האלה בעצמה

1. לא נכון שאנשים לא חושבים על להביא עוד ילד ברצינות. הם חושבים, מבינים שזה תקופה קשה/ עמוסה/ אמוציונלית/ משמינה/ וואטאבר, אבל הרצון להגדיל את המשפחה גובר על הקושי העכשווי.

ז"א, רוב האנשים שמצלילים לעשות את זה עושים עבודה עם עצמם של עיקר ותפל, וכשהם מבינים מה העיקר - הם הולכים עליו, נקודה. למרות ש...

אני אגב חושבת שכח רצון והתמדה זה א ב בכל מה שכתבת, כמו זמן לעצמך, בילוי,פנאי, ספורט וכו.

זמן אף פעם אין, זמן עושים. וגם צריך לדעת איך מנהלים אותו ובכלל, איזה ציפיות יש לנו בהתאם למציאות הקיימת ואם זה ישים בכלל עבורנו

ואיך עושים .? מתעדפים ומחליטים שזה חשוב. ואי אפשר שהכל יהיה חשוב באותה המידה

2. זה לא - או להיות טוטאלית ולהישאב לעבודה, או להיות מזכירה זוטרה (אני אגב בחרתי להתזטר לי כי העבודה ממלאת אותי, אבל לא בא לי שתגביל אותי ותחנוק אותי ככ וחשובה לי גמישות)

מאיך שאני קוראת אותך את פרפקציוניסטית ברמות. אי אפשר להיות פרפקציוניסטית ולהרגיש שאת בסדר וטובה בהכל, זה תרתי דסתרי.

לדעתי פרפקציוניזם זה דבר לא בריא (מדברת בתור אחת שעובדת על לשחרר את זה שמרחיק אותנו מעצמנו, כדי לקיים אידאל שאיננו קיים) אז את בעצם מזינה את התחושות שלך, והשיקולים והמחשבות שלך הם בהתאם

ועוד על זה שאת כבדה - מציעה לך לקרוא על אנשים רגישים מאוד. בטוחה שתחכימי.

לגבי מה שכתבת,

1. נכון שאנשים שמביאים עוד ילד מבינים שזו תקופה אמוציונלית\משמינה-אבל אם ארבע שנים אחרי אני עדיין עם עודף משקל כשהם בגיל כזה, ולא מצליחה לגייס מוטיבציה חרף העומס שכבר קיים, מה הסיכוי שאצליח לרדת אי פעם אם אביא עוד ילד? הרי הסטרס והעומס רק יהיו במגמת עלייה...אז למה להכניס את עצמי לזה כביכול?

2.תוהה במה אני יכולה לעבוד, גם לי בא להקליל בעבודה מאד, אבל ממורה במשרה מלאה אין לי מושג במה אוכל לעסוק שיציע את אותו סכום ויאפשר בכ"ז אתגר.

אמרת שגם לך הייתה כזו התלבטות,

מה החלטת?

תודה

גמני חשבתי על עניין המשקל, ולצערי טרם הורדתי

האמת, הייתי תוחמת x זמן לירידה ואם לא אז לא ירדתי, אבל זה לא סיבה בעניי לא להיכנס להריון, אאכ ויש סיבה בריאותית אקוטית

משקל תמיד אפשר לרדת. גיל הפוריות תחום בזמן

לגבי לחץ וסטרס - לדעתי הרבה האנשים מנוהלים נל ידי חייהם ולא מנהלים אותם בהכרח. זה עניין של מרוץ החיים, הישארות מאזור הנוחות, לחץ כלכלי כזה או אחר ופחד משינויים

סטרס הוא עניין פנימי שלנוו. אנחנו מחוץ לסנטר שלנו כי אנחנו מעמיסים על עצמנו ושוב, אי אפשר הכל.

בחרת וזכית להיכנס להריון? היכוני לתקופה של הורדת הילוך עצמי, עזרה מבחוץ וסטנדרטים אחרים. אם תצפי להישאר באותו תפקוד עם שלושה כשעם שניים את מרגישה שאת קורסת אז בואי, פחות ריאלי בעיניי.. צריך להיות מציאותיים גם.

לגבי אתגר ועבודה, כבד לך משרה מלאה כמורה, תורידי משרה. למה ללכת לקיצון של החלפת מקצוע..? במיוחד שבמקצוע שלך יש מחסור רציני ואת אומרת שאת נהנית מזה.

אם את אדם של קצוות והכל או כלום, מציעה לך טיפול רגשי. נראה לי שפיתוח של עותר גמישות מחשבתית תעזור לך להגיע להחלטות בצורה יותר שלמה ומושכלת

לגבי מה החלטתי - אני עדיין על הגדר, מכל מיני סיבות

פחות כי אני לא רוצה (בעבר ממש לא רציתי)

וגם בצורת חיים(משפחה ברוכה וצפופה מבחירה..)

אני לא יונה לך מה נכון לך

כי אני לא את

המח שלי לא עובד ככה

הוא לא מתעסק במשוואות שציינת

זה בכלל לא הצורת חשיבה שלי

אבל לא כי אני שטחית זורמת וקלילה

הלווואיי חח

ההפך

אבל לא ככה אני רואה את העולם

ההנחות יסוד שונות לגמרי

א. לרצות רק 2 ילדים לא אופציה מסחינתי

ואני בעלת תשובה בעבר הרחוק שלי אז לא בגלל לחץ חברתי..לא חונכתי ככה ולא חייתי בסביבה כזאת גם אחרי התשובה

המשמעות של החיים שלי כרוכה גם בילדים שלי

זה חלק מהשליחות שלי בעולם

זה פותח לי את הלב

וכן זה גם לוקח כח

אבל כשיש הבנה של משמעות ,וערך ומלאות הלב

זה מה שנותן כח

גם הרובד הפשוט יותר

סקרנית להכיר לגלות עולמות שלהם

כיף לייצר אווירה שמחה בבית

לגלות שהבית הפך לכזה חי ושוקק חיים ומשחה וצחוק

זה פלא לראות אותם חבורה שלמה משחקת צוחקת ומבלגנתתתתת חח

וזה גם קשה ודורש ומעייף

ברורר

אבל מעולם לא שאלה של האם..

