זה הכיוון,אז על זה בדיוק צריך לדבר, ישירות. לא בעקיפין של - בוא לחדר

לא בציפייה בלתי מדוברת שיעשה דברים בבית

ממש לפתוח ברחל ביתך הקטנה את מה שאת מרגישה (לא מה שהוא עושה) ומה עולה אצלך ברגש  כשציפית שישים לב לבלאגן למשל והוא ישב לו בחוסר מעש (הרגשתי שהכל עליי/ שמה שחשוב לי לא חשוב לך/ שאתה לא רואה אותי)

כשלא מדייקים את התחושות, זה יכול לבוא לידי ביטוי באמירות שתלטניות כשלמעשה את רוצה לראות ולהרגיש שאת תוםסת מקום אצלו. גבוה הרבה יותר מהמסך

חיבוק❤️

אני באמת הייתי במצב של ריצוי כי הרגשתי רע....

לגבי המסך אני מסבירה לו ולרב מתישהו מסכים איתי ומנסה להשתנות וזה לא מחזיק מעמד,  אבל לגבי התפילות הוא לא מוכן להקשיב כי זה משהו "שלו" ואני באמת לא רוצה ליהיות במקום של ההורה אבל ככל שאני מרפה ומשחררת זה מדרדר ליותר ויותר דברים ( לדוג רק ערבית ואז עוד תפילות ואז גם לפעמים לא בבית, פתאום אוכל הכשרים שעד עכשיו לא וכו' )

אני מתפללת כך זה אבל לא יודעת מה עוד לעשות בצורה נכונה 

להבין שאת לא מחליטה בעניין הזה

סליחה על הישירות, אבל זו השורה התחתונה

את יכולה להגיד שזה חשוב לך. את יכולה ללכת לתפילה בעצמך. את יכולה ללכת איתו לטיפול זוגי על זה שהתחתנת עם בחור x וקיבלת בעל y וקשה לך עם השינוי, שהחלום לבית שנראה בצורה מסוימת מתנפץ. שאת חוששת בגלל חינוך הילדים .אפשר. בהחלט. אפשר גם ללכת לטיפול לבד בעניין. ואם נלך לקיצון, אפשר להחליט שאת לא מוכנה לחיות איתו יותר חלילה

כל מה שאת יכולה להחליט בנושא זה רק בנוגע אלייך.

אגב, אבא מתפלל איננו ערובה לילדים מתפללים או יראי שמים  וגם להפך. חמי למשל לא הולך לביהכ אף פעם בערך, ובעלי ב"ה חזר בתשובה בכלל.

מה שחשוב באמת לחינוך הילדים, ואת זה כל המטפלים אומרים, זה הורים אוהבים שיש ביניהם שלום בית גם אם הם שונים. 

הורים אוהבים זה הבסיס והדוגמא הכי הכי חשובה לילדים!!

יכולה להעיד על עצמי, ההורים שלי עם פער דתי כלשהו ביניהם. אבל הלוואי על כולם קשר כמו שלהם😊❤️

ובאמת כולנו תפסנו כיוונים כאלה ואחרים בדת אבל מתוך מקום אוהב ובוחר וכזה שיודע להכיל מורכבות..

בעיניי זה דווקא בנה אותנו לאנשים פתוחים ומכילים יותר, אני רואה את זה בתור 🎁

ולפותחת מאחלת לכם רק טוב ושתצליחו לעלות על הגל מתוך מקום אוהב ומחובר בעז"ה🫂

לשאול את עצמך - למה הרגשת רע?

את מרגישה שזה משהו שאת "צריכה" לתת?

כי אם כן, אז השורש מתחיל כאן.

בדינמיקה הזוגית ביחס לאינטימיות.

נכון בעיניי שזה יגיע ממקום של רצון, ולא של הסכמה.

תראי שזה בעצם יצר לופ שקשה לצאת ממנו.

הוא שאל, ורצה לראות אותך

אבל תודעת ה"לא נעים", גרמה לך לא לראות את עצמך, ובעצם גם ללכת נגד הרצון שלך ושלו יחד.

