ילד קטן, מנסה לבנות מגדל,
אבל לקחו לו את כל הקוביות הישרות והטובות.
יש לו קוביות שבורות.
הוא ממשיך לנסות.
והמגדל נופל, ושוב נופל, ושוב נופל, והוא ממשיך לנסות.
ואז הגיעו כל מיני אנשים שהחליטו להפיל ולשבור לו כל מה שהוא מנסה לבנות. שברו וריסקו את הכל עד שלא נשאר כלום.
והילד? נפגע. נפגע מאוד.
והחליט ללכת למקום שבו אין אנשים ושם לבנות את המגדל, אסף את המעט שברים שנשארו, והתחבא במערה, ושם המשיך לנסות לבנות את המגדל, מדי פעם רשם הצלחה קטנה ואז שוב נפל.. אבל הוא ניסה.
יום אחד הגיעו אנשים למערה ורצו להכנס, הוא נבהל וסגר עליהם את הפתח, אנשים יהרסו לו.
והאנשים פשוט ישבו בחוץ וחיכו בסבלנות, מדי פעם הוא הציץ עליהם מהחור, וחזר למגדל שלו.
מדי פעם הוא היה יוצא בשקט להשיג אוכל בלי ששמו לב, מציץ על האנשים, מביא אוכל וחוזר.
ככה במשך זמן ארוך.
עם הזמן הוא התחיל מדי פעם להחליף איתם מילה, משפט, שניים, בהמשך גם יותר.
אבל למערה, עם המגדל שהוא עדיין מנסה כל פעם להוסיף לו עוד קוביה קטנה, אפאחד לא נכנס.
רק הוא.
עברו שנים. עם השנים האנשים בחוץ התייאשו והשתעממו הגיעו אחרים ששוב התייאשו וחוזר חלילה.
במהלך השנים היו שניים שלושה אנשים שהחזיקו מעמד יותר זמן והוא קצת התחבר אליהם, סיפר להם שהוא בונה שם מגדל מקוביות מיוחדות. קוביות שבורות.
לא נתן להם להכנס, רק הצית את דמיונם. ופעם או פעמיים, גם נתן להם להציץ מהסדק.
כעבור זמן מה, הוא ראה שהמגדל למרות החורים והסדקים בקירות, יותר יציב,
והוא ידע שמחוץ למערה יש אנשים אבל הם בסדר סה"כ, ושאולי רק אולי אפשר קצת לצאת אליהם להיות איתם, עם המגדל, הוא יצא, ושמח, פרגנו לו, החמיאו, הרגיש טוב.
ואז הגיע איש אחד, הזמין את הילד להתקרב, נתן לו מקום לידו, הרגשת ביטחון, ואז ברגע אחד, נתן מכה למגדל וכל שברי הקוביות נפלו, ונשברו עוד, שוב.
והילד, נותר אבוד.
ולא אל תנתחו זה מספיק שקוף גם ככה.
😪
פריקה וזהו.