אלא

איך

זה החלום שלי

זה משמעותי לי

אז זה עובדה

והשאלה איך

אני לא מנסה לשים את המרכיבים של חיי ולשבץ הכל בתמונה ולראות שהכל מתקתק יחד

אני

בעיקר

מתקשרת עם עצמי כל הזמן

בהווה

שואלת את עצמי למה אני זקוקה בכל תקופה

מה המקורות הטענה שלי מה נותן לי כח

אני דואגת לזמן לעצמי

דואגת לא לעבוד בעבודות תובעניות כדי שישארו לי אנרגיות זמינות

ומורידה רף בנקיון הבית או בדברים שפחות הכרחיים עבורי

אבללל

אני לא מצפה שיהיה מושלםם או קל או נח או הרמוני

לא מתכננת קדימה מדי ומנסה שהכל יסתדר

מקשיבה לעצמי לכוחות

אם היה לי קשה מדי היתי מרווחת את הילדים

אבל היה קשה ונסבל וגם מספק ומגדל אז לא מנעתי

היום מרגישה כמה זה מצב זמני

כל שנה נהיה יותר קל

אפילו שיש יותר ילדים ותמיד תינוק ..וקם בלילה

אבל מבחינתי זה החיים

הם לא אמורים להיות אירת

ויש בהם תקופות שדורשות יותר התמסרות

בתיכון מתמסרים לבגרויות

בגיל העשרה מתמסרים לבניית מקום חברתי

בשנות העשרים המוקדמות לבניית האישיות והמקצוע

ואז או תוך כדי בבניית הזוגיות

ואז גם בהקמת המשפחה

ועוד כמה שנים המיקוד לשי יהיה אחרת

מוחשי לי כמה זה זמני  הכל

אני לא מחפשת חיים קלים

מחפשת חיים מלאים משמעותיים ומספקים

עבורי ועבור ה' יתברך ועבור הסביבה

זה לא כדי לשכנע.רק כדי להפגיש אותך עם עוד זוויות מבט שונות

אולי לך במבנה שלך נכון אחרת

אולי אפילו בטוח שנכון אחרת

וזה מצוין

אבל איפה שלך לא טוב עם עצמך- שם היתי מעמיקה יותר

כי את מאודדד מגדירה את עצמך

כעובדה

כמאפיני עצמך

וזה לא אומר שזה חייב להץנהל ככה

זה בחירה

ויש בחירה

ואיפה שטוב לך- מצוין

ואיפה שפחות טוב לך עם תכונות שיש בך- אפשר ללמוד ליצור שינוי בדפוסי חשיבה ובהרגלי חיים

במקומך כן היתי שוקלת עוד ילד

אבל

תשאלי ץחשבי וה' יוביל אותך

וכן אנחנו שונות,

אני יותר בורגנית שכלתנית ומחושבת

מציינת את זה כמגרעות שבעוכריי כמובן. וזה האופי. וזו העבודה כנראה. אבל הפוסט שלך שווה קריאה שוב ושוב. לקחת ממנו ולאמץ. 

ולכן הדגשתי שאני לא כותבת כדי לשכנע אותך לעשות כמוני

ממש לא

לך יש מה שנכון לך

אבל כתבת שאת מנסה להבין איך אנשים בוחרים אחרת

אז רציתי להמחיש

שזה לא שהם בוחרים אחרת

הם בוחרים מתוך מי שהם ,מתוך איך הם חווים רואים ומפרשים את העולם ומתוך מבנה האישיות שלהם

ואם את תכירי טוב את  הנפש שלך ,תלמדי אותה,

ותלמדי לעבוד על מה שאפשר לעבוד, לקבל מה  שבתוכך שאי אפשר כרגע לשנות,

ואת תגיעי לבחירות שמדויקות לך.

לא משנה מה הם יהיו.

אז קצת שיתפתי אותך בעולם שלי

כי לפעמים הז עוזר לנו לדייק את עצמינו

במה בחיים שלי אני רוצה לבחור מחדש

ומה אולי אני רוצה לעשות שינוי או דיוק כלשהו

לא בדיוק עונה אחד לאחד למה שאת מבקשת.

(איכשהו בטעות לא שירשרתי נכון. שמה לב עכשיו)
 

אני חושבת שנקודת העניין בחיים בכללי וזה בא לידי ביטוי גם בנושא של ילדים זה נקודת המוצא שלי כלפי החיים שלי-  באתי לתת או לקחת? מה הייעוד שלי? קצת דומה לחשיבה שהמקורית הזכירה - מה עיקר וטפל.

אם אני נכנסת לתוך מעגל הנישואים והילודה מתוך תודעה שבאתי לתת, באתי להשקיע ויש כאן אור שצריך להיוולד ולהתהוות מדובר כאן בשנים של השקעה שיכול להיות שאת הפירות אני אפגוש עוד המון זמן, אבל אני שותלת נצח - בחינוך נכון אני זורעת לדורי דורות.

יש לי שותף, קריטי וחשוב הוא נתן לי את היכולות ואת התפקיד ואני חיבת להכניס אותו ברמה הכי פרקטית ומחשבתית לחיים שלי כדי לא להיסחט ושגלגל הכוחות ינוע נכון- הקב"ה, זה שם בהכרה שלי במה להשקיע ובמה לא, בהדיפת רגשות אשמה על מה שאולי אני אמורה לתת לילדים - כשאין את זה בסל שלי, תפילות, והמון אמונה בעצמי בזכות האמונה הבלעדית שלו בי כשאני מבקשת עוד שפע ויכולת לעשות טוב והוא נותן לי עוד נשמה לגדל.

המון אמונה ביכולת של נשמה בעולם, בלמה אנחנו פה בכלל, זה מאוד משמעותי בפרטים הקטנים - איך אני מתייחסת לילדים, כמה אור הם, לדאוג לבריאות הנפש ובריאות הגוף שלהם, לאהוב ולייקר את הזמן איתם.

מתוך זה- כמה אני מעריכה אותי ואת התפקיד המטורף שלי מפנקת את עצמי- במילים טובות, בפינוקים טעימים בסוף היום, בחזרתיות בראש על מה הענקתי היום,  כמה אני שמחה על הזכות הזו ומצמצמת דברים אחרים- מעגלים שפחות משמעותיים בעיניי לנתינה שלי לעולם - באופן כללי מחפשת נתינה איכותית על כמותית ונשמתית על טכנית מצד המעגל החיצוני.

