זה משנה על מה.
לכן שניה אח"כ אנחנו יכולים להרעיף עליו אהבה, כי זה לא קשור.
אז אם יש משהו שאני חולקת על מה שהיא אמרה אני אעלה בטונים מולה, בלי לחשוב אם זאת אחותי שאמרה או גיסתי או אפילו השכנה.
בינינו האחים האהבה היא מספיק יציבה שאף אחד לא מרגיש שנפגע, אצל גיסתי שהייתה חדשה יחסית במשפחה, היא לקחה את זה אישית.
הרגישה שאם עולים בטונים מולה זה פוגע בה אישית.
אם מה שנאמר לבן שלך היה יכול להיאמר כלפי אחיין אחר, וההורה שלו לא היה חושב שזה לשפוך דם, אז הם גם לא חושבים שלומר את זה לבן שלך זה לשפוך דם.
לכן הגישה שלי זה שכל צד מנהל את הקשר עם המשפחה שלו.
בעלי מול המשפחה שלו, אני מול המשפחה שלי.
כי יש הרבה פרשנויות שונות להתנהגות.
אם בעלך גם חושב שזה מוגזם מה שנאמר, שהוא ידבר עם אחותו ויגיעו להבנות.
אם הוא חושב שזה לא מוגזם, תנסי להבין את הצד שלו.
לשפוך דם, זו העלבה בכוונה תחילה. האם הייתה כוונה כזאת?
מבינה את הצורך שלך לגונן על הילדים שלך, אבל בסוף זה המשפחה שלהם, הדודים שלהם.
וגם לטובתם כדי שיבנו איתם קשרים שאינם תלויים מנקודת המבט שלך.
אם נחזור לדוגמה של גיסתי,
אז מנקודת המבט שלה, בויכוח לא צריך להעלות טונים. זו טענה לגיטימית. אבל במשפחה שלי ככה זה, ועובדה שאף אחד לא נפגע מזה (כולל שכנים קרובים שמכירים אותנו)
אז נניח היה קורה דבר כזה מול אחיין שלי, מניחה שגיסתי הייתה נפגעת בשבילו מאוד, אבל אם עושים הפרדה בין נקודת מבטה לנקודת מבט האחיין, הוא היה לומד שאפשר לענות לטענות שלו בצורה קצת אגרסיבית ולאהוב אותו באותה מידה. כשילדים גדלים לתוך מציאות מסויימת הרבה יותר קל להם לקבל אותה כמו שהיא,
מאשר לאדם שנחשף לשוני הזה בבגרותו (אני רואה את זה על הילדים שלי עם המשפחה של בעלי)
למשל דוגמה קטנה, האוכל שאנחנו אוכלים שונה מאוד ממה שאוכלים במשפחה של בעלי, וכשאנחנו מתארחים חוזרים רעבים מאוד הביתה.
פעם הייתי לוקחת את זה קשה בשביל הילדים שאין להם מה לאכול, עד שלמדתי לשחרר. זה המשפחה שלהם והם יפתחו אסטרטגיה איך להתמודד עם הפער הזה בלי קשר אלי. חלק ילמדו לאכול את האוכל השונה, חלק ילמדו לאכול טוב לפני, חלק ילמדו להתמודד עם רעב. ואם הם יעדיפו לא להגיע בכלל, זו בחירה שלהם.
בקיצור, אין שום דבר טוב שיצא מהתערבות שלי בנושא. זאת המשפחה שלהם, וכל עוד אין כוונה תחילה לפגוע בהם, הם ילמדו להתמודד עם הפערים.
אם בכל זאת את חושבת שנכון להתערב, הגיוני לעשות את זה באחד על אחד ולומר, תראי אני יודעת שככה זה אצלכם, אני לא רגילה לזה, לי זה מפריע ש.. ולכן אשמח שכלפי הילדים שלי יגידו כך וכך..
נניח הם רגילים לכנות אחד את השני בכינויי גנאי מתוך צחוק או הרגל,
אז לומר אני מבינה שאצלכם זה עניין של מה בכך ואתם לא מתרגשים מהדיבור הזה, אני לא רגילה, ולכן זה מפריע לי. אשמח שכלפי הילדים שלי תשתמשו בשפה אחרת.
בניסוח הזה, את לא פוסלת את עצם ההתנהגות, את לא מצביעה עליהם כפוגעים.
את מסבירה את המקום שלך ומבקשת התחשבות. זה נשמע הרבה יותר עדין.
אחרי מעשה, אחרי שהתפרצת ואחרי שהתנצלת על ההתפרצות,
את יכולה לומר, אני מבינה את מה שאת אומרת והתנצלתי על כך.
זהו, מפה תשחררי, הזמן יעשה את שלו.
להמשיך לסחוב איתך את הנושא הזה רק יעמיק אותו יותר ויותר.
לא צריך לראות בזה כנתק, אלא כהתכנסות פנימית כל משפחה כלפי עצמה, אחרי החגים ולקראת החורף זה אך טבעי. עד חנוכה יש עוד זמן, אנחנו רק ביום הראשון של החזרה לשגרה.
ואם גם עד אז היא לא תפשיר, תמשיכי בשלך.
ככל שיותר קשה לך להמשיך הלאה וחשוב לך לפתור את זה בכאן ועכשיו, ככה את לא מעבירה את הכדור למגרש שלה, את לא נותנת לה הזדמנות אמיתית להתמודד עם הסיטואציה שאחרי ההתנצלות שלך. את בעצם רודפת אחריה עם סולם ומתחננת שתרד. זה גורם לאנשים לא לרדת. תאמיני בה שכשהיא תרצה לרדת, היא תמצא את הסולם לבד. או שתרד ענף ענף. זה לא משנה. העיקר שהשליטה על הירידה היא שלה. אי אפשר להוריד בכח אנשים מהעצים שהם טיפסו עליהם. אפשר רק לתת להם מרחב ביטחון למטה, שלא יפחדו לנסות לרדת.