האלה בעצמה

1. לא נכון שאנשים לא חושבים על להביא עוד ילד ברצינות. הם חושבים, מבינים שזה תקופה קשה/ עמוסה/ אמוציונלית/ משמינה/ וואטאבר, אבל הרצון להגדיל את המשפחה גובר על הקושי העכשווי.

ז"א, רוב האנשים שמצלילים לעשות את זה עושים עבודה עם עצמם של עיקר ותפל, וכשהם מבינים מה העיקר - הם הולכים עליו, נקודה. למרות ש...

אני אגב חושבת שכח רצון והתמדה זה א ב בכל מה שכתבת, כמו זמן לעצמך, בילוי,פנאי, ספורט וכו.

זמן אף פעם אין, זמן עושים. וגם צריך לדעת איך מנהלים אותו ובכלל, איזה ציפיות יש לנו בהתאם למציאות הקיימת ואם זה ישים בכלל עבורנו

ואיך עושים .? מתעדפים ומחליטים שזה חשוב. ואי אפשר שהכל יהיה חשוב באותה המידה

2. זה לא - או להיות טוטאלית ולהישאב לעבודה, או להיות מזכירה זוטרה (אני אגב בחרתי להתזטר לי כי העבודה ממלאת אותי, אבל לא בא לי שתגביל אותי ותחנוק אותי ככ וחשובה לי גמישות)

מאיך שאני קוראת אותך את פרפקציוניסטית ברמות. אי אפשר להיות פרפקציוניסטית ולהרגיש שאת בסדר וטובה בהכל, זה תרתי דסתרי.

לדעתי פרפקציוניזם זה דבר לא בריא (מדברת בתור אחת שעובדת על לשחרר את זה שמרחיק אותנו מעצמנו, כדי לקיים אידאל שאיננו קיים) אז את בעצם מזינה את התחושות שלך, והשיקולים והמחשבות שלך הם בהתאם

ועוד על זה שאת כבדה - מציעה לך לקרוא על אנשים רגישים מאוד. בטוחה שתחכימי.

לגבי מה שכתבת,

1. נכון שאנשים שמביאים עוד ילד מבינים שזו תקופה אמוציונלית\משמינה-אבל אם ארבע שנים אחרי אני עדיין עם עודף משקל כשהם בגיל כזה, ולא מצליחה לגייס מוטיבציה חרף העומס שכבר קיים, מה הסיכוי שאצליח לרדת אי פעם אם אביא עוד ילד? הרי הסטרס והעומס רק יהיו במגמת עלייה...אז למה להכניס את עצמי לזה כביכול?

2.תוהה במה אני יכולה לעבוד, גם לי בא להקליל בעבודה מאד, אבל ממורה במשרה מלאה אין לי מושג במה אוכל לעסוק שיציע את אותו סכום ויאפשר בכ"ז אתגר.

אמרת שגם לך הייתה כזו התלבטות,

מה החלטת?

תודה

גמני חשבתי על עניין המשקל, ולצערי טרם הורדתי

האמת, הייתי תוחמת x זמן לירידה ואם לא אז לא ירדתי, אבל זה לא סיבה בעניי לא להיכנס להריון, אאכ ויש סיבה בריאותית אקוטית

משקל תמיד אפשר לרדת. גיל הפוריות תחום בזמן

לגבי לחץ וסטרס - לדעתי הרבה האנשים מנוהלים נל ידי חייהם ולא מנהלים אותם בהכרח. זה עניין של מרוץ החיים, הישארות מאזור הנוחות, לחץ כלכלי כזה או אחר ופחד משינויים

סטרס הוא עניין פנימי שלנוו. אנחנו מחוץ לסנטר שלנו כי אנחנו מעמיסים על עצמנו ושוב, אי אפשר הכל.

בחרת וזכית להיכנס להריון? היכוני לתקופה של הורדת הילוך עצמי, עזרה מבחוץ וסטנדרטים אחרים. אם תצפי להישאר באותו תפקוד עם שלושה כשעם שניים את מרגישה שאת קורסת אז בואי, פחות ריאלי בעיניי.. צריך להיות מציאותיים גם.

לגבי אתגר ועבודה, כבד לך משרה מלאה כמורה, תורידי משרה. למה ללכת לקיצון של החלפת מקצוע..? במיוחד שבמקצוע שלך יש מחסור רציני ואת אומרת שאת נהנית מזה.

אם את אדם של קצוות והכל או כלום, מציעה לך טיפול רגשי. נראה לי שפיתוח של עותר גמישות מחשבתית תעזור לך להגיע להחלטות בצורה יותר שלמה ומושכלת

לגבי מה החלטתי - אני עדיין על הגדר, מכל מיני סיבות

פחות כי אני לא רוצה (בעבר ממש לא רציתי)

וגם בצורת חיים(משפחה ברוכה וצפופה מבחירה..)

אני לא יונה לך מה נכון לך

כי אני לא את

המח שלי לא עובד ככה

הוא לא מתעסק במשוואות שציינת

זה בכלל לא הצורת חשיבה שלי

אבל לא כי אני שטחית זורמת וקלילה

הלווואיי חח

ההפך

אבל לא ככה אני רואה את העולם

ההנחות יסוד שונות לגמרי

א. לרצות רק 2 ילדים לא אופציה מסחינתי

ואני בעלת תשובה בעבר הרחוק שלי אז לא בגלל לחץ חברתי..לא חונכתי ככה ולא חייתי בסביבה כזאת גם אחרי התשובה

המשמעות של החיים שלי כרוכה גם בילדים שלי

זה חלק מהשליחות שלי בעולם

זה פותח לי את הלב

וכן זה גם לוקח כח

אבל כשיש הבנה של משמעות ,וערך ומלאות הלב

זה מה שנותן כח

גם הרובד הפשוט יותר

סקרנית להכיר לגלות עולמות שלהם

כיף לייצר אווירה שמחה בבית

לגלות שהבית הפך לכזה חי ושוקק חיים ומשחה וצחוק

זה פלא לראות אותם חבורה שלמה משחקת צוחקת ומבלגנתתתתת חח

וזה גם קשה ודורש ומעייף

ברורר

אבל מעולם לא שאלה של האם..

אלא

איך

זה החלום שלי

זה משמעותי לי

אז זה עובדה

והשאלה איך

אני לא מנסה לשים את המרכיבים של חיי ולשבץ הכל בתמונה ולראות שהכל מתקתק יחד

אני

בעיקר

מתקשרת עם עצמי כל הזמן

בהווה

שואלת את עצמי למה אני זקוקה בכל תקופה

מה המקורות הטענה שלי מה נותן לי כח

אני דואגת לזמן לעצמי

דואגת לא לעבוד בעבודות תובעניות כדי שישארו לי אנרגיות זמינות

ומורידה רף בנקיון הבית או בדברים שפחות הכרחיים עבורי

אבללל

אני לא מצפה שיהיה מושלםם או קל או נח או הרמוני

לא מתכננת קדימה מדי ומנסה שהכל יסתדר

מקשיבה לעצמי לכוחות

אם היה לי קשה מדי היתי מרווחת את הילדים

אבל היה קשה ונסבל וגם מספק ומגדל אז לא מנעתי

היום מרגישה כמה זה מצב זמני

כל שנה נהיה יותר קל

אפילו שיש יותר ילדים ותמיד תינוק ..וקם בלילה

אבל מבחינתי זה החיים

הם לא אמורים להיות אירת

ויש בהם תקופות שדורשות יותר התמסרות

בתיכון מתמסרים לבגרויות

בגיל העשרה מתמסרים לבניית מקום חברתי

בשנות העשרים המוקדמות לבניית האישיות והמקצוע

ואז או תוך כדי בבניית הזוגיות

ואז גם בהקמת המשפחה

ועוד כמה שנים המיקוד לשי יהיה אחרת

מוחשי לי כמה זה זמני  הכל

אני לא מחפשת חיים קלים

מחפשת חיים מלאים משמעותיים ומספקים

עבורי ועבור ה' יתברך ועבור הסביבה

זה לא כדי לשכנע.רק כדי להפגיש אותך עם עוד זוויות מבט שונות

אולי לך במבנה שלך נכון אחרת

אולי אפילו בטוח שנכון אחרת

וזה מצוין

אבל איפה שלך לא טוב עם עצמך- שם היתי מעמיקה יותר

כי את מאודדד מגדירה את עצמך

כעובדה

כמאפיני עצמך

וזה לא אומר שזה חייב להץנהל ככה

זה בחירה

ויש בחירה

ואיפה שטוב לך- מצוין

ואיפה שפחות טוב לך עם תכונות שיש בך- אפשר ללמוד ליצור שינוי בדפוסי חשיבה ובהרגלי חיים

