יכול לכתוב בכל זמן ובכל מקום.
מסכימים עם זה?
יש לכם את היכולת הזאת? אם כן איך הצלחתם?
לי כרגע יש מקומות מאד מסוימים שבהם הכתיבה שלי זורמת וזה באמת בלי קשר לזמן
אבל רוב המקומות נעול לי.
לפני כמה זמן ראיתי מישהי שכותבת ממש תוך כדי סוגשל מסיבה (היה מלאא רעש) זה היה מרשים וקינאתי בה עלזה
קיצר דונו
כשהשראה נוחתת אני יכול לכתוב בכל מקום וזמן.
אותי היא תפסה בהרבה מקומות בסיטואציות הזויות בין השאר בזמן ירי של פגזים,(בין פגז לפגז) דקה לפני כניסת שבת שאתה חייב לכתוב מהר ובשבת עצמה שזה הכי מעצבן כי עד צאת השבת אתה עובר בראש על ראשי הדברים שאתה רוצה לכתוב.
הבעיה האמיתית היא שאין דרך לדעת מתי היא תגיע וכמה גולמית תהיה ההשראה. יש כמה שיטות שאמורות לעזור בכך והם עובדות עד גבול מסוים. לדוגמא אתגרי כתיבה יכולים לעורר השראה אבל אני אישית מוצא את ההשראה הזו חלולה במקצת כי לא תמיד הרגש שם במלואו. טריק שכן עובד לי זה למצוא מה מניע את הרגש שלי הכי הרבה ולראות איפה אני יכול להיות(מקום או סיטואציה) שתביא את הרגש הזה לידי ביטוי ואז לפקוח עיניים ולתת ללב ולמוח לעשות את החיבורים שלהם.
אכן השראה היא אחד הגורמים המאפשרים להוציא כתיבה איכותית.
הדבר הכי גדול לדעתי לעניין זה - הוא תחושת הדחיפות.
כשאתה מרגיש שמשהוא רוצה לפרוץ החוצה דרכך ולקבל הבעה.
שמה טמון הזהב.
כתיבה זה שריר,
וכמו כל שריר- צריך אימון.
האימון פה הוא להתכנס פנימה כל פעם יותר עמוק מהנביעה שבתוכי.
ככל שעושים לעיתים קרובות ו'מאמנים' את השריר הזה
הכתיבה מתפתחת ומשתבחת.
וגם פחות תלויה בגורמים חיצוניים של זמן, מקום, רעשי רקע וכו
במושגים אחרים קצת, זה כמו 'מוחין דקטנות', והפתרון הוא פשוט להכנס לעבודה, לאמן את השריר והכתיבה חוזרת. במשברים זה ככה, אולי גם במקומות.
טוב, אולי לא בכל זמן וכן בכל מקום. כתבתי שירים ופיוטים תוך כדי חתונה וכדו', אבל בהחלט יש לי מחסומי כתיבה אדירים בתקופה האחרונה (וזה די ניכר לי מצד זה שאני לא מעלה הרבה).
ברמה הטכנית, או כמו שאמרו כאן, "אימון שרירים", אפשר לכתוב תמיד...
אבל בעיניי אין זאת כתיבה, אם שיר או סיפור אינו מלא באותה "רוח ספרות", שבשבילה צריך לעלות על גל מסוים.
לפעמים הגל הזה מגיע אחרי התבוננות ארוכה, לפעמים הוא מגיע באקראיות, לפעמים הוא עולה באמצע תפילת עמידה או בתחנת האוטובוס, אבל זה בהחלט משהו שנמצא מעבר לשליטת האדם.
אם היית רק שלך בסדר
אבל את לא וגם אני
אבל זה עלייך ועל הכל
הכל זה רק להשכרה
חכירה הכי הרבה
הסוף יבוא
לאט
כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה
הזיכרון
היופי
הכוח
העוצמה
המוח
הבית שקנית בכל הכסף
אפילו הילדים
הכל
בסוף זה יגיע
הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים
בוגרים
בשלים
ואת יושבת מחייכת
שותה את השוקו שלך
כרגיל לאט
כשאני מסתכל עלייך מחייך
חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר
אהבתי מאוד, מרגישים אותך בשיר...
ועדיין יש הערות, רוצה?