מאוד חשוב לדאוג שמעגל הכוחות שאני מוציאה כאישה וכאמא יחזור אליי, מנוחה מתאפשרת כשמסתכלים על התוצאה ומבינים את המשמעות שלה-(למשל כשאני רואה אפילו בקטן שהרגל שניסיתי להטמיע בילדים באמת התקבל)  אז מעגל הכח חוזר בצורת סיפוק ושמחה, אנחנו מקבלים כח מעונג ומוציאים כח מתוך רצון.

לסדר את המחשבות, נכון?)

אתחיל מהסוף: אף פעם לא הייתי צריכה להסתדר עם שלושה ילדים פשוט כי התאומים שלי הם השלישי והרביעי במספר...

רק רוצה לומר שהחששות שלך הגיוניים, כי התחלת את חיי ההורות שלך בנקודה לא שגרתית יחסית - גם בגיל יחסית מבוגר וגם תאומים על ההתחלה. בגיל צעיר אנשים הרבה פחות חושבים ומתפלספים בדרך כלל... (יכולה לומר על עצמי שהמחשבות שלי על ילודה וילדים עברו שינוי משנות העשרים שלי, שאז התחתנתי, לעכשיו, כשאני קרובה לגיל ארבעים...)

בכל אופן, הרבה פעמים כשחושבים על ילודה צריך קצת "לזרוק את השכל" - כי מבחינה שכלית והגיונית זה באמת לא הגיוני להביא על עצמנו עול שכזה בדמות ילד שתלוי בנו... צריך לתת לרגש את הבמה פה (לפחות באופן חלקי), ולראות אם הוא משתוקק למתיקות שיש בילד למרות כל הקשיים...

וגם - צריך לנסות לראות את התמונה הכללית, להסתכל על החיים ממבט על, מנקודת עתיד... בעתיד, כשתהיי (נניח) בת 60 - איזו תמונה תשמחי לראות ולחוות? האם עלולה להיות לך צביטה שלא תהיה בתמונה הזו ילד נוסף על התאומים, או שמבחינתך תרגישי שלמה כשיהיו לך שניהם לבד?

ועוד נקודה (כתבתי את זה בשרשור דומה לפני כמה זמן): קשיים עם ילדים לא נגמרים, הם רק מתחלפים. ולכן אי אפשר בהכרח לבנות על תקופה עתידית שבה יהיה קל להוסיף ילד למשפחה, אלא רק לבחון את רמת הקריטיות של הקשיים בתקופה הנוכחית.

ודבר אחרון - מכיוון שזה חוזר הרבה בשרשורים שלך - אני חושבת שנקודת העבודה העיקרית שלך צריכה להיות על הפניות הנפשית שלך, בלי קשר לעוד ילד או לא. כי נראה שאת דורשת מעצמך מושלמות בכל התחומים, ובאמת זה קשה להתנהל כך בחיים... צריך ללמוד להרפות קצת, בשביל להרגיש את הפניות הנפשית המיוחלת

כתבת באופן מופלא ורגיש,

(הכי כיף ההודעות המכילות שקוראות אותך ממש טוב כמוך וזו מעלייך)

תודה.

כן, זו פריקת רגשות וסידור מחשבות.

כון, התחלתי את ההורות בגיל מאוחר ואודה ולא אבוש, פחדתי בכלל מלהביא ילדים. בהריון הראשון בעלי רצה יותר ולחץ.

עכשיו הוא לא. שנינו מודעים לעומס ולכל מה שמסביב בחיי היומיום.

עכשיו זו ממש החלטה שלי לפי כוחותיי ויכולותיי ומצד שני בעלי בעד משרה מלאה כי צריך כסף וכו....

אם נצליח ב"ה להביא (הלוואי, זה לא בלחיצת כפתור בטח בגיל הזה) אין מצב שאעבוד במשרה מלאה.

השאלה איך באמת לאזן את הפניות הנפשית.

מה שכתבת בסייפא.

יודעת שיש כאלה שעושות את זה, אפילו עם הרבה ילדים, אבל אני אישית באמת לא מסוגלת לזה... (עובדת כעצמאית מהבית, ומשתדלת שהתנאים יהיו נוחים לי ולילדים)

לגבי איזון הפניות הנפשית - עניתי לך באישי

בא לי לדעת במה נשים עובדות כאן. אולי איחשף לסוג עבודה נוחה יותר.

אני בת 41, אם הייתי היום עם 2 ילדים בוודאות לא הייתי רוצה ללדת עוד.

יש אנשים שחושבים בכובד ראש על הבאת ילד נוסף ויש כאלה שברור להם מראש שעושים הפסקה כלשהי וממשיכים ללדת.

ילדים זה התעסקות גם בגילאים גדולים יותר, לי ההתעסקות יותר קלה ככל שהם גדלים, יש כאלה שקשה להם גם בגילאים גדולים.

הרבה אמהות משתעבדות להורות וחיות בהשרדות, פחות עסוקות עם עצמן ועם מטרות, כל ילד זה תוספת עבודה וצמצום הזמן שאפשר להקדיש לעצמך.

אני לא קוראת לעבודה שלי קריירה, אם כי התפקיד והשכר כנראה נחשבים ׳קריירה׳, היכולת שלי לעבוד בראש שקט קשורה בקשר ישיר לעובדה שבעלי הורה פעיל ומטפל בילדים ובבית, אם הוא לא היה עושה את זה הייתי מתקשה לתפקד בעבודה וגם בבית.

אם תשימי לב, כל כמה שנים יש משהו דרמתי במדינה.

סבב/מבצע/מלחמה- פעם בשנתיים-שלוש בממוצע. מקווה שאני מדייקת.

קורונה שנה וחצי-שנתיים ועוד לא התאוששנו- מלחמה כבר שנה ולא רואים את הסוף עדיין.

לא מצליחה להבין איך אפשר לקחת סיכון להכנס להריון כשאין לך מושג מה *הפעם* יהיה במדינה שלנו עד הלידה או אחריה?

יכול להיות הבדל בין הריון סיוט להריון סביר. הבדל בין לידה זוועה ללידה סבבה. גידול נעים או גידול מבהיל וסיוטי.

לפני כן המציאות נראתה אחרת ולא דמיינו בכלל..

יכול להיות שאולי זה יהיה שיקול אצל מי שחשוב לה וודאות. אני בכל אופן רואה סביבי בייבי בום מטורף. למרות.

