מקווה שזה בסדר שאני מעלה כאן
מרגישה שחייבת תמיכה רק לא יןדעת ממי
אולי פה יבינו אותי. מקווה
יש לי 4 ילדים גדולים. הקטנה בת 6 וחצי.
מיד כשנולדה מממש רציתי עוד ילדים ןבעלי לא רצה.
הרצון בער בי
אבל שיחררתי בכא ולא לחצתי. הרצון נשאר בי בןער.
והשנים עברו
ושנה שעברה התחילה המלחמה אז אמרתי לבעלי שאני ממש רוצה עוד וחשוב עכשיו וכו וכו. אני באמת מאמינה בזה
והוא הסכים. הפסקתי את המניעה (שאגב מאוד פגעה לי בחשק ועכשיו ממש כיף לי ככה בלי)
עברו 10 חודשים מאז.
והמון המון מחשבות עברו לי בראש מאז. כן רוצה/לא רוצה וכו.
פתאום הרצון טיפה התפוגג.
גיליתי שממש כיף שהילדים גדלו ואפשר להיות משוחררים
שאנחנו יכולים לבןא ולצאת בכיף
שאני יכולה ללכת לנוח מתי שבא לי
שאני יכולה לתת יחס לכולם בלי תינוק איתי.
בקיצור הרגשתי שחרור.
וגם כולם סביבי כבר הרבה פחות יולדות. אז גם יורד החשק...
בהתחלה שקיבלתי מחזור התבאסתי ממש שלא הצליח הריון
וניסיתי להבין
ואפילו לפני חודש הלכתי לרופא בכא לבדוק
הוא נביא לי הפניה לצילום רחם
והחלטתי שאני לא עןשה
ואמרתי לעצמי שאם לא אכנס להריון בחודשיים הקרובים אני חוזרת למניעה. (למרות שאני מבואסת נורא בגלל המצבי רוח והםגיעה בחשק)
והאמת שרווח לי.
אממה שהחודש לא הגיע מחזור.
מיןם אחרי הביוץ הרגשתי שכנראה זה הריון.
מין הרגשה פנימית כזן.
אבל אני מדחיקה
לא בא לי לבדוק אפילו
פתאום כל כך לא בא לי
ואני אומרת לעצמי מה הקשר
והילד יגדל לבד בפער מאחים שלו.
אפילו לא יהיה לי מי שיעזור לי איתו. כי ילדעם גדולים גם עסוקים בשלהם.
נצטרך להצטופף בבית
ורע לי עם המחשבה!
כל כך רציתי פעם.
ואני לא רוצה חהביא ילד ככה בכזו תחושה....
מה עושים עם תחושה הזו????
). ונכון, היא יחסיל גדלה לבד, אבל בסופו של דבר זה היה לה טוב, והיא באמת מאושרת בחייה ושמחה במקומה במשפחה.
)