במקומך כן היתי שוקלת עוד ילד

אבל

תשאלי ץחשבי וה' יוביל אותך

וכן אנחנו שונות,

אני יותר בורגנית שכלתנית ומחושבת

מציינת את זה כמגרעות שבעוכריי כמובן. וזה האופי. וזו העבודה כנראה. אבל הפוסט שלך שווה קריאה שוב ושוב. לקחת ממנו ולאמץ. 

ולכן הדגשתי שאני לא כותבת כדי לשכנע אותך לעשות כמוני

ממש לא

לך יש מה שנכון לך

אבל כתבת שאת מנסה להבין איך אנשים בוחרים אחרת

אז רציתי להמחיש

שזה לא שהם בוחרים אחרת

הם בוחרים מתוך מי שהם ,מתוך איך הם חווים רואים ומפרשים את העולם ומתוך מבנה האישיות שלהם

ואם את תכירי טוב את  הנפש שלך ,תלמדי אותה,

ותלמדי לעבוד על מה שאפשר לעבוד, לקבל מה  שבתוכך שאי אפשר כרגע לשנות,

ואת תגיעי לבחירות שמדויקות לך.

לא משנה מה הם יהיו.

אז קצת שיתפתי אותך בעולם שלי

כי לפעמים הז עוזר לנו לדייק את עצמינו

במה בחיים שלי אני רוצה לבחור מחדש

ומה אולי אני רוצה לעשות שינוי או דיוק כלשהו

לא בדיוק עונה אחד לאחד למה שאת מבקשת.

(איכשהו בטעות לא שירשרתי נכון. שמה לב עכשיו)
 

אני חושבת שנקודת העניין בחיים בכללי וזה בא לידי ביטוי גם בנושא של ילדים זה נקודת המוצא שלי כלפי החיים שלי-  באתי לתת או לקחת? מה הייעוד שלי? קצת דומה לחשיבה שהמקורית הזכירה - מה עיקר וטפל.

אם אני נכנסת לתוך מעגל הנישואים והילודה מתוך תודעה שבאתי לתת, באתי להשקיע ויש כאן אור שצריך להיוולד ולהתהוות מדובר כאן בשנים של השקעה שיכול להיות שאת הפירות אני אפגוש עוד המון זמן, אבל אני שותלת נצח - בחינוך נכון אני זורעת לדורי דורות.

יש לי שותף, קריטי וחשוב הוא נתן לי את היכולות ואת התפקיד ואני חיבת להכניס אותו ברמה הכי פרקטית ומחשבתית לחיים שלי כדי לא להיסחט ושגלגל הכוחות ינוע נכון- הקב"ה, זה שם בהכרה שלי במה להשקיע ובמה לא, בהדיפת רגשות אשמה על מה שאולי אני אמורה לתת לילדים - כשאין את זה בסל שלי, תפילות, והמון אמונה בעצמי בזכות האמונה הבלעדית שלו בי כשאני מבקשת עוד שפע ויכולת לעשות טוב והוא נותן לי עוד נשמה לגדל.

המון אמונה ביכולת של נשמה בעולם, בלמה אנחנו פה בכלל, זה מאוד משמעותי בפרטים הקטנים - איך אני מתייחסת לילדים, כמה אור הם, לדאוג לבריאות הנפש ובריאות הגוף שלהם, לאהוב ולייקר את הזמן איתם.

מתוך זה- כמה אני מעריכה אותי ואת התפקיד המטורף שלי מפנקת את עצמי- במילים טובות, בפינוקים טעימים בסוף היום, בחזרתיות בראש על מה הענקתי היום,  כמה אני שמחה על הזכות הזו ומצמצמת דברים אחרים- מעגלים שפחות משמעותיים בעיניי לנתינה שלי לעולם - באופן כללי מחפשת נתינה איכותית על כמותית ונשמתית על טכנית מצד המעגל החיצוני.

מאוד חשוב לדאוג שמעגל הכוחות שאני מוציאה כאישה וכאמא יחזור אליי, מנוחה מתאפשרת כשמסתכלים על התוצאה ומבינים את המשמעות שלה-(למשל כשאני רואה אפילו בקטן שהרגל שניסיתי להטמיע בילדים באמת התקבל)  אז מעגל הכח חוזר בצורת סיפוק ושמחה, אנחנו מקבלים כח מעונג ומוציאים כח מתוך רצון.

לסדר את המחשבות, נכון?)

אתחיל מהסוף: אף פעם לא הייתי צריכה להסתדר עם שלושה ילדים פשוט כי התאומים שלי הם השלישי והרביעי במספר...

רק רוצה לומר שהחששות שלך הגיוניים, כי התחלת את חיי ההורות שלך בנקודה לא שגרתית יחסית - גם בגיל יחסית מבוגר וגם תאומים על ההתחלה. בגיל צעיר אנשים הרבה פחות חושבים ומתפלספים בדרך כלל... (יכולה לומר על עצמי שהמחשבות שלי על ילודה וילדים עברו שינוי משנות העשרים שלי, שאז התחתנתי, לעכשיו, כשאני קרובה לגיל ארבעים...)

בכל אופן, הרבה פעמים כשחושבים על ילודה צריך קצת "לזרוק את השכל" - כי מבחינה שכלית והגיונית זה באמת לא הגיוני להביא על עצמנו עול שכזה בדמות ילד שתלוי בנו... צריך לתת לרגש את הבמה פה (לפחות באופן חלקי), ולראות אם הוא משתוקק למתיקות שיש בילד למרות כל הקשיים...

וגם - צריך לנסות לראות את התמונה הכללית, להסתכל על החיים ממבט על, מנקודת עתיד... בעתיד, כשתהיי (נניח) בת 60 - איזו תמונה תשמחי לראות ולחוות? האם עלולה להיות לך צביטה שלא תהיה בתמונה הזו ילד נוסף על התאומים, או שמבחינתך תרגישי שלמה כשיהיו לך שניהם לבד?

ועוד נקודה (כתבתי את זה בשרשור דומה לפני כמה זמן): קשיים עם ילדים לא נגמרים, הם רק מתחלפים. ולכן אי אפשר בהכרח לבנות על תקופה עתידית שבה יהיה קל להוסיף ילד למשפחה, אלא רק לבחון את רמת הקריטיות של הקשיים בתקופה הנוכחית.

ודבר אחרון - מכיוון שזה חוזר הרבה בשרשורים שלך - אני חושבת שנקודת העבודה העיקרית שלך צריכה להיות על הפניות הנפשית שלך, בלי קשר לעוד ילד או לא. כי נראה שאת דורשת מעצמך מושלמות בכל התחומים, ובאמת זה קשה להתנהל כך בחיים... צריך ללמוד להרפות קצת, בשביל להרגיש את הפניות הנפשית המיוחלת

כתבת באופן מופלא ורגיש,

(הכי כיף ההודעות המכילות שקוראות אותך ממש טוב כמוך וזו מעלייך)

תודה.

כן, זו פריקת רגשות וסידור מחשבות.

כון, התחלתי את ההורות בגיל מאוחר ואודה ולא אבוש, פחדתי בכלל מלהביא ילדים. בהריון הראשון בעלי רצה יותר ולחץ.

