כשבעלי היה צועק פה בעבר, אמרתי לו שגבר צועק בבית זה לא מקובל עליי

זה מפחיד אותי, זה לא נעים לי, זה מפחיד את הילדים, עושה נזק, ותכלס - מוריד לי ממנו, אז שיוריד את רף ההיסטריה.

יש ילקוט בסלון? עדיף שהסלון יהיה ככה מבולגן בנחת ולא בחדר כשכולם מרגישים לא נעים

במקביל, הייתי שמה שירים ומניעה איתי ביחד את הילדים ומנרמלת את זה שילדים לא נולדו מסודרים, לא תמיד הם זוכרים, גמני לא, ומה שמפריע לו שיעשה בעצמו אם הוא לא מסוגל לרתום ברוגע.

תכלס זה עזר בסוף

ממליצה לך להציב את זה כקו אדום. הוא מאבד את זה - שייכנס לחדר

שיילך לסדנה לשליטה בכעסים, להדרכת הורים, טיםול אישי - וואטאבר. זה לא בסדר הדבר הזה, במחילה

אני היתי אולי כותבת לן מכתב.. כך תוכלי למצוא את המילים המדויקת, להסביר לו את החשיבות, את הבקשה שלך שתשמחי אם יכבד.. זה לא בעיה בו אלא זה צורך שלך (כך לא ירגיש כישלון ויחסם לבקשה)

ולהרגשתי כשזה כתיב במכתב יותר קל לקבל את זה, לקרוא שוב וכו... 

אין לי עצות

מתפללת עלייך שיסתדר

(איזה מהממת את שעם כל הכעס עליו והתסכול את מבינה אותו מאיזה מקום זה בא..)

יש לך מקום להגיד לו

תקשיב אני לא יכולה עם הצעקות

עזוב

אני אהיה איתך לבד

לך ללמוד/לנוח/לטבילת יום שישי?

כאילו לקחת אחריות על החלק שלך *אני לא מסוגלת לצעקות האלה נקודה*

אז אני אהיה איתם?

לא יודעת אם ריאלי לך בנתונים הקיימים

חיבוק על הקושי!

גם אצלנו ככה.

עוקבת.

גדלתי בבית ששני ההורים היו ככה כעסניים וצעקנים, למרות שעברו הרבה שנים אני לא שוכחת את חוסר האונים לגדול בבית כזה וזה גורם לי להיות איתם בקשר מינימלי.

אצלנו צעקות זה משהו ממש נדיר, שנינו חושבים שצעקות הן לא דרך חיים, בחיים לא הייתי מוכנה שמישהו פה יצעק.

מה ששיניתי אצל בעלי, היה דיבור עוקצני ומלגלג שהוא גדל עליו, ממש נלחמתי כל פעם שזה קרה, עד שזה פחת משמעותית, מבחינתי זה גבול אדום ואי אפשר לעבור אותו.

אני מרימה הרבה את הקול ובעלי נדיר

והוא כל הזמן אומר לי  לא לצעוק אבל אומר בנחת , לא להקים את הקול

זה עוזר אבל לא תמיד

אני משתדלת

כל הזמן כל צעקה תגידי לו אבל בנחת, תראי לו שזה ממש לא לעניין מבחינתך

קודם כל כמה מרגש (ולא מובן מאליו בכלל) שגם כאשר את בתוך-תוך העצבים את כותבת ומעידה על בעלך שהוא איש מתוק

שאת אוהבת אותו מאד

שהוא אבא מושלם

שהוא אבא חמוד 😊

שהוא אבא קרוב

שהוא אבא משקיע

שהוא אבא מפרגן

שהוא אבא צוחק

שהוא אבא משחק

איזה יופי יקרה!!!

גם באהבה שלך אליו

גם בראיית הטוב והערכה

גם בפן הזוגי

גם בפן ההורי

ועוד כל זה שוב – בתוך-תוך העצבים!

זה באמת היה מדהים לקרוא 😊

ואז את מספרת שיש עניין אחד שבו את מרגישה תסכול – וזה עניין הרמת הקול, הצעקות
ועל דברים יומיומיים

ובעצם על כל מה שהוא לא ציות מיידי.
 

