בעברי דכאונות. אחד בגילאי ה-20 ואחד אחרי הלידה השניה שלי (אולי גם היה אחרי הראשונה, בכל אופן אחרי הלידה השניה החמיר מאוד מאוד).
אני הולכת לטיפול וגם קיבלתי טיפול תרופתי. מצבי השתפר משמעותית. ואז גיליתי על הריון נוסף (ומפתיע), ובהתייעצות עם הרופאה הורדתי את הטיפול התרופתי בהדרגתיות, כי הרגשתי שהוא כבר לא נדרש כבעבר ואני פחות או יותר בסדר. אני עדיין הולכת לשיחות.
אבל ההריון הזה קשה. אני עייפה וחלשה. שבוע 20 ומשהו ואני עדיין עם בחילות וסחרחורות וחולשה. ויש שני ילדים קטנים בבית (3 ו-5). ואני מרגישה שאני מאבדת את הסבלנות מהר. ויש גם עוד דברים שקורים בחיים ומוסיפים לחץ כמו מעבר דירה קרוב.
ובכל פעם שאני מאבדת סבלנות כלפי הילדים ונניח צועקת עליהם, אני תוהה אם זה סתם חוסר סבלנות ועצבנות כללית של הריון והעובדה שאני לא מרגישה טוב מבחינה פיזית, או שהדכאון שלי חוזר.
וזה מדאיג אותי ובעיקר מבאס אותי. כי לא בא לי שוב טיפול תרופתי, לא בהריון ולא בהנקה. וגם מבאס אותי לחשוב שאולי אני אהיה מהאנשים שצריכים טיפול תרופתי למשך שנים ארוכות (או לכל החיים), אחרת אהיה בדכאון לנצח.
ויש לי כל כך הרבה דברים בחיים להיות אסירת תודה עליהם, ואני לא מבינה למה אני לא כמו האמהות המגניבות והרגועות, ובמקום זה מתעצבנת בגלל שטויות שהילדים שלי עושים. וזה עוד יותר גורם לי לחשוב שאולי זה באמת הדכאון שחוזר ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה חוץ מלחזור שוב לטיפול התרופתי, שכאמור כרגע אני לא רוצה את זה.
ומצד שני אולי זה סתם תחושות רגילות של הריון לא פשוט פלוס שני ילדים בבית ואני סתם נכנסת לסרטים?