עכשיו הוא לא. שנינו מודעים לעומס ולכל מה שמסביב בחיי היומיום.

עכשיו זו ממש החלטה שלי לפי כוחותיי ויכולותיי ומצד שני בעלי בעד משרה מלאה כי צריך כסף וכו....

אם נצליח ב"ה להביא (הלוואי, זה לא בלחיצת כפתור בטח בגיל הזה) אין מצב שאעבוד במשרה מלאה.

השאלה איך באמת לאזן את הפניות הנפשית.

מה שכתבת בסייפא.

יודעת שיש כאלה שעושות את זה, אפילו עם הרבה ילדים, אבל אני אישית באמת לא מסוגלת לזה... (עובדת כעצמאית מהבית, ומשתדלת שהתנאים יהיו נוחים לי ולילדים)

לגבי איזון הפניות הנפשית - עניתי לך באישי

בא לי לדעת במה נשים עובדות כאן. אולי איחשף לסוג עבודה נוחה יותר.

אני בת 41, אם הייתי היום עם 2 ילדים בוודאות לא הייתי רוצה ללדת עוד.

יש אנשים שחושבים בכובד ראש על הבאת ילד נוסף ויש כאלה שברור להם מראש שעושים הפסקה כלשהי וממשיכים ללדת.

ילדים זה התעסקות גם בגילאים גדולים יותר, לי ההתעסקות יותר קלה ככל שהם גדלים, יש כאלה שקשה להם גם בגילאים גדולים.

הרבה אמהות משתעבדות להורות וחיות בהשרדות, פחות עסוקות עם עצמן ועם מטרות, כל ילד זה תוספת עבודה וצמצום הזמן שאפשר להקדיש לעצמך.

אני לא קוראת לעבודה שלי קריירה, אם כי התפקיד והשכר כנראה נחשבים ׳קריירה׳, היכולת שלי לעבוד בראש שקט קשורה בקשר ישיר לעובדה שבעלי הורה פעיל ומטפל בילדים ובבית, אם הוא לא היה עושה את זה הייתי מתקשה לתפקד בעבודה וגם בבית.

אם תשימי לב, כל כמה שנים יש משהו דרמתי במדינה.

סבב/מבצע/מלחמה- פעם בשנתיים-שלוש בממוצע. מקווה שאני מדייקת.

קורונה שנה וחצי-שנתיים ועוד לא התאוששנו- מלחמה כבר שנה ולא רואים את הסוף עדיין.

לא מצליחה להבין איך אפשר לקחת סיכון להכנס להריון כשאין לך מושג מה *הפעם* יהיה במדינה שלנו עד הלידה או אחריה?

יכול להיות הבדל בין הריון סיוט להריון סביר. הבדל בין לידה זוועה ללידה סבבה. גידול נעים או גידול מבהיל וסיוטי.

לפני כן המציאות נראתה אחרת ולא דמיינו בכלל..

יכול להיות שאולי זה יהיה שיקול אצל מי שחשוב לה וודאות. אני בכל אופן רואה סביבי בייבי בום מטורף. למרות.

שזה באמת דבר נצרך בלי קשר כשבוחרים להיכנס להיריון - כי גם ברמה האישית אי אפשר לדעת מה יקרה במהלכו ובמהלך הלידה.

אין מה לעשות, בלי אמונה אי אפשר לחיות בכלל, וגם לא להביא חיים חדשים...

אני כמה שבועות אחרי לידה והיו לי אתמול מחשבות קצת עצובות לאיזה עולם הבאתי את הילדים וכו' וכו'. ומה יקרה בעתיד.

שיתפתי את בעלי והוא סיפר לי את הסיפור המדהים של המלך חזקיהו שראה ברוח קדשו שיהיו לו בנים רשעים ולכן לא התחתן ולא הביא ילדים. הוא חלה במחלה קשה והנביא ישעיהו בא ואמר לו שנגזר עליו שימות בגלל שלא עסק בפריה ורביה. ענה לו חזקיהו - אבל היו עתידים לצאת ממני שני בנים רשעים( רבשקה ומנשה) אמר לו חזקיהו תשובה מדהימה - אתה צריך לעשות את שלך והקב"ה כבר ינהל את הדברים.

מצרפת צילום של הסיפור...

אותי זה מאד חיזק... אנחנו את שלנו צריכים לעשות והקב"ה הוא זה שמנהל את העולם.

רציתי עוד אחד למרות כל החששות פשוט רציתי עוד אחד (אחת אם לדייק)...

אבל גם לא תיכננתי להיאבק על זה, פשוט הפסקנו למנוע. אחרי שנתיים בלי מניעה כשחשבתי שזהו והשלמתי עם זה, פתאום גיליתי שנכנסתי להריון. וזה די היה הלם שלקח לי כמה זמן גם לקבל את זה.

מזמן אין לי זמן אישי, אבלזה פחות מעסיק אותי... הילדים כבר בני 5 ומצד אחד שמחה שעוד מעט תהיה לי יותר חופשיות, מצד שני תינןק נוסף.....

אבל אני גם די מותשת מהעבודה שלי, זה התחיל עוד מלפני ההריון. דווקא מחכה כבר לחופשת לידה. גם אין לי כוח לסחוב יותר. הלילות פשוט סיוט....

ומקווה לחזור לעבודה אח"כ עם כוחות מחודשים.. בכלל חשבתי לנצל את זה לעבודה חדשה אח"כ אבל כבר אשאר באותו מקום ןבהמשך כשיהיה לי יותר פנאי בע"ה אחפש עבןדה חדשה כנראה.

מה שאני רואה שהגוף כבר פחות בנוי לזה, ההריון מאוד קשה לי וב"ה זה רק אחד. לא יןדעת איך הצלחתי לסחוב שניים יחסית בקלות. קשה לי מאוד פיסית ועם הלב שלי.

אני חושבת ששההריון זה גם סוג של בריחה כזאת מכל מה שקורה מסביב במדינה. זה נותן לי משהו אחר להתעסק איתו ולעקוב אחריו.

אז נכון שאולי קשה ויהיה קשה יותר, אבל גם יש יתרונןת ותקוות. 

או משהו בסגנון.

מהרושם שלי מהודעות שלך פה בפורום, ואני ממש מבקשת מראש סליחה אם זה ישיר מידי או לא כל כך נעים לך שאני כותבת, אין לי שום כוונה לפגוע 🤍, את מהממת ורגישה ומודעת ממש, אבל חסרה לך בהירות הדרך. הרבה דברים מבלבלים אותך למרות שאת ממש יודעת להרגיש מה מתאים לך ומה לא. זו תכונה יפהפיה, לדעת לבחון את עצמך שוב ושוב ולא להיות מקובעת. לשים לב שיש גישות ושיטות שאפשר לקבל מהן, אבל שוב- מהרושם שלי זה נראה שדברים כאלו מערערים אותך.

לכן אני מציעה כיוון, לפנות למאמנת אישית, שנשמעת לך טובה וחכמה וכמובן עם ניסיון מוכח, ולעשות איתה תהליך וסדר של מה המטרות שלך בחיים, איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד שנה וחמש ועשר וכו', ואיך אפשר להגיע לשם עם הנתונים הפיזיים שלך. להיעזר בעולם האמיתי עם מישהי (או מישהו, אם מתאים לך, ואולי לאו דוקא אימון אבל שזה יהיה תהליך של היכרות רצינית עם כוחותיך והמטרות שלך ועם כלים לישום שלהן) ולא רק בעולם הוירטואלי ועם תשובות מגוונות שאולי חלקן ואפילו רובן מתאימות אבל אולי עוד יותר מבלבלות, והן הרבה יותר כותרת או קריאת כיוון והרבה פחות דרכי פעולה ותהליך ממשי, ובמקום לצאת עם סימני קריאה זה מעלה אפילו עוד סימני שאלה שלא היו חלק ממערכת השיקולים.