אז אחרי שנתת הכרה מלאה לכל בטוב (העצום!) שבבעלך, גם באדם שהוא, גם בבעל שהוא וגם באבא שהוא,

הצלחת בצורה נפלאה גם לתחום את הבעיה.

וזה מעולה.

ולא רק שעשית זאת, גם הוספת למה זה מפריע לך,

וציינת ש

1. לא כיף לך לחוות בבית צעקות. לא לך ולא לילדים.
2. אתם גרים בשכונה צפופה וזה מבייש אותך שכל הזמן שומעים את הצעקות מביתכם.

ואחרי שעשית את כל זה,

אפילו התחלת לזהות ולשים את הנקודה על ה"למה" (ל' בקמץ) של בעלך, על אולי התחלה של זיהוי של השורש שם (כמובן שזה הרבה יותר עמוק ומקיף, אבל בתור זיהוי הנקודה הזו זה חשוב מאוד בפני עצמו),

וכתבת בעצם שאת מזהה בבעלך שכל דבר שהוא לא ציות מיידי- הוא צועק,

שזה בעצם דפוס שהתקבע אצלו,

ושבמהות זה נראה לך חוסר אונים שלו מול זה שהילדים לא מצייתים לו. שהוא לא מצליח להכיל את זה.

שהוא לא אדם קשוח כלל, אלא שזה מביא אותו לחוסר אונים.

ואני חושבת שכאן טמון השורש שכדאי להמשיך ולהעמיק בו, וכמובן גם התחלת מציאת דרכי הפתרון אחרי שנגענו בעומק.

כי אם נבין רגע לעומק,

מה בעלך בעצם עובר שם?

הוא חווה שם משהו

גם אם זה בתת מודע

גם אם הוא אפילו לא יודע להסביר זאת לעצמו

אבל הוא בהחלט חווה שם משהו.

נשמע שאי-ציות הילדים אליו גורם לו טריגר מסוים.

יושב לו על איזשהו צורך לא ממומש.

אולי (רק לצורך הדוגמא) יש לו צורך להרגיש שרואים אותו. שהוא חשוב. שהוא בעל ערך. שווה. נראה.

ואולי כאשר הילד לא מציית לי = זה מתפרש אצלי במוח ש: אני שקוף.

לא רואים אותי.

לא "שמים" עליי.

אין לי ניראות.

אני פשוט שקוף.

וגם באבא שאני אני כישלון.

כי ילד אמור לציית לאבא שלו.

אז אני בכלל לא אבא טוב.

ואולי אני מפחד גם שהילדים שלי יגדלו פחות טוב חלילה אם הם לא מקשיבים להורים ואז גם עבורם אני מפחד.

עכשיו כל זה ברור שלא קורה מאי ציות רגעי של ילד כן?

אבל התת מודע כאשר יש לו משהו עמוק בתוכו והוא מטורגט יכול לספר דברים אחרים ובעצם להפעיל לנו בנפש את מנגנוני ההגנה.

כל פעם שיש לנו צורך לא ממומש המוח והתת מודע שלנו בעצם מאותתים: סכנה!!! איום!!! תגן על עצמך!!!

ואז מופעל מנגנון ההגנה.

שלושת הF.

F – FIGHT – התקפה

F – FLIGHT – בריחה

F – FREEZ – קיפאון.

וכל אחד מאיתנו מתוכנת" בצורה שונה להגיב לאיומים שהוא חווה.

לא רק איום פיזי כמו חלילה אזעקה או סכנה אחרת, אלא גם איום שהנפש עצמה מפרשת כאיום בצורת צורך לא ממומש.

אז לצורך הדוגמא אם בעלך הרגיש שהצורך שלו להרגיש ניראות לא מומש,

והוא הרגיש שם שקוף באי-הציות –

הוא הפעיל את מנגנון ההתקפה – וצעק.

והצעקה בעצם אומרת – אני צריך להסיר את האיום!

אני צריך להסיר את "הסכין" הזאת מעל הצוואר!

אני צריך להרגיש שרואים אותי!

אני צריך להרגיש שמה שאני אומר נחשב!

אני צריך להרגיש שאני אבא טוב ושלילדים שלי יהיה טוב גם!

אז זה לא עבד לי בבקשה

אז זה לא עבד לי בדיבור

אז אני אצעק

אז אני "אתקיף" את האיום הזה בצורת חוסר ההקשבה

וכאשר ארים את הקול – אולי זה יעזור

וככה אגן על עצמי.