שזה באמת דבר נצרך בלי קשר כשבוחרים להיכנס להיריון - כי גם ברמה האישית אי אפשר לדעת מה יקרה במהלכו ובמהלך הלידה.

אין מה לעשות, בלי אמונה אי אפשר לחיות בכלל, וגם לא להביא חיים חדשים...

אני כמה שבועות אחרי לידה והיו לי אתמול מחשבות קצת עצובות לאיזה עולם הבאתי את הילדים וכו' וכו'. ומה יקרה בעתיד.

שיתפתי את בעלי והוא סיפר לי את הסיפור המדהים של המלך חזקיהו שראה ברוח קדשו שיהיו לו בנים רשעים ולכן לא התחתן ולא הביא ילדים. הוא חלה במחלה קשה והנביא ישעיהו בא ואמר לו שנגזר עליו שימות בגלל שלא עסק בפריה ורביה. ענה לו חזקיהו - אבל היו עתידים לצאת ממני שני בנים רשעים( רבשקה ומנשה) אמר לו חזקיהו תשובה מדהימה - אתה צריך לעשות את שלך והקב"ה כבר ינהל את הדברים.

מצרפת צילום של הסיפור...

אותי זה מאד חיזק... אנחנו את שלנו צריכים לעשות והקב"ה הוא זה שמנהל את העולם.

רציתי עוד אחד למרות כל החששות פשוט רציתי עוד אחד (אחת אם לדייק)...

אבל גם לא תיכננתי להיאבק על זה, פשוט הפסקנו למנוע. אחרי שנתיים בלי מניעה כשחשבתי שזהו והשלמתי עם זה, פתאום גיליתי שנכנסתי להריון. וזה די היה הלם שלקח לי כמה זמן גם לקבל את זה.

מזמן אין לי זמן אישי, אבלזה פחות מעסיק אותי... הילדים כבר בני 5 ומצד אחד שמחה שעוד מעט תהיה לי יותר חופשיות, מצד שני תינןק נוסף.....

אבל אני גם די מותשת מהעבודה שלי, זה התחיל עוד מלפני ההריון. דווקא מחכה כבר לחופשת לידה. גם אין לי כוח לסחוב יותר. הלילות פשוט סיוט....

ומקווה לחזור לעבודה אח"כ עם כוחות מחודשים.. בכלל חשבתי לנצל את זה לעבודה חדשה אח"כ אבל כבר אשאר באותו מקום ןבהמשך כשיהיה לי יותר פנאי בע"ה אחפש עבןדה חדשה כנראה.

מה שאני רואה שהגוף כבר פחות בנוי לזה, ההריון מאוד קשה לי וב"ה זה רק אחד. לא יןדעת איך הצלחתי לסחוב שניים יחסית בקלות. קשה לי מאוד פיסית ועם הלב שלי.

אני חושבת ששההריון זה גם סוג של בריחה כזאת מכל מה שקורה מסביב במדינה. זה נותן לי משהו אחר להתעסק איתו ולעקוב אחריו.

אז נכון שאולי קשה ויהיה קשה יותר, אבל גם יש יתרונןת ותקוות. 

או משהו בסגנון.

מהרושם שלי מהודעות שלך פה בפורום, ואני ממש מבקשת מראש סליחה אם זה ישיר מידי או לא כל כך נעים לך שאני כותבת, אין לי שום כוונה לפגוע 🤍, את מהממת ורגישה ומודעת ממש, אבל חסרה לך בהירות הדרך. הרבה דברים מבלבלים אותך למרות שאת ממש יודעת להרגיש מה מתאים לך ומה לא. זו תכונה יפהפיה, לדעת לבחון את עצמך שוב ושוב ולא להיות מקובעת. לשים לב שיש גישות ושיטות שאפשר לקבל מהן, אבל שוב- מהרושם שלי זה נראה שדברים כאלו מערערים אותך.

לכן אני מציעה כיוון, לפנות למאמנת אישית, שנשמעת לך טובה וחכמה וכמובן עם ניסיון מוכח, ולעשות איתה תהליך וסדר של מה המטרות שלך בחיים, איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד שנה וחמש ועשר וכו', ואיך אפשר להגיע לשם עם הנתונים הפיזיים שלך. להיעזר בעולם האמיתי עם מישהי (או מישהו, אם מתאים לך, ואולי לאו דוקא אימון אבל שזה יהיה תהליך של היכרות רצינית עם כוחותיך והמטרות שלך ועם כלים לישום שלהן) ולא רק בעולם הוירטואלי ועם תשובות מגוונות שאולי חלקן ואפילו רובן מתאימות אבל אולי עוד יותר מבלבלות, והן הרבה יותר כותרת או קריאת כיוון והרבה פחות דרכי פעולה ותהליך ממשי, ובמקום לצאת עם סימני קריאה זה מעלה אפילו עוד סימני שאלה שלא היו חלק ממערכת השיקולים.

ואולי אני לגמרי טועה, וההתייעצות שלך כאן לגמרי מספיקה לך להבין לאן הלב שלך נוטה, ואת שמחה בדרך הזו ולא מרגישה צורך להתערבב עכשיו עם תהליכים, ואת יכולה לדלג הלאה ולשכוח מה שאמרתי. בכל מקרה בהצלחה, אלה באמת החלטות כבדות משקל, מאחלת לך שתרגישי שמחה לטווח ארוך מהבחירות שלכם🌷

סליחה מראש אם זה נשמע מזעזע.

זה לא השיקול היחיד כמובן, אבל זו עוד נקודה שרציתי להאיר.

בעוד 20 שנה- אני לא רוצה משפחה של שני ילדים, אלא יותר.

אז זה דורש השקעה עכשיו, אבל זו השקעה לטווח רחוק.

אני רואה משפחות של שני ילדים שעושים שמיניות באוויר כדי לא להשאיר את ההורה האלמן בשבתות לבד. במשפחה של 5-6 ילדים זה קל יותר.

ובנוסף- מבחינה דתית אמונית אני מקיימת את ציווי ה' בכל הריון ולידה.

אז כשהיה צריך לקחתי הפסקה ארוכה של 4-5 שנים. אבל אם הכוחות (פיזי, כלכלי, נפשי) מאפשרים לי-אז כן...

1. קודם כל זה בוודאות עניין של תרבות ומאיפה הגעת.