ואולי אני לגמרי טועה, וההתייעצות שלך כאן לגמרי מספיקה לך להבין לאן הלב שלך נוטה, ואת שמחה בדרך הזו ולא מרגישה צורך להתערבב עכשיו עם תהליכים, ואת יכולה לדלג הלאה ולשכוח מה שאמרתי. בכל מקרה בהצלחה, אלה באמת החלטות כבדות משקל, מאחלת לך שתרגישי שמחה לטווח ארוך מהבחירות שלכם🌷

סליחה מראש אם זה נשמע מזעזע.

זה לא השיקול היחיד כמובן, אבל זו עוד נקודה שרציתי להאיר.

בעוד 20 שנה- אני לא רוצה משפחה של שני ילדים, אלא יותר.

אז זה דורש השקעה עכשיו, אבל זו השקעה לטווח רחוק.

אני רואה משפחות של שני ילדים שעושים שמיניות באוויר כדי לא להשאיר את ההורה האלמן בשבתות לבד. במשפחה של 5-6 ילדים זה קל יותר.

ובנוסף- מבחינה דתית אמונית אני מקיימת את ציווי ה' בכל הריון ולידה.

אז כשהיה צריך לקחתי הפסקה ארוכה של 4-5 שנים. אבל אם הכוחות (פיזי, כלכלי, נפשי) מאפשרים לי-אז כן...

1. קודם כל זה בוודאות עניין של תרבות ומאיפה הגעת.

אני מגיעה מבית של משפחה גדולה ובעיניים שלי משפחה גדולה זה הכי טוב

בעיניים שלי זה שמחה צחוק זה בית שמלא בחיים וגם בהמשך החיים אני חושבת שמשפחה זה העוגן שלנו

ואני רוצה לתת את המתנה הזאת לילדים שלי.

עם כל השיקולים האלו אני מאוד יכולה להבין את נק' המבט שאומרת ששניים שלושה ילדים זה מספיק...

ואני חושבת שזה עניין של מאיפה הגעת כי בסוף את רואה ציבורים שלמים שכמעט כולם נוהגים באופן די דומה

אז אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים שחשבנו ושקלנו וכו' וכו' בסוף הסביבה שלנו משפיעה המון המון על ההחלטות שלנו.

2. נכון, זה עניין של אופי.

אני עם שני ילדים וכן זה קשה. הם מתעוררים בלילה והם תובעניים. והגדול שלי בכלל מאתגר אותנו.

ועדיין אני חושבת שזו תקופה, לא קצרה והיא עוברת ואני רוצה עוד ילדים כי לדעתי בסוף זה משתלם.

5. לדעתי סדר העדיפויות צריך לשים אותך יותר למעלה.

את הראשונה. ולא כי את אנוכית אלא בגלל שכשלך יהיה טוב, לילדים שלך תהיה אמא טובה יותר.

אני מאוד מקפידה על ספורט לפחות פעם בשבוע.

חשוב לי מאוד לעבוד בעבודה שאני אוהבת וממלאה אותי.

ועדיין ברור שכשאת אמא לא יהיה לך זמן להכל.

אבל פשוט אל תשכחי את עצמך ותשקיעי גם במה שחשוב לך.

6. נשמע לי שהפרפקציוניסטיות כובלת אותך.

תנסי לא להגיד לעצמך שאת פרפקציוניסטית אלא הפוך ולנסות לשחרר.

אפילו להתחיל בדברים קטנים.

למשל אם את רגילה לשטוף את הבית X פעמים בשבוע, תורידי פעם אחת

תלכי לישון כשיש כלים בכיור, הם לא יברחו לך.

בעבודה גם אפשר טיפה להוריד את הרף (עדיין כמובן לעשות עבודה טובה...)

7. אני אקדמאית ואני קרייריסטית ברמות

העבודה חשובה לי מאוד ואני גם משקיעה בה.

ועדיין לטווח רחוק אני יודעת שכשאהיה זקנה אני אהיה גאה בנכדים שלי ולא בעבודה.

ונגיד מפחיד אותי הריון נוסף ולבוא לספר שאני בהריון כי "לא נעים" מהעבודה.

ואני אומרת לעצמי אין לא נעים.

יש סדר עדיפויות והמשפחה לפני העבודה. נקודה.

ואסיים במשפט ששמעתי פעם ממישהו: "אין זמן נכון להביא ילדים"

תמיד יש סיבות למה לא ואיך לא ואולי עוד מעט.

ולפעמים צריך להזיז קצת את השכל ופשוט לקפוץ למים.

[לא להתנפל עלי, ברור שיש מצבים שממש ממש לא להביא ילדים...]

עכשיו כשאני עם 3 זה יותר קל.
הגדולה שלי כבר בת 5. מנהלת שיח. זה שלב הרבה יותר כייפי בשבילי.

אני מגלה שאני יותר מתחברת לאימהות שיש בה שיח כלשהו. למרות שגם כשהם קטנים יש להם את הקסם שלהם.

תאומים זו חוויה לא פשוטה ללידה ראשונה, לפחות בעיניי.

לידה ראשונה זה הלם. שוק. גם הרבה פחד. כל דבר את רצה לבדוק בגוגל. כל דבר זה סכנה מיידית לחיים שלה ח"ו קיצר, אוכלים סרטים.

אז לקבל את זה בכפול? זה בהחלט אתגר.

אישית אני לא בדיוק עושה שיקולים של כסף או כוח.

מאיפה יהיה כסף? יהיה.

מאיפה יהיה כוח? יהיה.

אני שואלת את עצמי אם אני אשמח לראות שני פסים.

אם כן- מה טוב!

אם לא- זמן לחכות.

חחח... נשמע שטחי, נכון? אבל דווקא בגלל שעברנו 1001 מורכבויות בחיים, אז פה דווקא לא נכנסתי כ"כ ללופ של מחשבות

קודם כל נשמע שהנקודה העיקרית פה היא באמת הפחד לאבד כל כך הרבה דברים שחשובים לך, ויחד עם זה כן צריך גם רצון.

יש מצבים שבהם הזמן עושה את שלו, הרצון מתגבר והדברים מתבהרים. אם את במקום שבגלל הגיל את צריכה לקבל איזהי החלטה,

בעיני נכון לעשות תהליך פנימי ולהבין מה את באמת רוצה, מה חשוב לך, איך לדאוג שהדברים שבסיסיים עבורך יקבלו מענה וכו.

לגבי אנשים אחרים אפשר לענות-

נכונות ורצון זה משהו שכנראה גם קשור בחוויה שמגיעים איתה של מה זה משפחה ומה הגודל שלה,

של אידאל, של השפעות של החברה שחיים בה.

כל אלו ועוד יכולים וגורמים ללא מעט אנשים ללדת יותר מ2 ילדים, וגם להסתדר כל אחד ברמה שהוא מסתדר,

ועובדה שהרוב מסתדרים. וכן זה לפעמים קשה, זה דורש התעסקות והשקעה

אבל בעיני ההשקעה הכי שווה ומתגמלת בעולם.

ויחד עם זה כן יש מי שלא לוקח הכל בחשבון, וכן גם לגבי חיים של רווחה

נפשית מסכימה לגמרי שזה דבר חשוב מאד, וחבל שלא כולם עוסקים זה.

ויש נשים שזה חשוב להן אז הן גם מוצאות את הדרך מבחינת קריירה וספורט וזמן פנוי, זה עניין של הגדרה וסדר עדיפויות.

בשורה התחתונה כל אחד יש לו את הסיפור שלו, ונשמע שעיקר הנקודה פה זה לברר מה הסיפור *שלך*

מה את רוצה, מה חשוב לך, מה מפחיד אותך, במה את בוחרת.

שלפעמים אנחנו בטוחים שאנשים יודעים ומכירים ובסוף לא.