ברור ברור שאין הכוונה לנהוג באגרסיביות וכו'

אלא זה פשוט מנגנון הגנה של הנפש.

לצורך הדוגמא גם בכי או לרצות לדבר על הכל כאן ועכשיו ולפתור בעיות זה חלק מדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה התקפה,

כמו שבריחה לחדר, התכסות בשמיכה עד מעל הראש, יציאה מהבית, בריחה למסכים/פחמימות/שוקולד/סמים/אלכוהול/צפייה בתכנים וכן הלאה יכולים להיות דוגמא לדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה בריחה,

וכמו שריצוי או קיפאון ממשי שאדם לא זז יכולים להיות דרכי ביטוי של מנגנון ההגנה קיפאון.

אז זה לא אומר חלילה שבעלך אדם רע או אגרסיבי

אלא זה רק אומר שהוא אנושי ושהוא נתקל כאן בצורך לא ממומש ומנסה להפעיל את מנגנון ההגנה בכדי להסיר את האיום הזה.

(ושוב הכל בתת מודע ולאו דווקא אנו מודעים לזה, וכל מה שכתבתי זו רק דוגמא, יכולות להיות סיבות אחרות בכלל וטריגרים אחרים בכלל וצרכים אחרים בכלל אצל בעלך, זה היה רק לשם ההמחשה מה שעלה לי מקריאה ראשונית וכמובן בלי להכיר לעומק...)

לכן הבנת עומק שלך אותו שם במקום הזה

והבנת עומק שלו את עצמו גם במקום הזה

יכולים לעזור.

ולאחר מכן אפשר להמשיך ולהעמיק בעצם בשורש של זה אצלו

על מה זה יושב לו

איפה בעבר אולי הוא נתקל במצבים שהוא הרגיש שקוף או לא נראה או לא נחשב וכן הלאה

איפה עוד הוא הרגיש את האיום הזה ואת הצורך הלא ממומש

ולאחר הבנת העומק המקיפה אפשר לחתור הלאה לפתרונות.

ולמשל לומר לו בזמן רגוע

את כל הטוב שכתבת עליו פה

את כל הטוב שאת רואה בו

כמה שהוא אבא מדהים

כמה שהוא אבא מושלם

כמה שהוא אבא חמוד 

כמה שהוא אבא קרוב

כמה שהוא אבא משקיע

כמה שהוא אבא מפרגן

כמה שהוא אבא צוחק

כמה שהוא אבא משחק

כמה שהוא איש מתוק

כמה שאת אוהבת אותו מאד

ובעצם להמשיך ולהראות ולשקף לו *את עצמך ואת הצרכים שלך שם כאשר את שומעת אותו צועק*,

שאת מרגישה שלא נעים לך הצעקות, וגם לא לילדים

שאת מרגישה שזה מבייש אותך מול השכונה

ממש לדבר אליו בשפת "האני" ולהתמקד בך. ולא בו.

במה זה גורם *לך* להרגיש.

בשפת הלב, בשפת האני, בשפת הצרכים.

ולאחר מכן גם לנסות לראות יחד את התמונה הרחבה

שבעצם ילד שלא מציית או לא מקשיב ישר

זה ***לא*** אומר שהוא נגד אבא או אמא שלו!

אלא זה אומר שהוא בעד עצמו!

כי ילד הוא ילד הוא ילד

ואפילו אנחנו בתור מבוגרים כאשר אנו חווים מעבר מדבר א' לדבר ב' לוקח לנו זמן

אם למשל אנו באמצע ספר מרתק ואומרים לנו לעשות משהו, יקח לנו כמה שניות,

כך קל וחומר ילד שהוא באמצע משהו ופתאום ההורה מבקש ממנו לעשות משהו – אך טבעי שיקח לו קצת זמן למעברים הללו.

זה טבעי לגמרי.

זה אנושי לגמרי.

ותמיד תמיד לזכור שילד הוא לא נגדנו אלא הוא תמיד בעד עצמו.

אין לו שום מטרה להמרות או לא לציית או לא לתת ניראות,

זה בכלל לא שם ולא הסיפור

אלא הוא פשוט ילד והוא פשוט אנושי והוא פשוט בעד עצמו וצריך קצת זמן זה הכל.