יכול להיות שזו נקודה לבירור משמעותי של התחום הזה אצלכם. כי נשמע שגם אצלו זה טעון ואולי שניכם מגיעים עם משקעים.

השאלה היא האם זה בדיבור או במודעות, או שכל אחד מנסה לחשוב מה השני רוצה, בלי באמת לשאול.

לגבי שאר הדברים.

קודם כל ממש מבינה את הכאב שלך. ממש.

אני מצטרפת לאמירה שנשמע שיש כאן מקום קצת אימהי.

השאלה היא האם זה מופיע בעוד הקשרים.

עד כמה יש לו מקום לאחריות על עצמו ולאחריות זוגית, כי את מתארת את לקיחת האחריות גם ביחס לסדר בבית, שהוא שיחרר ברגע שאת קצת חזרת לעצמך.

אם הוא היה פותח את השרשור, הייתי כותבת כמובן ביחס אליו. אבל מכיוון שאת פתחת, אני כותבת ביחס להתנהגות שלך.

א. לנסות לחשוב האם מפריע לך עקרונית מה שהוא עושה, או שאת מרגישה שזה פוגע בך אישית.

אם הוא לא מתפלל למשל - זה שלו לגמרי

אם הוא מול המסך כל הערב ומבזבז זמן - זה שלו

אבל אם בגלל זה כל העומס של תפעול הבית נופל עלייך - זה שלך. וזו נקודה לדבר עליה. בלי קשר בכלל למסכים, אלא ביחס למשימות של הבית.

אם חסר לך זמן איתו - זו נקודה לדבר עליה. ובלי קשר למסכים.

וכדאי שזה יגיע ממקום של החוסר שלך, ולא ממקום של ביקורת עליו ועל המעשים שלו.

ב. ביחס לעניין הדתי - באופן כללי אני חושבת שזה באמת עניינו של האדם עצמו, הקשר בין אדם למקום.

אבל, את מתארת שאת מרגישה שזה מעבר ל"רק" לא ללכת לתפילות.

וכאן, בגדול, היה מקום לשיח פתוח ביניכם, על מה קורה לו. לא בצורה ביקורתית, אלא מתעניינת.

אולי הוא כבר מרגיש פחות מחובר?

אולי משהו בעולם הדתי שלו משתנה?

אנשים לא נשארים אותו הדבר כל החיים.

אני מבינה שזה מאוד מטלטל אותך

אבל דרך עיניים ביקורתיות אני לא חושבת שתצליחי להגיע ללב שלו. ואם הוא יעשה תהליך שקשור לדת, הוא יעשה אותו בלי לשתף אותך, כי הוא ירגיש שאת תעביר עליו ביקורת ולא תדעי לקבל את זה.

זה ממש עצוב, אבל את לא יכולה להחזיק את העולם הדתי שלו. ואת מרגישה שאם תשחררי אז הוא ילך ויאבד לו. אבל אני לא חושבת שזה שתעקבי אחרי התפילות שלו, זה מה שיגרום לו להחזיק את העולם הדתי.

אני מאמינה שתורה זו בחירה. בחירה פרטית של כל אחד. ועם כמה שזה קשה, זה לא משהו שבת זוג יכולה להחזיק בשביל בעלה.

אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לתת מקום. לספקות, לשאלות, לשיח בנושא. את לא יודעת לאן זה ייקח. אבל לפי דעתי זה בוודאי יאפשר יותר מאשר אם תמשיכי לנסות להחזיק עבורו את העולם הרוחני שלו.

ג. נקודה אחרונה. כתבת שהוא אבא טוב ובעל טוב. במה הוא כזה בעינייך? אל תעני לי. תנסי לענות לעצמך. ותפרגני על הטוב. יש מקום להגיד גם מה מפריע, אבל עוד יותר טוב, זה להגיד מה היה טוב ומה שימח אותך. "וואי איך היה לי כיף היום שישבנו ושתינו קפה ביחד, אני ממש אוהבת לדבר איתך". "תודה רבה שהכנת לי קפה, זה ממש שימח אותי". ועוד כאלו. לפעמים הטוב הוא מובן מאליו, והצד השני בכלל לא יודע מה משמח. כשאומרים את זה, זה מדרבן לעשות את זה שוב

אז קודם כל אני מהסוג ה"מרצה"

בעקרון עברנו תהליך ) בטיפול ) בגלל שכן נכנסנו ללופ כזה בעקבות כאבים ביחסים בתחילת הנישואין עד שהרגשתי שזה היה לקיצון השני הוא פשוט פחד לבקש בכלל כי לא ידע אם אני אמיתית או לא אבל ב"ה אני הצלחתי ליהיות כנה.