למשל בהריון הראשון שלי (שהיה באמת לפני הרבה שנים) הייתי בטוחה שאמא שלי סיפרה לאחים שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא מתקשר לאחל לי.

כשבדיעבד הסתבר שאמא שלי לא סיפרה לאף אחד כי לא הבינה ממני במפורש שניתן כבר לשתף.

יכול להיות שחמך וחמותך יודעים, אבל לא שיתפו את האחים של בעלך.

אולי שווה להתעניין בנושא.

ומשהו שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנו

אין לי תובנות

שולחת חיבוק

(אני בטעות עלולה הייתי לחשוב שצחוקים כרגיל זה אולי מה שאתם צריכים ושאין הרבה מה לעשות...)

נוח להם להתעלם. אופי כזה

בע"ה שיהיה לכם מלא בריאות מהר מהר!!!!!

דבר שני, זה ככ קשה בלי תמיכה,

וברור שלפגוש את המשפחה מציף את זה....

זה באמתצורך ככ בסיסי, אבל כנראה שצריך להשלים שלא יגיע מהמשפחה, ואולי כדאי להשקיע, ובטוח שזה קשה, בלמצןא עמותות שיכולות לעזור בליווי ותמיכה רגשית... להבין שישלך כאן צורך אמיתי ולדאוג למלא אותו...

וכמה שזה קשה לעשות את זה אבל זה חשוב!!!!

ואם לא עמותה, אז ליווי מקצועי של איש מקצוע שנותן כלים ועוזר למצוא דרך ...

ודבר שלישי, יכול להיות שלנתק את הקשר עם המשפחה,

או לבוא למפגשים המשפחתיים יכביד עליכם יותר...

בסוף להיות חלק מהמשפחה נותן הרבה לכם ולילדים

ונתק מכביד ילדכם ועליהם

ולכן עדיף אולי ממש לנסןת לחשוב חכם ולא לחשוב צודק ולהתעלם מההתעלמות...

אפשר לנסות, וזה ממש קשה.. להגיד לעצמךשבעצם אי אפשר לדעת אם עובר עליהם משהו, סוג של "אל תקיןאדם עד שתגיע למקומו" וברור שזה ממש ממש קשה אבל יכול אולי דווקא לעזור לך להתמודד עם ההתעלמות....

מקווה שהועלתי

וחיבוק ענק!!

וואו כמה שזה קשה!!!!

אני מהצד השני,

גיסתי עוברת תקופה מאוד מורכבת עם הרבה בדיקות ואשפוזים חוזרים ונשנים.

אני בעצמי מתקשרת 'יחסית' הרבה להתעניין ולשמוע מה שלומה.

אני יודעת ששאר המשפחה פחות. אבל אני מבינה אותם.

גיסתי הזאת לא מתקשרת כמעט בחיים לאף אחת מהגיסות.

היא לא מתעניינת באחרים והיא גם לא משתפת על ההתמודדות שלה.

היא ובעלה בחיים לא משתתפים באירועים משפחתיים, תמיד מבריזים, לפעמים עם תירוצים, לפעמים אפילו לא טורחים לתרץ את עצמם.

פשוט לא מגיעים ולא עונים אח"כ לטלפונים.

פעם דיברתי איתה ואמרה לי מה כולם יודעים...

אמרתי לה שממש לא. אף אחד לא יודע.

כי אם היא לא מתקשרת לספר ולשתף אז לא יודעים.

חמותי לא משתפת וגם בעצמה הידע שלה די מוגבל, כי הם לא משתפים אותה.

אז הם מתמסכנים ומרגישים שכולם מתעלמים מהם

אבל סליחה הם די הביאו את זה על עצמם.

סליחה שנפלתי על השרשור שלך,

אם זה לא המצב אצלכם אז אני אמחק...

רק רציתי להאיר נקודת מבט קצת שונה מהצד השני.

בעיניי אם את רוצה שיתעניינו אז בכל פעם שאתם מאושפזים תכתבו בקבוצה המשפחתית,

אנחנו בבית חולים X עם Y.

Y מאוד ישמח לטלפונים וביקורים.

את תראי שפתאום יתקשרו אלייך וישלחו הודעות התעניינות.

פשוט תזמינו את זה ואל תהיו פסיביים.

תמיד מגיעים לכלאירוע,עם מתנה גדולה

תמיד נמצאים בכל זמן

תמיד עוזרים בכסף, בהלוואות באירוח,בשיחה ובתמיכה

אירית גיסה שבעלה היה בחול הרבה זמןעם כל הילדים

תביני איזה סוג אנחנו ולמה אנחנו כל כך פגועים מזה

אבל יש אנשים פאסיבים שמחכים לקבל אור ירוק לפעולה

את יכןלה למראש לבקש עזרה או בקבוצה משפחתית או שאם למשל אתם עוברים בסביבתם ורותים לצאת ולהשאיר את הילדים אז לשאול בפרטי אם אפשר לבייביסיטר

בבית חולים, והמשפחה מצד אחד בקושי עזרה, והמשפחה מהצד השני התגייסה באקסטרים, ממשמרות בבית חולים, משפחה מורחבת שהגיעה עזרה והתעניינה. הניגוד היה כל כך בולט ולא היה אפשר לפספס את זה.

אצלנו זה בהחלט השאיר משקעים בקשר עם הצד הזה, וזה כבר היה לפני תשע שנים...

וזה מה שהוא

כשאמרתי כן אמרו שלא יכולים

והתחושה שאתם לבד בתוך מירוץ המכשולים הזה, שנראה שכבר נמשך הרבה מאוד זמן.

אני מצדיקה אותך. משפחה זה קודם כל תמיכה בעיניי. אני מצפה מעצמי להיות שם בשביל האחים שלי (וכמובן ההורים), מעצם זה שאנחנו משפחה.

זה הדבר הכי מצופה ומתבקש, וכשזה לא קורה- באמת השאלה מה התפקיד של משפחה בחיים שלי- עולה.

אני יכולה להגיד לך שאני מבינה אותך מאוד, וחושבת שהכאב שלך מוצדק.

אני הייתי מנכיחה את הכאב שלי ולא מצטרפת לצחוקים.

אם אף אחד לא מספיק רגיש כדי להתעניין ולהציע עזרה בסיסית- מבחינתי הקור הזה הוא הדדי. הדרך שלי להגן על הלב שלי, הוא לא לתת אותו למי שלא יודע להעריך או להתייחס בהתאם.

אם אנחנו מדברים על זה בכאב הם טוענים שאנחנו רגישים מדי ולכן מגיבים ככה וכמובן ממשיכים הלאה בחייהן

ברור לי שכל אחד עובר משהו,אני לא מצפה מהם להיות במאה אחוז עזרה ותמיכה עבורנו

אבל משפחה כל כך גדולה ואף אחד לא מתעניין ואף אחד לא עוזר בכלום? זה מאוד תמוה

במיוחד שתמיד נעזרו בנו ותמיד היינו שם בשבילם בכל הרגעים הטובים והפחות

זה ממש עצוב. זה להאשים את הקורבן.

בעיניי זו בדיוק המשמעות של קשר דם. של אכפתיות. אם אני רגישה מדיי שאני מצפה לאכפתיות, אז אני הלא בסדר?

תשמרי על הלב שלך שם, נראה שכל הסגנון שם הוא אחר ממה שאת מצפה, רוצה, ורואה כבסיס.

כואב שהם לא החזירו באותה מטבע, אולי זו מנטליות?

שבע"ה יהיו לכם רק בשורות טובות!!

את המצב?

לדעתי לא חייב ללכת, או שרק הוא ילך אם הוא רוצה

זה חלק מלהנכיח את הפגיעה

נשמע ממש כואב. חיבוק♥️

משם יש רכבת לאן שרוצים

לבעלי יש

מותר לו להעביר עלי?

