קצת ארוך כי יש פה הרבה פרטים.
אנחנו גרים ביישוב של הישיבה של בעלי. השנה הוא יצא מהכולל והתחיל לעבוד. בעקרון תכננו לעבור דירה בסוף השנה שעברה (תשפ"ד).
אני כבר חיכיתי כל כך הרבה לעזוב את היישוב הזה. אנחנו יודעים לאן רוצים לעבור. זה ממש שינוי אווירה שאני חושבת ומקווה שיעשה לי טוב. איזור רגוע יותר, גם בטחונית וגם כלכלית. וגם מבחינת האופי של האנשים, אני ממש מחכה לעבור. קשה לי ביישוב עכשיו.
אבל בכל זאת החלטנו להישאר, ממגוון סיבות. בינתיים נרשמתי ליום לימודים אחד כדי שיהיה לי משהו מעניין וממלא. אחת הסיבות שגרמה לנו להישאר היא המחשבה שבזמן מלחמה כדאי להיות במקום מוכר ועם אנשים מוכרים.
ובאמת הסיבה הזאת הוכיחה את עצמה. אחד האנשים שנפל השבוע עבד בבית הספר שאני עובדת בו. הכרתי אותו מחדר המורים וחלק מהזמן עבדתי איתו ממש צמוד. זאת אבדה גדולה כל כך, משבר גדול.
ואני כל כך שמחה שאני עדיין עובדת בבית הספר ושייכת לחבורה הזאת. ככה תהליך האבל הוא קבוצתי, ויש תמיכה אחד של השני. וגם ההנהלה מקדישים מחשבה ועושים סדנאות לצוות, ויש תמיכה של השרות הפסיכולוגי של בית הספר. אם כבר לחוות את האובדן הזה, אז לפחות בבית הספר.
פתאום המצב הזה העלה לי פחד, מה יקרה אם אחרי שנעבור דירה, אני אכיר נופל (חס וחלילה), אבל אהיה בסביבה שלא מכירה אותו. חשבתי מה היה קורה אם היינו עוברים בסוף שנה שעברה. מפחיד אותי להיות לבד בתוך תהליך אבל. מפחיד אותי שלא יבינו מה עובר עלי. במיוחד שעכשיו זה נופל ראשון שאני מכירה באופן אישי ולא ממעגלים רחוקים יותר.
אני לא רוצה לשנות את התוכניות ולהישאר כאן עוד שנה. די. נמאס לי לגור כאן. רק מחפשת איך להרגיע את המחשבות האלה.
תודה.
ופשוט נהנים מהקירבה אחרי הפסקה ארוכה, אבל בלי ציפיות מעבר. 
