וזה שונה ממנוחת הנפש. אם זה רק מנוחה אז אתה צריך לספור דקות ולהתאבסס על הזמן שאתה "מבזבז".

אם מדובר פשוט על נפש בריאה, אז פשיטא שיש מקום גם לתחביב. כמובן לא להגזים, כי זה אף פעם לא טוב.

כנראה שב מדרגות מאוד גבוהות שמרימים את הקדושה במעשים לא צריך לפתח תחביבים או לעסוק בנושאי חולין כלשהם.

שני האפשרויות שהבאת נשמעות לי נכונות באותה מידה, אתה יכול לחדד את זה..

בכל אופן, בריאות הנפש זה מעולה ובמידה מוגזמת זה לא טוב לאדם ולא טוב לשמיים

כמו שלא תשאל האם להקדיש זמן לאכילה לשינה ולפעילות גופנית ככה גם כאן לדעתי.

יש כוחות יצירה באדם וזה מבורך ויכול גם לשרת אותו בעבודת ה'

לדוג' הרב קוק מרבה להתבטא בצורת שירה ז"א שיש מקום לכשרונות ולמה שהאדם נמשך אליו גם כתחביב

צריך פשוט לדעת איך לפעול עם זה בצורה שתיטיב.

ושירה היא ממש כלי לעבודת ה'.

מה יעשה אדם שמתחבר למשחקי מחשב או בניית פאזלים?

אז אם נמשיך על הכיוון הזה - שישחק משחקי מחשב מספיק כדי שתנוח דעתו ומעבר לכך שלא ישחק.

והייתי מחלק בין משחקי מחשב לבניית פאזלים ולא יודע אם זה קשור לעבודת ה'.. נשמע לי פאזלים לצורך העניין משהו יותר גבוהה ממשחק מחשב

הרב קוק זצ"ל בתחילת עין אי"ה (ברכות כרך א' פרק א' פסקה ד'), על מח' רבי יוסי וחכמים לגבי שקיעת השמש, האם היא כהרף עין או שיש לה משך, אומר שם שהם נחלקו במח' האם יש מקום לתרבות פנאי או לא. ועולה מדבריו שם שלכו"ע יש עניין עקרוני בדברים כאלו, אלא שנחלקו אם מציאותית בן-אדם יכול להשתמש בהם בצורה טובה או שצריך להימנע מזה (הוא תולה את מח' התנאים במח' ראשונים, בין חובות הלבבות לראב"ד).

השאלה היא מה זה מנוחת הנפש. אם אני שואף "לחנוק" את הנפש שלי ולצמצם אותה לגמרי או שלא. ברור שבן-אדם שעכשיו לומד בישיבה בדרך הטבע אין לו הרבה זמן להשקיע בתחביבים, אבל לענ"ד אסור לכבות תחביבים לגמרי (אא"כ באמת מדובר במשהו ילדותי שהאדם צריך לשאוף לא לרצות את זה בכלל....), גם בתקופת לימוד בישיבה.

אגב, גם כשמשקיעים בתחביבים, כדאי לזקק אותם ולהופיע אותם בצורה טובה יותר. לדוג', אדם אוהב מוזיקה. איזה סוג מוזיקה בדיוק הוא שומע ואוהב? האם עדיף לשמוע דברים אחרים? וכן על זה הדרך בכל תחביב ותחביב, לברר אולי אני יכול יותר למצוא משמעות באותו תחביב, לגלות בו עומק וכיוון חדשים.

להדגיש את החסד או את הדין?

יותר תורה או יותר מצוות?

אדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.

ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.

אתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך. 

אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע

אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.

נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני

בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...

יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.

חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.

אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך

ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.

כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

זה מצע שיהיה בכל מקום עבודה 

ויש למצוא איך להתמודד או ישירות או בעקיפין 

המחשבות מעצבנות נורא. כמו זבוב. למעשה ברור שלא מגיעים.

זה נשמע באמת מורכב. ומעצבן.

קודם כל אני חושב שזה שאלת רב.

לעניות דעתי,

היות שאין אפוטרופוס לעריות,

צריכים כח חזק, שמאוד שומר שחלילה לא יעבור לאיסורי תורה.

או שיתוף הבעל על מלא, (אם מרגיש לך נכון)

או גדרים דרקוניים

וכו'

אם נגיד את שומרת על ההלכה, יחוד וכל זה,

מה היית מצפה מעצמך ליותר?

אם יש לך מכשיר לא כשר, תמונת מסך שלך ושל בעלך.

להזכיר בכל אפשרות לך (ולסובבים) את הקשר הטוב שיש לך בנישואין.

ולהדוף מחשבות לא מתוך ריסוק הנפש שלך, אלא פשוט כמו זבוב מעצבן- לנפנף בכח. "איזו מחשבה אווילית, לכי" ולזמזם שיר בראש. 

זה עניין של תירגול הדיפה. צריך לספק למוח גירוי אחר למחשבה.

בהצלחה מרובה.

כמו בהכל זה בגלים. בעקבות ירידה מתעורר לי הצימאון, ואז אני מתאמצת ואז יש התחדשות.. ואני תמיד משתדלת לשמור כמה שיותר להתחדש מעצמי בלי להצטרך את הירידה. 

ובטח שמייחסת חשיבות זה טוב לשים לב מה איתנו...

בהתחדשות עובדים בהתלהבות עם הרגש, ובמצב של ניסיון ושל שחיקה צריך את היראה- את השכל. 