אני מגיעה מבית של משפחה גדולה ובעיניים שלי משפחה גדולה זה הכי טוב

בעיניים שלי זה שמחה צחוק זה בית שמלא בחיים וגם בהמשך החיים אני חושבת שמשפחה זה העוגן שלנו

ואני רוצה לתת את המתנה הזאת לילדים שלי.

עם כל השיקולים האלו אני מאוד יכולה להבין את נק' המבט שאומרת ששניים שלושה ילדים זה מספיק...

ואני חושבת שזה עניין של מאיפה הגעת כי בסוף את רואה ציבורים שלמים שכמעט כולם נוהגים באופן די דומה

אז אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים שחשבנו ושקלנו וכו' וכו' בסוף הסביבה שלנו משפיעה המון המון על ההחלטות שלנו.

2. נכון, זה עניין של אופי.

אני עם שני ילדים וכן זה קשה. הם מתעוררים בלילה והם תובעניים. והגדול שלי בכלל מאתגר אותנו.

ועדיין אני חושבת שזו תקופה, לא קצרה והיא עוברת ואני רוצה עוד ילדים כי לדעתי בסוף זה משתלם.

5. לדעתי סדר העדיפויות צריך לשים אותך יותר למעלה.

את הראשונה. ולא כי את אנוכית אלא בגלל שכשלך יהיה טוב, לילדים שלך תהיה אמא טובה יותר.

אני מאוד מקפידה על ספורט לפחות פעם בשבוע.

חשוב לי מאוד לעבוד בעבודה שאני אוהבת וממלאה אותי.

ועדיין ברור שכשאת אמא לא יהיה לך זמן להכל.

אבל פשוט אל תשכחי את עצמך ותשקיעי גם במה שחשוב לך.

6. נשמע לי שהפרפקציוניסטיות כובלת אותך.

תנסי לא להגיד לעצמך שאת פרפקציוניסטית אלא הפוך ולנסות לשחרר.

אפילו להתחיל בדברים קטנים.

למשל אם את רגילה לשטוף את הבית X פעמים בשבוע, תורידי פעם אחת

תלכי לישון כשיש כלים בכיור, הם לא יברחו לך.

בעבודה גם אפשר טיפה להוריד את הרף (עדיין כמובן לעשות עבודה טובה...)

7. אני אקדמאית ואני קרייריסטית ברמות

העבודה חשובה לי מאוד ואני גם משקיעה בה.

ועדיין לטווח רחוק אני יודעת שכשאהיה זקנה אני אהיה גאה בנכדים שלי ולא בעבודה.

ונגיד מפחיד אותי הריון נוסף ולבוא לספר שאני בהריון כי "לא נעים" מהעבודה.

ואני אומרת לעצמי אין לא נעים.

יש סדר עדיפויות והמשפחה לפני העבודה. נקודה.

ואסיים במשפט ששמעתי פעם ממישהו: "אין זמן נכון להביא ילדים"

תמיד יש סיבות למה לא ואיך לא ואולי עוד מעט.

ולפעמים צריך להזיז קצת את השכל ופשוט לקפוץ למים.

[לא להתנפל עלי, ברור שיש מצבים שממש ממש לא להביא ילדים...]

עכשיו כשאני עם 3 זה יותר קל.
הגדולה שלי כבר בת 5. מנהלת שיח. זה שלב הרבה יותר כייפי בשבילי.

אני מגלה שאני יותר מתחברת לאימהות שיש בה שיח כלשהו. למרות שגם כשהם קטנים יש להם את הקסם שלהם.

תאומים זו חוויה לא פשוטה ללידה ראשונה, לפחות בעיניי.

לידה ראשונה זה הלם. שוק. גם הרבה פחד. כל דבר את רצה לבדוק בגוגל. כל דבר זה סכנה מיידית לחיים שלה ח"ו קיצר, אוכלים סרטים.

אז לקבל את זה בכפול? זה בהחלט אתגר.

אישית אני לא בדיוק עושה שיקולים של כסף או כוח.

מאיפה יהיה כסף? יהיה.

מאיפה יהיה כוח? יהיה.

אני שואלת את עצמי אם אני אשמח לראות שני פסים.

אם כן- מה טוב!

אם לא- זמן לחכות.

חחח... נשמע שטחי, נכון? אבל דווקא בגלל שעברנו 1001 מורכבויות בחיים, אז פה דווקא לא נכנסתי כ"כ ללופ של מחשבות

קודם כל נשמע שהנקודה העיקרית פה היא באמת הפחד לאבד כל כך הרבה דברים שחשובים לך, ויחד עם זה כן צריך גם רצון.

יש מצבים שבהם הזמן עושה את שלו, הרצון מתגבר והדברים מתבהרים. אם את במקום שבגלל הגיל את צריכה לקבל איזהי החלטה,

בעיני נכון לעשות תהליך פנימי ולהבין מה את באמת רוצה, מה חשוב לך, איך לדאוג שהדברים שבסיסיים עבורך יקבלו מענה וכו.

לגבי אנשים אחרים אפשר לענות-

נכונות ורצון זה משהו שכנראה גם קשור בחוויה שמגיעים איתה של מה זה משפחה ומה הגודל שלה,

של אידאל, של השפעות של החברה שחיים בה.

כל אלו ועוד יכולים וגורמים ללא מעט אנשים ללדת יותר מ2 ילדים, וגם להסתדר כל אחד ברמה שהוא מסתדר,

ועובדה שהרוב מסתדרים. וכן זה לפעמים קשה, זה דורש התעסקות והשקעה

אבל בעיני ההשקעה הכי שווה ומתגמלת בעולם.

ויחד עם זה כן יש מי שלא לוקח הכל בחשבון, וכן גם לגבי חיים של רווחה

נפשית מסכימה לגמרי שזה דבר חשוב מאד, וחבל שלא כולם עוסקים זה.

ויש נשים שזה חשוב להן אז הן גם מוצאות את הדרך מבחינת קריירה וספורט וזמן פנוי, זה עניין של הגדרה וסדר עדיפויות.

בשורה התחתונה כל אחד יש לו את הסיפור שלו, ונשמע שעיקר הנקודה פה זה לברר מה הסיפור *שלך*

מה את רוצה, מה חשוב לך, מה מפחיד אותך, במה את בוחרת.