שנים לא נסעתי באוטובוסים חחחח יש לנו רכב אחד והוא אצלי🤣

אני משתמשת באפליקציה של פנגו, אבל יש גם באחרות, בכולן אפשר לשלם באפליקציה על נסיעה בתחב''צ

ואם כבר נוסעים בתחבצ אפשר לחנות בלי להכנס לתוך העיר נגיד בגבעת התחמושת או בהר הרצל

פעם ברכבת הקלה לא היה אפשר לשלם על עוד מישהו, אבל נראה לי כיום כבר אפשר.

ואת יכולה לשלם גם דרך אפליקציה.

שימי לב שבמכשיר התיקוף צריך לבחור את האפשרות של שני תיקופים מראש, לפני הנחת הכרטיס.

אנונימי בתחנות רכבת הקלה ב10 ש"ח

אם אין חוזה מיוחד ברב קו אז כן

מעבירים במכשיר ומוסיפים )יש סימון של +( על עוד נוסע

באפליקציה של מוביט יותר נוח לשלם על 2 גם לא צריך להעביר במכשיר בכלל

אפשר לחנות לאורך הרכבת בכיכר דניה ןעד הר הרצל ששם יש חניון ייעודי לנוסעי הרכבת

וגם אפשר לחנות בתוך שכונות שקרובות לרכבת כמו קרית יובל

תחנת רכבת קלה הכי קרובה יש בכיכר ספרא - כ 20 דקות הליכה מחניון ממילא.

קרובה לממילא מרחק 4 דקות הליכה

לא 20

איך משלמים בפנגו?

נרשמתי לאפשרות.

חסר. אבל הם לא זולים (חניוני הרכבת הקלה יותר זולים)

באגריפס יש את חניון חלון לירושלים

לפעמים אפשר למצוא באזור הדוידקה בפנגו

תודה רבה

מקווה שנמצא בקלות ושיהיה תת קרקעי.

ומשתפת שזו פעם ראשונה מזה 5 שנים שאנחנו נוסעים לבלות לבד.

אני כבר בוכה ברכב מגעגוע לילדים🥲😶‍🌫️

הילדים בסדר אל תדאגי חחח

יש חניון ענק בחינם

חניון נחל צופים קוראים לזה

ורכבת הקלה עד לעירייה

נראה לי הכי קל ככה

רציתי להמליץ על זה גם

ואם מגיעים מדרום אז בהר הרצל גם יש חניון חנה וסע גדול

ראיתי שכתבת שאין לך רב קו

אפשר לשלם עם מלא אפליקציות(רק תורידי מראש ותראי שעובד לך כי ברכבת אין זמן להתחיל להוריד וכו לפני שמגיע פקח)

מוביט/פנגו/סלופארק/אג/יש עוד אבל נראה לי שזה מספיק

בגבעת המבצר

משתיהם לוקחים רכבת למרכז העיר , בערך 20 דק נסיעה ..

רק לזכור לתקף, אפשר באפליקציה של מוביט או פנגו, אחרת הקנס של 180 שח עולה יותר מכל חניון🤪🤪

היום הפנגו חכם כבר חחח

בחניון המחסום לא נפתח אם לא משלמים אז זה קל יותר...

ובחניה כחול לבן גם שוכחים לפעמים....

מי שמשתמש ברכבת יכול לחנות בחניון בהר הרצל

משם הגעה ברכבת.

מתקנת חניה חינם מותנת בשימוש בקרב קו .

יש המון מקומות חניה בהר הרצל.

עצמה

ומאוד תכופים

ואפשר לחנות גם בחניון של הר הרצל עצמו, זה צמוד לתחנת יפה נוף.

אני בגישה קצת אחרת.

אני יוצאת מנקודת הנחה שהם יהיו הכי הכי, שילך הכי חלק וטוב.

אוקי, זה לא נכון, אני חרדתית בדיוק כמוך. אבל זאת השאיפה שלי.

אני מנסה לשדר את האמון ותחושת המסוגלות. אם יווצר קושי חריג - נטפל, ונדאג, העין תמיד פקוחה.

אבל השדר הפנימי, וגם החיצוני - כלפי הילדים, כלפי הצוות החינוכי - הוא שדר של כח ואמון ביכולות.

ואם יש צורך - מתערבים בזריזות, מביעים בקשה ספציפית (יש לי בן עם רגישות תחושתית ומשהו הפריע לו, ישר הרמתי טלפון, החמאתי על הטוב וביקשתי בקשה ספציפית) ומביעים אמון בשיתוף פעולה ובכוונות הטובות.

את אמא מדהימה, מקדימה רפואה למכה, דואגת ומטפלת ביקרים לך, אני מאמינה בך שתמצאי את הדרך הטובה ונכונה לכם (הפעם זה שדר אמיתי מהלב)

בדרך כלל יש מפגש עם מורה , הורים וילדים יום לפני.

ביום ראשון ללימודים יש בתי ספר שבו ילדי כיתה א מגיעים יותר מאוחר מכולם ואז יש טקס נחמד. יש בתי ספר שזה אחרת. יום ראשון ללימודים בדרך כלל יום קצר.

מורה מחליטה מי יושב עם מי. עד סוף יסודי בדרך כלל. לפעמים גם בחטיבה. פעם בכמה זמן מחליפים מקומות.

אחהצ, בסביבה מכילה

ושם בוחרים מקום והכל.

לגבי היום הראשון-

אל תגיעו מידי מוקדם אבל כן לנסות לכוון נגיד לסביבות רבע לשמונה ולא ממש לצלצול.

שימצאו מקום שנוח להם, יתמקמו בנחת. בדכ המחנכת שם לכוון בזה ולא חושבת שרוב ילדי א יודעים ליד מי הם הולכים לשבת.. דיי זורמים והגיוני שבשבועות הראשונים המורה תחליף מקומות גם ככה.

תגיעו איתם, תצטלמו בנחת בכניסה, במקום בכיתה.. וזהו לדעתי, תסמכי עליהם ותסמכי על המורה..

לגבי התאומות- לא חושבת שרלוונטי לערב יועצת. הייתי שולחת לכל אחת מהמחנכות הודעה קצרה לגבי זה (שלום איקס, אני וואי אמא של זד. אני לא יודעת אם כבר שמעת, אבל לזד יש תאום, קיו, בכיתה השניה. זו שנה ראשונה שלהם בנפרד אז אשמח אם תוכלי לראות שהוא מוצא את מקומו ללא התמיכה של אחיו.. מצפה להכיר עוד, וואי) ושולחת את זה כמובן לשתי המחנכות.

הם באותו נושא ולכן עדיף שיהיו יחד ולא יציפו את הפורום בשרשורים מקבילים

אשמח לדעת כמה דברים:

מה מכינים להם לבוקר? טיפים לייעול? איך מתארגנים סביב זה בבית? גם ככה כשהם היו בגן בקושי קמנו ושנינו פרפרנו כדי להתארגן איתם והגענו מאוחר

אז זו עליית שלב. נשמח להיערך לזה.

אתם באמת מדביקים להם או משאירים פתקים בסנדוויץ?

ומה עושים עם ילד שלא אוהב כלום חוץ משוקולד ופיתה? זה נורא לא בריא. איך חושפים אותו לעוד טעמים? עושה לי בעיות עם חביתה. לשמחתי אוכל סלט.

אני קונה לחם בריא והוא לא רוצה כזה. אולי לקנות לחם לבן או שחור פרוס רגיל? או לחמניות? אתם מביאים כל יום לחמניה או פיתנ לילד כזה? ומה אעשה איתו עם ממרחים?

תודה לעונות!

מי שפתוח וזורם עם סנדוויץ בריא, אז עושים יום יום.

מי שלא, ואני יודעת שלא יאכל - אוכל לחם עם שוקולד כל השנה ואנחנו משלימים אבות מזון בבית.

קניתי מדבקות שהם אוהבים, ולפעמים קלפים שהם אוספים, מי שמוכן לבוש, אכל, תיק על הגב - מקבל.

לא משהו גדול, קטן, יומיומי.