אמנם כל החיים שלנו מורכבים מגלים כמו שאמרתי, כמו שאיפה ונשיפה, זה שומר על איזון. אבל הבריאות היא כשהגלים כמה שיותר רגועים ומאוזנים. שלא יהיה עליות וירידות חדות, הקיצוניות הזאת קשה לנפש.

יש עוד משל אם כבר: של לשמור על אש קטנה שישארו גחלים חמות, שרק לשמוע שיעור תורה או לעשות מצוה ידליק אותן בקלות, שלא יהיה צורך כל פעם להתאמץ להדליק מחדש... 

אני מרגיש שקשרי חברות קרובים עוזר לי למונע שחיקה.

חבר טוב הוא חבר שרואה את הטוב שבחברו ובכך מעצים אותו. וככה מעצמים אחד את השני.

אני מרגיש ששחיקה בעבודת ה' היא קשורה לשחיקה באופן כללי בחיים. 

יש גם פעמים שעובדים את ה' כשאין ברכת שמיים, שיש חוסר, זה לא מחייב שחיקה אבל זאת מדרגה מאוד גבוהה. יותר גבוהה

אני אישית מנסה יותר להבין ולא להרגיש. אם כי, די קשה לעשות את זה כי יצר הרע הוא עובד על הרגשות שלך וזה ממש קשה להישאר בשכל קר מול רגש.

אבל שילוב של לימוד התורה וההתבוננות תוך כדי קריאת ההלכה רואים שהתורה שלנו היא תורת חיים, וכמה ה' חס עלינו במצוותיו- גורמות לי להתחדשות.

אם אזלזל בקביעת הלוימוד, ארגיש ריפיון רוחני.

לא?

תתפלאי כמה יהודים (חלקם מאמינים ויר"ש) מאמינים שחיסונים עושים אוטיזם והומוסקסואליות היא בחירה...

גוגל לא יכול לחנך לבד את כל הפרמיטיביים בעולם.

כדי לתת הצדקה למידות הרעות שלהם (מידות רעות לאדם עצמו או לתרבות בה הוא חי)

ולפי האמונה שלהם, מצווה להרוג ולהשמיד את מי שכופר באמונה המוסלמית 

לאמונה שמה שהוא רוצה זה להרוג?

כבר התיאור של כיבוש הארץ, עם יריחו תחילה בספר יהושע, מדבר על השמדה טוטלית ללא הבחנה.  

כיבוש יריחו מהווה אב טיפוס לכיבוש הישראלי, "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר: מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו כא) לאחר מכן כתוב כי ה' מצווה על ישראל לעשות לערים אחרות כאשר עשו לאנשי יריחו. ישראל מצווים להשמיד כל חי באותה עיר.

הם היו עושים לנו 7 באוקטובר כל חודש (ותיאורים הרבה יותר גרועים של 7 באוקטובר שעשו הגויים ליהודים אכן מוזכרים רבות בתנך, לדוגמא "ויבך אלישע ויאמר לחזאל ידעתי את אשר תעשה לישראל עוללהם תרטש והריותם תבקע"). ואילו המחבלים כיום מקבלים פיתות וקנטינה בכלא, אז הם לא יכולים להצדיק זאת בהגנה עצמית

המוסלמית, ואת הזרמים הדתיים הדומיננטיים באיסלאם. 

עצם האמונה המוסלמית הבסיסית שעמדתה היא שכולנו נולדנו מוסלמים ומי שאינו מכיר בכך הוא כופר.  
זהו זרע פורענות המבטל למעשה את זכותם של כל בני האדם האחרים לאמונות משלהם,לדתות משלהם,למדינות משלהם לטריטוריות נפרדות משלהם,כיוון שבו זמנית כוללת האידיאולוגיה של הדת הזו את העמדה ששואפת לאומה כלל עולמית של כל המוסלמים כולם למעט הכופרים שימאנו בבוא העת להתאסלם ויישחטו.

העובדה המצמררת היא שהקוראן מטיף למעשים אלימים וברבריים ואי אפשר להתעלם מכך. זה כתוב שחור על גבי לבן. המסר האלים מוחדר למוחותיהם של מיליארד מאמיני האידיאולוגיה הזאת, והמסר מצמיח את אירגוני ומעשי הטרור.

אך גם בינם לבין עצמם, בתוכם, בשם התרבות ודת האיסלם, יש מעשי רצח וזוועות אחרות בעולם המוסלמי.  בכל מדינות ערב יש שלטון דיכוי דיקטטורי, וכשהשליט מובס, יש מעשי רצח ואלימות מזוויעים - למשל מלחמת האזרחים והמיליונים שנהרגו בסוריה, למשל מלחמת איראן - עיראק בדור הקודם, ארגון הטרור בוקו-חארם בניגריה, שלטון האייתולות באיראן והדיכוי האלים והאכזרי של העם האירני. 

הפנייה לקריאה נוספת:

מחשבות על האיסלם הרדיקלי | יד ושם

והוא היה פרא אדם אכזרי וברברי.

לפח הדת שלהפ הם לא רצחו חפים מפשע אלא כופרים גמורים. יותר זה, הם מאמינים שהיהודים קיבלו את הקוראן ואז עיוותו אותו (והפכו את זה לתורה המוכרת שלנו) ולכן היהודים הם גרועים יותר מעמים אחרים.

 ובשם האמונה נוהגים לפעמים בצורה לא ראויה.. 

אני לא באה להשוות ח"ו, אבל זאת רק המחשה לכך אמונה בה' לבד לא הופכת את הדרך שבה האדם בוחר לעבוד אותו לראויה.

הם מאמינים באללה ובמוחמד

ובגדול בכל מה שמכשיר את התאוות שלהם