כשהשראה נוחתת אני יכול לכתוב בכל מקום וזמן.

אותי היא תפסה בהרבה מקומות בסיטואציות הזויות בין השאר בזמן ירי של פגזים,(בין פגז לפגז) דקה לפני כניסת שבת שאתה חייב לכתוב מהר ובשבת עצמה שזה הכי מעצבן כי עד צאת השבת אתה עובר בראש על ראשי הדברים שאתה רוצה לכתוב.

הבעיה האמיתית היא שאין דרך לדעת מתי היא תגיע וכמה גולמית תהיה ההשראה. יש כמה שיטות שאמורות לעזור בכך והם עובדות עד גבול מסוים. לדוגמא אתגרי כתיבה יכולים לעורר השראה אבל אני אישית מוצא את ההשראה הזו חלולה במקצת כי לא תמיד הרגש שם במלואו. טריק שכן עובד לי זה למצוא מה מניע את הרגש שלי הכי הרבה ולראות איפה אני יכול להיות(מקום או סיטואציה) שתביא את הרגש הזה לידי ביטוי ואז לפקוח עיניים ולתת ללב ולמוח לעשות את החיבורים שלהם.

אכן השראה היא אחד הגורמים המאפשרים להוציא כתיבה איכותית.

הדבר הכי גדול לדעתי לעניין זה - הוא תחושת הדחיפות.

כשאתה מרגיש שמשהוא רוצה לפרוץ החוצה דרכך ולקבל הבעה.

שמה טמון הזהב.

כתיבה זה שריר,

וכמו כל שריר- צריך אימון.

האימון פה הוא להתכנס פנימה כל פעם יותר עמוק מהנביעה שבתוכי.

ככל שעושים לעיתים קרובות ו'מאמנים' את השריר הזה

הכתיבה מתפתחת ומשתבחת.

וגם פחות תלויה בגורמים חיצוניים של זמן, מקום, רעשי רקע וכו

במושגים אחרים קצת, זה כמו 'מוחין דקטנות', והפתרון הוא פשוט להכנס לעבודה, לאמן את השריר והכתיבה חוזרת. במשברים זה ככה, אולי גם במקומות.

טוב, אולי לא בכל זמן וכן בכל מקום. כתבתי שירים ופיוטים תוך כדי חתונה וכדו', אבל בהחלט יש לי מחסומי כתיבה אדירים בתקופה האחרונה (וזה די ניכר לי מצד זה שאני לא מעלה הרבה).

ברמה הטכנית, או כמו שאמרו כאן, "אימון שרירים", אפשר לכתוב תמיד...

אבל בעיניי אין זאת כתיבה, אם שיר או סיפור אינו מלא באותה "רוח ספרות", שבשבילה צריך לעלות על גל מסוים.

לפעמים הגל הזה מגיע אחרי התבוננות ארוכה, לפעמים הוא מגיע באקראיות, לפעמים הוא עולה באמצע תפילת עמידה או בתחנת האוטובוס, אבל זה בהחלט משהו שנמצא מעבר לשליטת האדם.

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

זה גדול

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.