ולא יודעת מה נכון ומה לא.
אני עם ילדה בת שנתיים ותינוק בן חודש וחצי.
בעלי יוצא כל בוקר סביבות שש לעבודה,מגיע בשבע- שמונה. כל יום. ואני מותשת. כל יום ככה. הוא האבא הכי טוב בעולם, הוא קם בלילות, לא מתלונן, אבל וואלה אני קורסת. בשגרה אני גם עובדת במשרה מלאה אבל הרבה יותר גמישה ונוחה. לא נוח לי להרגיש ככה, כי הוא עובד, הוא לא מטייל או נח, ובכל זאת בא לי שיהיה איתי בהבנה שזה לא הגיוני. שיבדוק מול העבודה מה אפשר לעשות כדי שיהיה אחרת. הרבה מהשעות זה נסיעות. כלומר בסוף הוא עובד משרה "רגילה" אבל לי זה קשוח מאד. ניסיתי למצוא עזרה בתשלום ולא מצאתי. קשה מאד למצוא אצלנו. עייפה מאד.



וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...