עכשיו, טבלתי לפני כמה שבועות אחרי הלידה ופשוט אין בי חשק או כלום וראיתי שהוא על קוצים ממש ניסה לא לדחוף אבל אחרי הרבה זמן פשוט כבר הרגשתי ש"מסכן" אתמול גם יצאנו לדייט אז הרגיש שאני אולי גם "שם".

לעניין הדתי את צודקת, אבל זה מפחיד. מפחיד אותי

לעניין התפילה אומר שלא מרגיש מחובר לשאר הדברים כל פעם משהו אחר.

לעניין המסך, זה כן פוגע בי

כשהוא משחק אין לי אם מי לדבר, פחות עוזר, הולך לישון מאוחר ואז גמור וזה לופ כזה

האינטימיות, אני לא רוצה להיכנס לזה לעומק בפורום הזה.

אני ממליצה על הספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות", מרענן ומשנה את התפיסה על הנושא.

וכן אגיד לגבי האמירה שהוא "מסכן"-

האם זה לא יותר עוול עבורו, כאשר הוא רוצה שזה יהיה ברצון ואת מסתירה ממנו את זה שזה לא ברצונך?

זה קצת חריף. וזה לא נאמר כביקורת, אלא יותר כדי לנסות לתת זווית אחרת לתפיסה.

לעניין הדתי, אולי כדאי להתגלגל עוד קצת במחשבות האלו. מפחיד שמה? מה יקרה אם תגלי שהוא לא מחובר? מה יקרה אם תגלי מה יושב לו בפנים? זה אומר שהוא איש אחר? בעל אחר?

(את לא חייבת לענות כמובן)

אני חושבת שעדיף אמת וכנות, גם אם מאתגרת, מאשר הסתרה.

אולי לנסות להפריד בין האדם שהוא, לבין העולם הדתי שלו ומה זה אומר עליו.

כן, זו התנפצות של חלום.

אבל ההחזקה בחלום, בעיניי גובה מחיר גבוה יותר מאשר להבין שאולי החלום השתנה (וזה נכון בכל תחום בזוגיות)

לגבי המסך, קטונתי מלהגיד. יש הבדל אם זו התמכרות שהוא ממש לא מסוגל להפסיק, לבין אם זה פשוט תחביב שמושך אותו הרבה זמן.

יכול להיות שזה גם יושב על עניין הדינמיקה - את בתפקיד המבוגר האחראי, והוא מקטין ראש והמסך מאפשר את זה בקלות. אני לא יודעת.

לעניין העזרה - אולי לנסות לסכם תפקידים מוגדרים ביניכם, ואת תנסי לשחרר לגמרי את מה שהוא לא תפקידך. אולי הסרת האחריות יכולה לעזור.

לגבי שיח - לנסות להגדיר זמן זוגי יכול לעזור? ובמקביל, שאת תצאי עם חברות, תעשי דברים בשבילך, ושהוא לא יהיה מקור החברה הבלעדי.

תמצאי לעצמך דברים טובים ומשמחים גם בלי קשר אליו. אולי זה גם יכול לעזור

בתור מכורה למסך בעצמי, כמו כולם ואולי קצת יותר😅 שכשמעירים או מסבירים לי למה זה לא טוב, זה כל כך מבאס אותי (כי אני יודעת שזה לא טוב וזה בא על חשבון דברים חשובים וכו') שזה גורם לי לשקוע עוד יותר במסך...

לא בטוחה אם להסביר לו עוזר או מפריע🤷🏻‍♀️

בין הדברים החכמים מעלי

לי אישית ההתנהלות שלו מהבהבת קשיי קשב

(פשוט מאד מזכיר לי את עצמי)

זה לא פתרון

אבל זה יכול לעזור לשניכם להבין אם הוא בורח ממה שגדול עליו, באיזה כיוֹון לעבוד.