ארוחת בוקר - דגני בוקר עם חלב, בייגלה, מאפינס שאני מכינה בכמויות ומקפיאה אם יש לי סבלנות לפירורים

המטרה שלי - שהבטן לא תהיה ריקה.

במהלך השנה כשאני מרגישה שכבר בשלים אני מוסיפה להם מטלות, לעזור להכין סנדוויץ, לארגן בקבוק לעצמם.

אבל בתחילת השנה, ובעיקר כיתה א, יש הרבה התמודדויות חדשות, לכן אני מפחיתה כמה שאפשר.

אם מישהו ירצה שאלביש אותו - אני אלביש אותו. כן , אפילו שהוא יודע לבד

עוד כמה חודשים נעשה מבצע, ונעבוד על זה

סליחה שמתחילה מהסוף..

פיתות קלות יותר לתפעול ולכן אצלנו יש בדכ רק פיתות.

לפעמים יש טוסט/פיצה/פוקצ'ה זעתר שאני מכינה כמות ומקפיאה

בכללי אנחנו לא מהמשקיעים

כן משתדלים לארגן מהערב אם מצליחים.

בגן הייתה הזנה?

בשעה מוקדמת מספיק כדי לא להתנהל במרוץ עכברים

זה גם טוב להם שיש לנם זמן התארגנות והתאוששות. וגם לכם האמת.

לגבי פרוסות - אני מכינה מה שהם אוהבים לאכול. זמן ארוחת בוקר בבית ספר הוא לא זמן לאג'נדות בריאותיות שלא תואמות את הטעם של הילד כי התוצאה היא שהוא עלול להישאר רעב

בכיתות נמוכות אני מכינה כריך ושמה בקבוק מים.

אני מנסה להציע עוד דברים- טוסט קר, גבינה וזיתים, מה שיוצא. אם הילד לא זורם אז כן, פיתה ושוקולד

אם יש זמן אני מנסה לשים פרי או ירק לתוך ואז זה יותר מזין מבחינתי

תכלס הכי חשוב זה שילד יצא שבע. אחרי זה אפשר לנסות לגוון לו בדברים בריאים יותר

מבחינת הכנה אני מעדיפה לעשות מהלילה כל מה שאפשר- לבחור בגדים, לוודא שקופסאות אוכל נקיות, לכתוב פתקים וכו'

אני שמה בקופסת האוכל פתק, לא כל יום. מתאימה את רמת הפתק לרמת הקריאה של הילד - ציור עם שם, משפט קצר שחוזר על עצמו, משפט משתנה, פסקה או חידה בחרוזים.

יוצא לי לשים להם בערך פעם בשבוע

לגבי כריך - אני חושבת שיש מספיק התמודדויות בבית הספר, חבל שגם האוכל יהיה בתוכן. גם הרבה יותר קל לתפקד אם שבעים.

בפועל - הבסיס אצלינו זה כריך וירק. שוקולד מקבלים רק בראש חודש, אבל באופן כללי מקפידים על ממתקים רק בשבתות וימים מיוחדים. אם היו מקבלים בשוטף, אז לא הייתי מונעת דווקא בכריך.

קנינו מגוון ממרחים ואנחנו מתאימים למה שהולך לפי תקופה - תמרים, בוטנים, טחינה, גבינה לבנה, גבינת שמנת, טוסט, פיתה זעתר, טונה, דבש. כל ילד בוחר בערב מה הוא ירצה וכך אפשר להכין בבוקר בלי דיונים.

אם יש ילד שלא אוכל כריך אפשר להציע שאריות מהערב. למשל פסטה עם גבינה צהובה או גבינה משולשת ליד, פשטידה, מאפינס שמכינים פעם אחת וכל בוקר מוציאים שניים, ביצה קשה וכו'

ראתי שכתבת שהוא אוכל סלט. אפשר סלט עם טונה, ביצה קשה, אצבעות גבינה או כל חלבון אחר שהוא אוהב. רק שימי לב שהקופסה אטומה והוא יודע לסגור בקלות, שלא ישפך על כל התיק.

אולי באיזה נסיבות מיוחדות. לא כל הזמן ובטח לא בכיתה א'.

אם הוא אוכל שוקולד ופיתה מביאה שוקולד ופיתה.

תחילת הבי''ס זה לא הזמן להלחם על זה...

אפשר להוסיף ירק או פרי .

או לתת ירק או פרי בבוקר כשיוצאים, או אחצ כשחוזרים.

אפשר להציע דברים נוספים אולי משהו הוא כן יאהב?

לחם פשוט, פיתה בטוסטר סנדויצים

פרוסת גבינה צהובה, זיתים, ריבה, חמאת בוטנים

(לא הכל ביחד כמובן)

לבנקים הגדולים - אני מכירה מכירה מניסיון אישי את הייעוץ של לאומי, פועלים, הבנק הבינלאומי, יש מחלקות ייעוץ פנסיוני.

מתאמים כמובן מראש, הם מבקשים הרשאה להוציא את המסלקה הפנסיונית שלך, וגם של בעלך אם תרצו ייעוץ לשניכם, כדי לקבל ייעוץ בראייה של כלל התא המשפחתי.

נפגשים ועוברים ביחד על כל החסכונות וההפרשות שלכם, פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות…

עוברים על מסלולי החסכון וההשקעה.

היועץ מביא את ההמלצות שלו - ומקבלים החלטות.

האם להמשיך בקיים, האם לשנות אפיקי השקעות וסיכונים, האם לנייד לבתי השקעות אחרים.

לכם הייעוץ בחינם.

הבנק מרוויח מזה מאותו רגע ומידי חודש, כל עוד הייעוץ רשום שממשיך עם אותו בנק / יועץ פנסיוני ולא עוברים לייעוץ אחר.

הרווח של היועץ הפנסיוני הוא 0.25% לחודש. מועבר אליהם ישירות מבית ההשקעות. (לא פוגע ולא משפיע על הרווחים שלכם. זה נגזר מתוך דמי הניהול שאתם במילא משלמים לגוף ההשקעות שמנהל לכם את הכספים).

כל פעם שתעברו לקבל ייעוץ מגורם אחר, הוא יעביר את רישומי הייעוץ אליו, מול הגופים הפיננסיים. והמייעץ הקודם יפסיק להינות מההכנסות מאותם חשבונות שעברו ליועץ אחר.

אולי שווה לך לשקול פעם אחת... לא ניסיתי בעצמי. אבל חברה ניסתה ואמרה שממש ישבו על כל הפרטים של המשכורת שלה והראו לה איפה אפשר למקסם וזה היה שווה הרבה כסף.

אני ממליצה מאוד על הספר כסף טוב של שאול אמסטרדסקי

יש מלא פודקאסטים על כסף: ציפור פיננסי, השקעות לעצלנים ועוד.

לא יודעת להמליץ כי לי אין סבלנות לשמוע פודקאסט.

לי בבית יש איזה 5 ספרים על כסף והשקעות - אם מעניין אותך אז בבית אבדוק בדיוק את השמות הנוספים חוץ מכסף טוב.

חוץ מזה, יש הרבה אתרים עם חומרים מעניינים.

אבל הבעיה שזה לא מסביר מהבסיס

אני אפילו לא יודעת מה זו ריבית! איכשהו גם בהסברי הבסיס אני הולכת לאיבוד.

שממש יושבים אתכם ועוזרים לעשות סדר בכל העניינים הכלכליים.

יכולה להשיג לך מספרים אם את מעוניינת.

עיסת נייר,

בצק משחק,

אוהל משמיכות בסלון,

להנביט קטניות ולעקוב אחרי זה,

לבנות מגדל הכי גבוה שאפשר מקפלות/לגו/מגנטים וכדו,

פקניק,

ללכת לגן משחקים שונה מהרגיל,

אמבטיה עם קצף/משחקים/צבעי ידיים, אם לובשים בגד ים ומשקפת אפשר למתג כבריכה.

בריכה קטנה אם יש.