לק"י

אולי מגש פירות לא גדול.

רק לברר מראש אם יש מקרר למאושפזים. 

חוץ מאוכל גם חומר קריאה יהיה רעיון טוב

לא נעים אבל ביום חול הטלפון מעסיק אותי

בשבת- קצת משעמם...

זה.

אולי צריך להתחיל עסק, ספרייה ניידת עם משלוחים או משהו 😅

בבית חולים עצמו…

זה נשמע הזוי, אבל גם וולט מגיע עם ספרים 

עברה שם מישהי ביום שישי והציעה לי לשאול ספרים ומגזינים חרדיים לשבת מספריה ניידת שיש בבית החולים (שערי צדק).

זה לא היה הכי הטעם שלי, אבל בהחלט היה במקום...

באמת שבת אחר כך אח שלי וגיסתי באו לבקר ביום שישי ושאלו מה להביא, אז ביקשתי ספר וזה היה ממש נחמד... (תודה @לפניו ברננה!🩷)

וחיבוק לך על האשפוז... לא כיף להיות בשבת בבית חולים❤️

אם ממילא את מכינה לבית, אפשר קצת להגדיל כמויות ולתת לה קצת מכל דבר.

לא יודעת מה הרמה של האוכל שם, אבל אם הוא לא משהו, אז סלטים ולחמניות ממש משדרג.

ובקבוק מיץ ענבים קטן אם יש לכם, זה ממש נוח שלא תלויים בזמני הקידוש של בי"ח.

ודברים נפתחו ממש אחרי החתונה

גם אצלי זה היה הקשר הכי יציב והבנתי על עצמי שאני מעדיפה מישהו ללכת איתו יחד במיוחד שהיו לי לפניו קשרים מרגשים אך כמו שהם עלו מהר כך הם נגמרו

זה לא שהיום הכל מושלם אבל מי שהוא, מה שהוא עבורי ובעיקר הדרך שעשינו יחד מחפה על הכל

חשוב לי להדגיש- זה היה נכון לי

אני הבנתי שמבחינתי נישואין זו עבודה משותפת וראיתי בבעלי אדם שעונה על ההגדרה הזו,  זו לא הייתה החלטה שכלית,  היה בקשר מציאת חן והיה לי כיף, חיכיתי לפגישות. עם זאת, היו לי קשרים מרגשים יותר, אך הבנתי שמבחינתי  אני מעדיפה את מה שיש לי עכשיו מאשר לדמיין לעצמי מציאות אחרת.  

בזוגיות תמיד יהיה משהו מאתגר, זוגיות היא חלק מהתיקון שלנו (במובן החיובי, אתגר שמפתחת אותנו)

מקווה שזה עזר ולו במעט

בהצלחה🙏🏻

זה עוזר לשמוע..

אצלי זה קצת שונה

כיף לי בזמן הפגישה, אבל בין לבין אין ציפיה כל כך וגם מציאת החן בשאלה.. 

אבל באמת יש פחד שאין הרבה אפשרויות אחרות וגם בבחור אחר אמצא משהו שמפריע..

מההתחלה היו כמה דברים ש"קפצו" לי במראה שלא היו כמו שציינתי, וגם לא ממש הייתי "מאוהבת".

אבל היה כיף יחד, היה "קליק" מיידי והתקשורת הייתה מאוד זורמת.

אחרי החתונה דברים ממש נפתחו.

עדיין אולי היה לי כיף אם בעלי היה קצת יותר גבוה למשל, אבל זה, ושאר הדברים החיצוניים, כ"כ שוליים וחוורים בחיים האמיתיים. וברור לי שבעלי, כמו שהוא, הוא המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים...

מה שכן, אם מחליטים שכן, אסור שזו תהיה 'התפשרות' אלא החלטה שלמה ושמחה, לקבל אותו על סך חלקיו הטובים ואלו שפחות.

אבל בשלב שלך- קודם כל לפתוח עוד את הלב, זה הבסיס לתת למשהו לקרות

אם יש דחיה אז לא.

מה שהפריע לי חיצונית בבעלי מפריע לי עדיין היון אחרי הרבה שנות נישואים ואהבה גדולה ובוערת.

היה לי מאד מאד טוב איתו מבחינה נפשית ורגשית וזה מה שבסוף עזר לי לקבל את ההחלטה.

והלב נפתח והיום רואה בו מלא יופי שלא ראיתי אז 

ונשיאת חן כן נבנית גם מקרבה רגשית.

אבל, 

בנישואים יש כל מיני תקופות

ולפעמים יש בלב גם עוד דברים לצד האהבה

ואז פתאום מאד בולט

האף הבולט/השין השורקת/הצורה שבה הוא נוגע באף או ווטאבר.

ומציק.

ועוד יותר כשזה עובר לילדים.... זה עוד יותר מעצבן... (במיוחד אם את אוהבת את איך שאת נראית)

סגנון לבוש אצלי זה משהו שהתאזן ביננו מאד עם השנים וזה לדעתי זניח.

זהו זה השיתוף הכי כנה שאני יכולה לתת לך...

אם אין משיכה אבל גם אין רתיעה, מניסיוני זה עובד לגמרי. כלומר לגמרי קיימת משיכה (עכשיו, אחרי החתונה וכו). המשיכה לא חייבת להתבסס על מכלול הפרטים שלו - גובה, משקל, רמת שיעור, צבע עור, צבע עיניים וכו' וכו. אבל אני מרגישה ששילוב של משיכה רגשית יחד עם פרטים שכן יפים בעיניי (גם אם אובייקטיבית הם קטנים), זה לגמרי עובד, והמשיכה חזקה. לא כאיזו פשרה, אלא כעובדה בשטח. לשם הדברים התגלגלו.

אבל מהתגובה הנוספת שכתבת, אני תוהה האם המראה נותן לך "סיבה טובה" לחתוך כי גם ככה את בסימן שאלה לגבי הקשר ביניכם, או שבאמת המראה הוא מה שמקשה כרגע על הקשר להתקדם. (שני הדברים לגיטימיים לחלוטין, כן? רק כדי לדייק לעצמך את המצב בשביל שתחליטי מה שנכון ומתאים לך❤️)

המראה עדיין חוסם אותך?
גם הקול עדיין
הלבוש? (למרות שלבוש אפשר לשנות בהמשך, מה שכן יכול שמפריע לך למשל סגנון- פשוט מידי, ציציות בחוץ...