@הפותחת, אולי יקל מעלייך את ההבנה שלו.

ועוד דבר שהיה לי חשוב להגיד לך, שיש פה לדעתי גלגל.

מתוך מה שאני ראיתי עלינו.

בעלי גם עם קשב. היה לנו גם שנים של תסביכים כאלה.

שנשרטתי במקומו על הדברים שלו, תפילות וכל זה. ואז גם מסכים והתמכרות.

ההישאבות עמוק שאין לך עם מי לדבר, זה לגמרי קשב. תנסי כמה שפחות לכעוס על זה.

אבל החלק החשוב  זה שהגלגל זז כל עוד את לוקחת אחריות במקומו.

על כל דבר.

על זה שאת על יד הדופק אם הלך לתפילה או לא. אם עדיין במסך או לא. וגם באישות.

ברגע שאת תצליחי באמת לשחרר ולהיות שם כמו חברה שלו, ולא כמו אמא שלו, יהיה לו בסיס בכלל לנסות להתחיל להניע גלגל בעצמו.

ואז הוא יוכל בכלל להתחיל לבדוק אם יש לו שאיפותולאן הם הולכות.

אומרת לך את זה ממקום שבעלי לא זכר איך נראה בית כנסת. בחיי.

ואני בהתחלה קצת הפריע לי ומהר מאד הבנתי שזה או לשחרר או שכלום. לא שיחררתי כי הבנתי שאם אני ישחרר הוא ישתנה.

באמת כי הבנתי שגם אם הוא חוזר בשאלה אני רוצה להישאר איתו. (כמובן עם התנית אמון וכל זה..) אבל היה לי ברור שאני רוצה אותו. ולא חלום כלשהו שהיה לי.

היה לי גם ברור שאני מצפה לקבל ממנו את אותה רמת רצון בי.

זה כמובן נוגע לנושאים אחרים,

אבל היה לנו מלא שיחות שהוא היה מתעצבן על משהו שעשיתי, ולא התאים לו, ולא מדברת על משהו לא בסדר.  יותר משהו ששונה באופי מאחד לשני, ואולי אצלו זה גבול אבל אצלי זה לא,

וכמובן שנקודת המוצא הי אהתחשבות והכל,

אבל כן היה לי מקום שאמרתי לו, אני מצפה שתרצה אותי מי שאני. אחרי זה אפשר לדבר על הכל.

אבל אין מציאות שאתה בא ואומר לי 'לא מתאים לי שאת ככה'.

רוצה אותי או לא?

ואחרי שהוא בחר בי באמת, כמו שאני בחרתי בו, הכל נהיה קל יותר.

וואי איך גלשתי חח

נחזור לנקודת המוצא.

אני באמת חושבת שברגע שתביני עם עצמך אם את באמת באמת רוצה אותו. לא את החלום. אותו.

אני בשביל זה כמו שאמרתי, הלכתי לקיצון. אם הוא חוזר בשאלה, או סתם נהיה לייט כזה, את עדיין רוצה להישאר איתו?

אחרי זה נהיה יותר קל לקבל מסך נגיד. 

מחריגה כמובן מקרים שאת צריכה עזרה, שאז זה להנגיש את זה אליו. הוא לא קורא מחשבות.

מאמי תעשה לי טובה עכשיו זריז כלים. אחרי זה בכייף תחזור לשחק.

אחרי שהוא ירגיש ממש שבאמת הוא בכייף עושה מה שהוא רוצה, אני ראיתי שינוי ממש גדול בתפיסה שלו.

פתאום התחיל לנהל את עצמו. אני חושבת שזה ההגדרה.

שכל עוד מישהו אחר שם עין על בעלי קשב, הם לא שמים עין על עצמם.

אם תשחרר להם את האפשרות לבחור, הם יוכלו בכלל לגשת לשם. ואז סיכוי גדול שיבחרו באמת בטוב ובאותם מקומות שתואמים את החלומות שלך.

מרווה שיצא הסבר נורמלי. התפזרתי קצת...

בהצלחה ❤️