צבעי גואש.

לשטוף רצפה ולהרטב תוך כדי,

להכין עוגיות/עוגה/חלות לשבת,

להכין לחם פרצוף לארוחת בוקר/ ערב (את שוטפת וחותכת ירקות, הילדים מסדרים בצורת פרצוף על פרוסה עם גבינה/טחינה וכדו)

להזמין חברים.

אני בגיל הזה לא הייתי בונה לוח חופש אלא אוספת רעיונות לעצמי ושולפת לפי מה שמתאים לי כל יום.

ולא חייב כל יום משהו, עדיף ללמוד להנות גם מסדר יום רגיל בלי משהו מיוחד.

את הלוחחופש הוא הביא מהגן שעשו להם כל יום ציור ביום שלו ולפי זה הם חיכו למחר..

יום מים, יום עוגיות, כאלה..

תודה!

פיקניק בפארק קרוב או גן משחקים או אפיחו במרפסת

להכין כדורי שוקולד

בר בצק/פלסטלינה

פארק מזרקות אם יש באזורכם

אוהל בבית- אם יש אוהל של טיולים שקל לפתוח זה הכי פשוט

ספר ילדים עם המחשה או יצירה בהקשר

שיפודי פירות

לק"י

פעילויות זולות אם יש דרך המועצה/ עיריה.

נגיד לפי צבעים ואז גם אם אין משהו מיוחד זה מיוחד שהיום היום אדום- אכלנו תפוח אדום, צבענו דף צביעה של דברים אדומים, הרכבנו פאזל עם כבאית בצבע אדום ובנינו מגדל אדום ממגנטים וכן הלאה...

יום אפיה - כובעי טבחים, סינר גדול (אפשר לקשור מטפחת ישנה). ללוש בצק יחד, לעקוב אחרי התפיחה ובסוף להכין פיצות או לחמניות.

יום שוקולד - מציירים קווי מתאר של תמונה על דף, שמים מעל נייר אפיה. ממיסים שוקולד לבן ושוקולד חום ומכניסים לשקיות זילוף. מזלפים עם החום על קווי המתאר וממלאים עם החום או הלבן. דרושה עמידות גבוהה לליכלוך

יום מים

יום חדי קרן - לגדול יש סרטונים שמראים קיפולי נייר של חדי קרן. להכין כתרים עם קרן ולהסתובב ככה. הכנו פנקקים והילדים קישטו כמו חד קרן. אפשר להוסיף כיד הדמיון הטובה

לקחת סיפור ילדים וללמוד בעקבותיו. למשל שנה אחת לקחתי את איילת מטיילת - יום חיפושית, יום ציפורים, יום חילזון, יום צב וכו' בכל אחד מהימים עשינו יצירה קשורה ולמדנו על החיה. איפה היא חיה? מה היא אוכלת? מה שעות הפעילות? בנוסף ציירתי על קרטון ביצוע ילדה עם שמלה, הם צבעו. כל יום הם צבעו את החיה של אותו יום ושמנו סקוטצ'ים. בסוף היתה לכל ילד איילת עם סקוטצ'ים ואת כל החיות והם יכלו לשחק ולהמחיש את הסיפור.

לאפות עוגיות לחיילים

חפש את המטמון

מסיבת פיג'מות

אם צריך קונים חלקים משלך ורק את המנוע לוקחים מבית החולים

חבל ממש לקנות מראש

לק"י

נראה לי שרוב אנשים לא זקוקות לזה מיד אחרי הלידה.

בד"כ לא צריך מיד אחרי הלידה לשאוב, ואם כן- יש את של בית החולים.

אני חושבת ששווה לחכות שההנקה קצת מתבססת ואז יותר בהיר מה הצרכים ואיזו משאבה הכי מתאימה

לפעמים (אצלי נגיד ככה היה) הייתי צריכה לשאוב כדי להתחיל הנקה, להגביר ייצור חלב וזה. תכלס קניתי משאבה יום אחרי שהשתחררתי, הייתי רגועה יותר אם היתה לי לפני.

אז לא יודעת אם כדאי לקנות מראש כי אולי באמת לא תצטרכי אבל כן הייתי ממליצה לבדוק מאיפה נוח לך לקנות ואיזה סוג מומלץ לאישה צורך כדי לייעל אח''כ את הקניה. זה לפעמים יכול להיות לא פשוט להתעסק בזה אחרי לידה, תלוי במצב שלך, של התינוקי ושל מי שסביבך.

יש לי ידנית פשוטה פשוטה מאליאקספרס

ונוחה מאוד

גם השאיבה היא לא כמויות מטורפות זהמיותר לעיסוי פטמות אומגירןי להנקה בימים הראשונים

לבית כדאי חשמלית שנוחה לך לשאיבות לכמויות

לא בכל לידה צריך אבל קרה לי ב2 הלידות האחרונות שהייתי צריכה

בבית חולים יש משאבות וגם אח"כ יש הרבה גמחים שמאפשרים לשאול משאבות לתקופות קצרות, עד שתביני מה הצורך שלך. יש נשים שלא צריכות בכלל, יש נשים שצריכות רק בחזרה לעבודה, יש כאלה שצריכות בהתחלה בגלל בעיה נקודתית ויש כאלה שצריכות כל הזמן... ולכל צורך יש גם משאבה אחרת שמתאימה. אז לדעתי עדיף לחכות ולראות מה הצורך שלך ולפי זה לקנות, כי בסוף זה דבר יקר. ולגבי הנקי- גם בבית חולים וגם כששוכרים יש לך סט נקי משלך שמתחבר למנוע.

היחסים שלך איתו תמיד היו מורכבים? יש מצב לדבר איתו על זה?

ואין מצב לדבר איתו

כשניסיתי הוא פשוט הפך הכל עליי

הוא מאוד ביקורתי ורוצה שהכל יהיה בדיוק כמו שהוא אוהב ובעלי שונה ממנו בהכל וזה מטריף א

ותו

למדתי שזה מה יש,

לסנן ביקורים למינימום ולהפחית קירבה שלהם.

היתי מגיעה יותר לבד בימי חול משבצות נגיד.

באמת היה בלתי נסבל, וכן ניסיתי לדבר איתה, וראיתי שאין סיכוי ואין תועלת.

תזכרי שאותו בחרת אותו את אוהבת. כמה שהרבה להפחית קשר עם ההורים בגלל זה, לי זה היה עדיף...

כי אמא שלי היא כן עוגן מבחינתי

וזה בא ביחד

לשמיע רק דברים טובים וחיוביים על הצד השני

יש הפרדה מסויימת בין ההורים

עם אמא שלי קשר מעולה ועם אבא שלי פחות.

עם אמא שלי אני כל יום מדברת בטלפון, מדי פעם קופצת באמצע שבוע, וכשמתאחים שבתות אני פוגשת את אבא שלי בעיקר בסעודות

זה באמת קשה. אבל אפשר נראלי להפריד ברמה כלשהי בין אבא לאמא.

מצד שני גם לא כזה משנה שזה קשה. אם זה מה יש, מה אפשר לעשות?

אין לנו איך לשנות את ההורים שלנו. יש לנו לבחור איך להתנהל מולם.

היא לא רוצה להתערב בינינו

ניסית להראות לאבא שאת נפגעת?

תמיד אני לא בסדר אם נפגעתי

כבר התייאשתי ומנסה לשמור על קשר טוב

חשוב מאוד מאוד

יש מכונים שיכולים לעזור למצוא מטפל/ ת מתאימ/ה כמו מכון ריין ומכון רותם.

הוא לא מספיק יוזם מהלך ולא יודעת מה לעשות

לפי התאור הקצרצר שלך נשמע שיכול להיות גם רגשי. אני לא מבינה בבעיות רפואיות בתחום. אבל יכולה לתאר לעצמי שיהיה לגבר מאוד מורכב מבחינה רגשית לעבור בדיקות רפואיות בנושא הזה.