בסביבה שלי כולם חושבים שפשוט לא צריך אותו.
זה נכון היום, אחרי שנה.
אבל לפני שנה כן היה צריך.
ופחדתי.
הייתי סמוך ללידה, ועם דיכאון אחרי לידה בעבר והתחלה של דיכדוך.
ורק המחשבה להיות לבד עם כל הילדים הכניסה אותי להיסטריה, אז אמרתי לו שלא ילך.
שאני לא אתמודד עם זה.
ששוב יגיע הדיכאון העמוק, שאני גם ככה עם חרדות.
שאין לי איך להסתדר לבד עם הילדים.
שתרמנו מספיק בתקופה הארוכה ששירת. שהאריך עוד ועוד רק כי ביקשו, למרות שזה היה על חשבון הבית.
והיום לא צריך אותו, הוא כבר לא במערך מילואים.
אבל אז היה צריך. מאוד.
והתקשרו לבקש שיחזור ואני זו שהסברתי כמה שזה לא מתאים.
ואם הוא היה מגיע אז, אז גם היום היה צריך אותו.
ועכשיו קשה לו שהוא לא במילואים וכולם כן,
וקשה לי שכולם מגוייסים ורק הוא לא,
ואנחנו מגזימים עם עזרה לכולם מסביב כדי "לכפר" על זה שהוא לא במילואים.
וזה לא מכפר.
כי רואים את כולם קורסים,
כי שומעים שלכולם קשה ושהיו עוד במצב שלנו שבחרו כן ללכת,
כי את חברות שלי מעניין רק שיגייסו את כולם וישחררו קצת את האיש שלהן (שאצל הרבה מהן היה לתקופה בקבע)
והלב שלי נקרע.
כי עכשיו באמת אנחנו רוצים לעזור, אבל פיספסנו את הרכבת
(כבר חצי שנה שאנחנו מנסים לדבר עם כל העולם שיגייסו אותו, הוא לא רלוונטי כבר.)
ולכל הגיבורות שלא אמרו את הלא,
או שאמרו את הלא וזה לא היה אפשרי,
אני מעריצה שלכן.
תרשו לי לשלוח לכן חיבוקים וחיזוקים. אני באמת רוצה להקל מעליכן כמה שאפשר.
כששואלים אם אתן צריכות ארוחת ערב תענו בכנות,
כשרוצים לשמור על הילדים/ לעזור בנקיון הבית/ מציעים עזרה פתוחה - תאפשרו לעזור אם אתן צריכות.
תשקפו את הצרכים שלכן.
אני עושה את זה גם כדי לנקות את המצפון שלי, אבל גם כי באמת קשה לראות את הקושי שלכן ולעמוד מנגד.
אנחנו רוצים להיכנס קצת איתכם מתחת לאלונקה.
אם לא במילואים, לפחות בעורף.