בעיקר כשאני רואה אותו "מבחוץ" יותר.. מרחוק.  בזמן שיחה כשיושבים אחד ליד השני אני פחות ממוקדת בזה.

הקול די מעצבן אותי בטלפון, אבל פנים מול פנים יותר טוב.  הלבוש מציק כי הוא בסגנון ממש שונה משלי..

יוצאים כבר זמן מכובד.. יותר מ4 חודשים

שאין אינטימיות רגשית

יותר קשה להתחבר לבנאדם אם אין מספיק חיבור רגשי

הייתי ממליצה לך לנסות לדבר איתו שתעבדו על זה

שיהיו יותר שיחות עומק

בעיני זה דבר שלוקח הרבה יותר מארבעה חודשים

מה גם שיש דברים שמרגישים בנוח לומר רק אחרי החתונה

אבל יתכן מאוד שכל אחת מאיתנו מגדירה אינטימיות רגשית באופן אחר

חשוב לשים לב שיש גם את השוני הטבעי בין גברים לנשים בעניין

יש לך מישהי להתייעץ איתה? יועצת שמבינה בתחום, במיוחד על רווקות מאוחרת?

משיכה לא חייבת להיות, יכולה להגיע גם לאחר הישואין.

אבל אסור שתהייה דחיה.

את לא מתארת דחיה, את מתארת חוסר חיבור לקול, ללבוש, לחיצוניות.
תנסי לחשוב עם עצמך, האם זה דוחה אותך, מגעיל אותך, לא מסוגלת לשמוע אותו. או פשוט חוסר נשיאת חן למראה, לקול.
יכולה לשתף שגם אצל בעלי לא אהבתי דברים מסויימים (סגנון דיבור, משהו נוסף בחיצוניות)אבל זה לא דחה אותי, פשוט לא נמשכתי לזה כל כך והיום זה כלל לא מפריע לי (אגב, מפריעים לי דברים אחרים...חחחחח).
הייתי אומרת לך להמשיך לנסות,לחשוב עם עצמך מה לא מוצא חן בעינייך בדיוק. 

להתפלל ואם מרגישה שיש חיבור אבל מה שציינת מציק עדיין, להתייעץ עם מישהי שאת מכירה.
 

תחשבי אם יש איברים מסויימים שכן מושכים אותך בו- פנים/עיניים/ ידיים/ מבנה גוף וכו'. אם אין שום דבר כזה אלא להיפך- יש דחייה, לדעתי עדיף לסיים. אם את כן מוצאת אפילו משהו אחד או שתיים שמושך אותך במראה- תמשיכי.

אחרי החתונה כנראה יהיו דברים שיפריעו לך

דברים שלא ראית קודם/ שיתפתחו עם הזמן/ שיגיעו בעקבות שינויים שלך/ שלו/ של החיים

יש אשליה שבוחרים בן זוג

אבל רב הנסתר על הגלוי

מה שכן בוחרים

זה עם מי לעשות את הצעד של החתונה

זה צעד שכנראה עושים אחרי שהמעלות עולות על החסרונות (או שנמצאים תחת האשליה הנ"ל)

גם כשנשואים

טיב הקשר תלוי בהסתכלות

אם מתמקדים ביתרונות ומתמודדים נכון עם החסרונות

הזוגיות תהיה יותר טובה

אם מתקשים להתמודד עם קיום החסרונות

הזוגיות תהיה פחות טובה

(כולנו אנשים פגומים

גם לאנשים עם תכונות מרשימות

יש פגמים משמעותיים שקשים להכלה)

אני חושבת שהמיקוד צריך להיות

1. בבשלות שלך להתמקד ביתרונות ולהתמודד עם חסרונות

(גם שלך וגם שלו)

2.  בהתפתחות הקשר לשלב שנראה/ מרגיש שהיתרונות שלו עולים על החסרונות 

שלא מסתכלים על חתונה כזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות לנצח, זה נורא מלחיץ ככה.

חתונה זה החלטה שזה האדם שאיתו אני רוצה לעשות יחד עבודה כדי לבנות את הזוגיות שתהיה הכי טובה עבור שנינו (ברור שהשאיפה היא שזה יחזיק תמיד)

בעלי לא מושלם אבל גם אני לא מושלמת. התחתנו עם רגש אבל ממש לא היינו מאוהבים עם פרפרים, בהתחלה זה קצת הלחיץ אבל היום אני יודעת שאני פשוט לא הבנאדם שמתאהב כמו בסרטים. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומקורקעת לא פחות.

לגבי סגנון לבוש זה הדבר שהכי קל לשנות בערך.

אולי כדאי ללכת יחד לפגישה עם מטפלת לפני החתונה, יש זוגות שזה מאוד עזר להם להחליט.

שייך לארגן חופשה לשניכם לכבוד היומולדת? זה גם הפקה שווה וגם משהו שכנראה יקל עלייך אם את שחוקה...

יש לי שני קטנים צפופים שדבוקים אלינו ממש (אחד יונק) והגדולים יותר גם דורשים סידור ראוי… לא רואה כל כך אופציות למי לתקוע אותם

עשיתי את זה לפני כמה שנים כשהיו לנו פחות ילדים והתינוק התורן היה בבטן אז חמותי זרמה

(תינוק יונק אולי יכול להצטרף)

למשל - חדר בריחה או ניווט זוגי.

ולהזמין לו מתנה באינטרנט, כדי שלא תצטרכי להתרוצץ.

(בתקווה שמבחינה כספית אתם יכולים לאפשר את זה...)

אם יש לכם בוקר חופשי בלי הילדים אז ניווט זוגי זאת חוויה מהממת בעיניי (יש עוד אפשרויות כמובן, אפשר גם צניחה חופשית אם אתם בעניין 😅)

סדנא זוגית (בבית/בחוץ)

בריכה

לא יודעת מה הרף שלכם, אני ביומולדת הראשון של בעלי הכנתי עוגה שווה וזהו, אפילו על מתנה לא התארגנתי, וזה היה יומולדת עגול 🙈

אז בעצם הצבתי רף כזה נמוך שהכל טוב יותר ממנו... (אם כי עדיין אוכלת את עצמי על ההזנחה ההיא)

רעיונות מהממים אשמח ממש להמלצות ספציפיות

סדנא/בריכה/ניווט

לא מכירה מומלצים בתחום אבל נשמע לי כיף.

