כשהחתן והכלה מתחילים את חייהם יחד, הם מכונים "רעים".
גם הקב"ה מכונה "רע" ("רעך ורע אביך אל תעזוב").
מה מסמלת דרגת הרעות?
דוד המלך אומר במזמור קלט "ולי מה יקרו רעיך אל".
במפרשים מובאים שני פירושים למילה רעיך:
1. הצדיקים שבכל דור ודור שהם אהובים וקרובים לקב"ה.
2. הרעיונות-מחשבות, של ה'.
ובאותו אופן בתחילת אותו פרק "אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק":
1. הבנת איך לקרבני אליך.
2. אתה מבין ויודע את מחשבותיי עוד קודם שחשבתים.
אם נחבר את שני הפירושים, יצא לנו שהרעות השורשית מסמלת דרגת קרבה גבוהה מאוד- קרבה שהאחד מרגיש את השני כנפש אחת.
גם בברכת אשר ברא הרעות מופיעה בסוף הרשימה. אז לכאורה היא הדרגה הגבוהה ביותר.
זה גם מסביר למה התיאור של רע כלפי הקב"ה לא שכיח. וזה גם מסביר שמכיוון שבמהות אתה והשני רעים אתה יכול להגיע לדרגה של "ואהבת לרעך- כמוך".
(אפשר להקשות "מאיש את רעהו יעזורו", אבל זה לא קשה כי זה על אותן עקרון של הפועל הנדיר ד,ב,ק שמופיע גם אצל שכם בן חמור- "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב". ואכמ"ל).
בתחילת דרכם החדשה המשותפת, לפני שהקשר ירד ממש לפרקטיקה וליומיומיות, כשהם עדיין בשלב ה"אורות"- החתן והכלה מצליחים לגעת בדרגת ה"רעים" (והמטרה כמובן היא להצליח בסוף להיות בדרגה הזו גם בחיים הרגילים).
ובגלל שהם רעים זה לזה, ממילא הם גם "אהובים" למקום. ובזמן הזה שהם במדרגה הגבוהה הזו וראויים לברכה גדולה, אנו מתפללים לקב"ה שישמח אותם בשמחה הקדמונית ששימח את יצירו- שהיה אז בבחינת "רע", כי היה אחד שבו גנוזים שניים- בגן עדן.
(ואגב, הגמרא בב"ב אומרת שאדם הראשון הוא אחד מהעשרה שדוד כתב את ספר תהילים על ידם.
רש"י שם מביא כדוג' למשהו שאמר אדה"ר את הפס' "ולי מה יקרו רעיך אל", על סמך הגמרא בסנהדרין, שהקב"ה הראה לאדה"ר דור דור ודורשיו, והראה לו את דורו של ר"ע ושמח בתורתו והתעצב במיתתו ואמר "ולי מה יקרו רעיך אל".
ואפשר גם לפרש שאדה"ר מדבר עליו ועל אשתו, ונזכר ומתאר בגוף שלישי (מחמת הריחוק משם) את הקשר שהיה ביניהם, ביניהם ובין ה' וביניהם ובין העולם בטרם החטא והפירוד:
"ולי מה יקרו רעיך אל (אני והיא כשהיינו בדרגת רעים זה לזו ורעים כלפיך), מה עצמו ראשיהם (באיזו דרגה רוחנית עצומה היינו בטרם נפלנו לחטא וממילא לקללות ול"כתנות העור").
אספרם (אותנו, הרעים) מחול ירבון (כי היינו נשמת הבריאה והקפנו את כולה),
הקיצותי (מהתרדמה שהפלת עליי שאז בראת אותה) ועודי עמך (כלומר בריאתה לא הפרידה ביני ובינך, אלא אדרבה שלושתנו יחד)".
אפשר לחילופין גם להסביר שלמפרע אחרי בריאתה, מתוך המבט והחוויה החדשים שלו שיש פה שניים, אדה"ר חוזר להתבונן שוב במה שהיה כשהייתה גנוזה בו, ומתאר בצורה כרונולוגית אותם ואז את יחסם לעולם ובסוף את בריאתה-היפרדותה ממנו).