קודם כל זה באמת קשה ממש. להרגיש את הרצון הטבעי
להסתכל על ילד בעיניים אוהבות, ולהרגיש שלא מצליחים.
להרגיש שילד שלי לא יפה ולא חמוד ומכוער.
להרגיש שאת לא מצליחה לייצר אליו שום רגש, לא להגיב בחיבה, ולא לעוף עליו ולאהוב אותו כמו שאת ממש ממש רוצה בתוכך.
יכולה להגיד לך מנסיוני בעבודה עם נשים, שזה דבר רווח שלאמא (ולהורים)
יש מורכבות מול ילד או ילדים שלהם.
לפעמים זה ברמה שאת מתארת, לפעמים ברמה נמוכה יותר או גבוהה יותר.
לפעמים זה מתחיל מלידה ממש,
לפעמים בגילאים גדולים יותר.
בסופו של דבר המקור לזה הוא רגשי.
בתוכנו ובטבענו אנחנו אוהבים בכלל, ואוהבים מאד את ילדינו.
מכל מיני סיבות נוצרים משקעים רגשיים לא מעובדים שיוצרים ניתוק בינינו לבין הילד ובאיזשהו מקום ניתוק בינינו לבין עצמנו
בעומק, במקום שבאמת אוהב את הילד הזה.
(אגב, החלק המדהים הוא שבדרך כלל כשמשתחרר הקושי הרגשי מול הילד הוא פתאום גם הרבה יותר יפה בעינינו.
ראיתי את זה קורה כמה וכמה פעמים וזה באמת פלא מנגנוני הנפש שלנו).
בשורה התחתונה רוצה לעודד אותך שיש תקווה, ושבעזרת עבודה פנימית אפשר לטפל בנקודה הזאת.
לפעמים היא נוצרת בגלל משהו שהיה בהריון, או בלידה
לפעמים בגלל מראה או התנהלות של הילד שמזכירים לנו בתת מודע דברים שגורמים לנו להירתע ולהתרחק,
לפעמים דמיון למישהו שיש לנו משקעים רגשיים מולו.
כל אדם הוא עולם עם מסע משל עצמו, אבל החלק הטוב
זה שזה דבר שיכול בע"ה לגמרי לעבור.
ואני ממש מעודדת אותך להקשיב לכאב הזה שלך ולרצון לאהוב אותו, ולמצוא את הדרך להגיע לשם.
זה אולי מרגיש שטחי, אבל באמת זה עמוק מאד. גם התחושה שלך, וגם הכאב שלך על זה שאת לא במקום שהיית רוצה להיות.
בע"ה הרבה נחת ואהבה איתו ועם כל ילדייך❤️
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...