כל אחד רואה את עצמו בפרשנות שהוא מביא
אני מאוד אוהב את הקטע הזה ולכן נמנע מלתקן או לומר מה באמת היתה הכוונה מבחינתי
לא בטוח שזה שיר
גירושין יכול להבין איפה מצאת את זה
לא מוצא בזה הרבה קלאס
אולי כשהייתי סוּפֶּר צעיר
סופר צעירזה כזה מקסים שיש כל־כך הרבה כותבים
וכולם כותבים יפה ומיוחד
ברמה הטכנית בלבד, הפונטית קצת מבולגנים לי
דבר ראשון ספרתי חמישה פונטים כשכל אחד מהם מיוחד / סריף רציני
לא יודע איך קוראים לכל אחד אבל:
– הסריף המרובע סובל מבעיית קרנינג בינונית, ומרגיש קצת "יותר מדי". לדעתי אפשר ללכת על משהו קצת יותר "מסורתי" (לא בהכרח סטנדרטי לחתולין)
– בדפים של מראה המקום, הניגוד בין הפונט המיוחד של הכותרת לבין הסריף המרובע הוא קיצוני
– בדפי השירים יש לי שלושה פונטים מאוד שונים זה מזה במהות, השילוב בין הכותרת לתוכן סבבה אבל שם המחבר פשוט לא מתחבר בגופן
– אמנם חלק מהשירים עמוסים במילים אבל חייב חייב חייב טיפונת רווח בין השורות לפחות היכן שזה מתאפשר
סופר צעיראחרונהאפיק לקחים לגיליון הבא
ליאב ויואב ונווה וניר ודור,
תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור
לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?
הלוואי שלא נצטרך שיפוצים
הכסאות שמורים לוותיקי המרום
החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום
ויש שידורים חיים מלמטה
והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא
וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים
עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים
ואור גדול בניגוד מוחלט
לעולם שממנו לא רואים כמעט
נצח שמיים ואינסוף
ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף
מה הלו"ז שם למעלה?
יש לו"ז בכלל?
נהנים מזיו השכינה?
חיים חיי כלל?
יש שם אחדות? יש געגוע?
הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?
ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,
איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?
גרעין של טוב? יש במה להאמין?
והבחירות שבפתח, וכל התככים,
תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?
יואב ודור וליאב וניר ונווה,
סליחה שהפרעתי לנצח מההווה
יש כמה ניחומי אבלים השבוע
ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע
יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה
ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה
אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה
תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה
תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול
רק פה בארץ הלב כבר חלול
דְּמָמָה פְּשׁוּטָה
בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.
לִשְׁטֹף רוֹצָה
מִקָּצֶה לְקָצֶה.
חֻרְבָּנָהּ -
בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.
אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף
כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב
בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת
וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל
עַד לִמְלוֹא הָעַיִן
תָּשׁ כּוֹחִי.
כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי
חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא
אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי
רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים
שֶׁהִבְלִיחוּ
מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה
רְסִיסֵי נְשָׁמָה
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם
וְעוֹלָם
שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ
מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב
מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.
כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר
בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי
אֶפְרִי מִתְנַעֵר
שֵׁנִית
נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ
צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ
בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.
לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב
אֶת סִפְרִי
בְּדַם חַיַּי
הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג
לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה
אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת
אַצְפִּין סוֹדוֹתַי
וְאֶשְׁתּוֹק
אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.
ראשית זה מאוד יפה.
קראתי כמה וכמה פעמים, והרגשתי מעין יופי חד/מרוסק כזה. מצד אחד השיר עוסק בתיאור דמותו של "איש של חורף", אבל הדמות לא מתגבשת לכדי משהו קוהרנטי וברור, אלא יותר כמו וינייטות קטנות, הצצות קצרות אל מבעד לפרגוד. רב הנסתר על הגלוי.
גם מאוד אהבתי את השורות המצומצמות למילים בודדות.
מה שקצת הציק לי, ברמה האסתטית בלבד, הוא חיבורי מילים עם משמעות פחות או יותר זהה: "תהום הצללים", "כאב הזעקה". כלומר אחת משתי המילים בזוג מבטאת בכל מקרה את מה שחברתה אומרת, וזה הופך את זה קצת ל-overly. כמובן זה לא "אופל החושך" או "ייסורי העצב" או משהו כזה, אבל עדיין, הייתי רוצה משהו קצת יותר "מחודש".
טוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.
א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'
ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)
זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!
"זה עתה חרב הבית
כולם בוכים, נאנקים
בבלה מובל עם הזית
אבות, נשים, ילדים
על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו
שואלים התינוקות חלב אימם
דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו
חפצים הם לראות את ביתם
וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה
נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה
ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע
נשלם לבת בבל את גמולה"
{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}
"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים
ישובו לחיק האם הבנים
ונצעד שוב בחצרות האלוהים
תתנחם ציון בבניה האובדים"
תודה אחים!
א' תודה רבה.
ב' מסכים איתך, הסוף יותר אופטימי אבל לפעמים דווקא צריך להתרכז במה שכואב, ברע, בשכול באובדן... ט' באב זה הדוגמא...
ג' התלבטתי על זה, טוב לשמוע דעה נוספת בנידון.
ד' אמממ, לא חשבתי על זה, אנסה...