יש לי תקציב לזה אבל ממש אין לי ראש.

חלק ממה שעשיתי עד היום כלל בתי מלונות בהפתעה, מתנות יקרות וכמובן ארוחות משוגעות ועוגות מעוצבות מעשה ידי. קיצר די השתגעתי על זה

תחפשי בגוגל.

ובהצלחה!

לדבר על זה מתישהו והחליט להוריד את הרף.

זה מאוד מלחיץ החובה הזאת לארגן משהו רציני כל שנה.

אני לא אוהבת הפתעות

הם יוצרות ציפיות מוגזמות שלא תמיד ניתן לממש

נשמע לי סיוט לעשות הפקה בהפתעה ועוד פעם בשנה אבל כי זה האופי שלי, כנראה שאתם אוהבים את זה.

בכל מקרה, נראה לי גם כשיש רף וציפיות גבוהות אפשר לדבר על זה ביניכם.. את יכולה לשתף אותו בקושי ואולי תורידי טיפה את הרף

פתאום לראות איך הוא התבגר, ולקצור את הפירות שעבדתם עליהם כל כך קשה.

משמח מאוד!

הוא נשמע מותק ממש.

שרק יהיו לכם עוד ועוד נחת ושמחה

וטוב שיש תמיד תקווה

תודה על השיתוף!!!

נותן כוח ותקווה. משתדלת להתפלל גם על הילדים אחד אחד בהדלקת נרות. וזה ממש מחזק ונותן כוח  ותקווה לשמוע. ואני צריכה את זה..

בע"ה שתמשיכו לקצור את הפירות על כל העבודה הקשה שלכם.

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

השמיכה הרבה פעמים נופלת להם.

אם הייתה יבשה לפני כן - התיאור קלאסי לקור ולחורף.

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

כמו שאמרו כאן, מעבר לחורף או קור היה גורם לזה, אז את כבר מלבישה חם, לודא חימום.

דבר שני אצלינו תולעים(!) היו גורמים לפספוסים.

דבר שלישי וירוס, או מחלה לפעמים קודם היה פספוס ומצברוח עצבני ואז שאר התסמינים.  אבל אל אין שום תסמין אחר לא הייתי קופצת לזה.

היא לא מצאה כשהיא קמה, נכון?

פרקטית, וזה למדתי מהפורום, לשים מגן מזרון/שעוונית+סדין+שעוונית+ סדין, ככה בלילה מורידים סדין ושעוונית ויש מיטה יבשה מוכנה.

הייתי מחכה קצת רואה שזה עובר ואם זה עובר לא נראה לי בגיל הזה הייתי מייחסת לזה חשיבות. גם אם כבר גמולה

מה שאלת במשפט

"היא לא מצאה שהיא קמה"?

איך תולעים גורמים לפספוסים?

ובאמת אאמץ את העניין של השכבות במיטה לא חשבתי על זה 

הולכים לישון.

אחרת בוודאות מפספס. נראה לי תקין לחלוטין לגיל הזה.

לפני חודש היתה ישנה לילה שלם וקמה יבשה?

וזה הקטע שנניח ופספסה פעם אחת א זזה כאילו עשתה בשירותים

מאיפה יש לך מלאי שאת יכולה לפספס עוד פנמיים??

בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!

וידיים מלאות

זה באמת מרגששש

ולא מחייב שיהיה לך גם ההיריון הזה היפרמאזיס.
לי לא היו בכל ההריונות...
הריון קליל ומשעמם.

אמנם בעוצמות משתנות אבל קשה לי להאמין שלא יהיה בכלל.
בהריונות הקודמים תמיד אמרו לי:
תחשבי טוב, אולי הפעם זה לא... ותמיד היה קשה.
אז מעדיפה לא להשלות את עצמי ולהיות מוכנה לבאות...

רוצה הריון ובלחץ מהריון. זה תמיד הולך יחד.

והעיקר בשעה טובה וידיים מלאות בע"ה! 

מתה על אלו של "תחשבי טוב" כאילו אם אחשוב טוב לא יהיה היפרמאזיס

ככה הגוף שלי וזהו.
דווקא בהריונות שהייתי בהם הכי הכי בהיסטריה והתכוננתי נפשית ופיזית להיפרמאזיס- זה לא הגיע.

היו לי הריונות עם היפרמאזיס, הריונות עם בחילות והקאות סבירות ממש, והריון אחד מושלם בלי כלום

או שהיה לך רק קל?

כי בדר"כ מי שיש לה היפראמזיס קשה זה חוזר שוב ושוב...

אצלי היה בכולם וכל פעם רק החמיר

וככה היפראמזיס רציני מתנהג בדר"כ...

באחרון היה קל יותר (לא התאשפזתי, קבלתי עירויים רק בקופ"ח... כזה...)

והיינו בטוחים שזה מין אחר חחחח
אבל בסוף ילדתי מהמין הקבוע אצלנו בבית.
אולי הפעם יפתיע...

לי היה בחלק מההריונות ברמה של עירוי, ורק במיטה בלי יכולת לעשות כלום (בכל קימה הייתי חייבת לרוץ להקיא, לדבר לא יכלתי).
ובחלק מההריונות היה לי סתם בחילות רגילות כמו של כל אישה סטנדרטית בתחילת הריון.
לא הבנתי מי החליט מה זה היפרמאזיס רציני?
היפרמאזיס לא מחייב להגיע בכל הריון לאותה האישה. עובדה.

אם את אומרת שיש ..

פשוט ממה שאני מכירה ומניסיון אישי, נשים שיש להן היפראמזיס קשה, נדיר מאד מאד שיש להן גם הריונות בלי בכלל...

זכית😉

אבל עברתי הרבה הריונות בלי עין הרע, אז אולי זה גם סטטיסטיקה בסוף, אם יהיו לי 4 הריונות למשל, יהיה לי בכולם, אם יהיו לי יותר מ-4 הריונות, סיכוי גדול יותר שיהיו לי גם הריונות בלי היפרמאזיס.

קשה לדעת כי לרוב מי שיש לה היפרמאזיס לא יולדת הרבה.

אצלי בראשונים לא היה לי היפרמאזיס
התחיל לי בכל האחרונים...

ובקלות!

כל תגובה משמחת ומחזקת..