לכן כאשר מבינים גם את העומק במה שהילד עצמו עובר

זה בעצם מנטרל ומפיג את כל האיום שאמר שהילד לא מקשיב לי כי אני לא ניראה ואני שקוף!

זה בעצם מבטל את זה כי זה פשוט לא נכון!!!

הילד שלי כן רואה אותי ואני לא שקוף בכלל!

הוא פשוט ילד והוא בריא בנפשו והוא בעד עצמו וצריך קצת זמן לעכל ולעבור לביצוע זה הכל!

אז אני אבין את זה עם עצמי

אז אני אוכל לעשות לילד הטרמה ולומר לו למשל: "עוד 10 דקות מסיימים לקרוא ספר ושמים את הנעליים במקום"

או אכין איתו יחד טבלת מדבקות שכל פעם ששמים את הנעלים במקום מקבלים מדבקה

וכן הלאה...

אבל בעיקר אזכור שזה לא נגדי

ושאני לא שקוף

והכל הכל בסדר.

וזה יכול להרגיע את מנגנון ההגנה שבעצם לא יצטרך להגן בצורה הזו וממילא גם הצעקות לא יצטרכו לקרות...

וכמובן כמובן שזו דרך. 

תהליך.

מסע.

זה לא קורה ביום אחד.

צריך לעבור שם את הדרך

דרך הבנת העומק שלי את עצמי (בעלך)

דרך הבנת העומק שלך אשתו

דרך הבנת העומק של הילדים

דרך הבנת העומק של הפתרונות

ואז כמובן  לזכור שבכל שינוי יש 3 כללים מרכזיים:

1. נפילות תמיד יהיו. לא רק שאנו לא נתפלא כאשר הם מגיעים, אלא שאנחנו אפילו נצפה שהם יגיעו. למה? כי אנחנו בני אדם. ולוקח זמן כדי לשנות דפוס שהתקבע. וזה מצריך זמן, סבלנות, תהליך, התמדה.
2. כאשר כן מצליחים, למשל כאשר בעלך לא יצעק אלא יקח רגע לנשום עם עצמו ולחזק את הדיבור הפנימי שלו בינו לבין עצמו שהוא לא שקוף ובעצם ***לתת לעצמו ניראות*** למה הוא חווה ואז יפעל גם לפתרון היותר מוצלח מול הילד – כדאי להעצים את ההצלחות. לכתוב אותם. להחמיא. לפרגן. גם את לו וגם הוא לעצמו.
3. כאשר לא מצליחים – להזכיר. לא לנזוף, לא לומר: "אוף איתך אתה חסר תקנה ואף פעם לא תצליח". אלא להזכיר. כמו סימן היכר. כמו לדוגמא לעשות עם היד איזשהו סימן ביניכם, או אפילו סימן היכר מצחיק שמשלב הומור שתמיד עוזר וככה זה יזכיר בצורה נעימה ובלי האשמה או נזיפה.

שלושת הכללים הללו בשינוי יכולים לעזור גם לאדם שמשתנה וגם למי שסביבו לעבור את השינוי יותר בטוב ב"ה.

אז שימת דגש ואור על כל הטוב שכן יש בבעלך,

התייחסות לכל מה שבעלך עובר בחמלה והבנה,

לזכור ולהזכיר שהילדים אוהבים אותו מאוד והם פשוט ילדים ובעד עצמם 😊

להבין לעומק את עצמינו ואת בן/בת הזוג,

לדבר בשפת האני, שפת הלב ושפת הצרכים לשני,

להעמיק בשורש הטריגרים בנפש והצרכים שלנו, 

וכמובן לפעול למציאת הפתרונות,

והסבלנות לכך בתהליך של שינוי -

כל אלה יכולים ב"ה לקדם אתכם 

ב"הצלחה רבה רבה יקרה

האם הילדים מקשיבים לו כאשר הוא מרים את הקול? בדר"כ זה לא השיטה שעובדת עם ילדים ודווקא הרוגע והנמכת הווליומים יותר מסייעת ולכן הייתי משתמשת בזה כדי להראות לו מה הכי מביא לשיתוף פעולה מצד הילדים. הרבה פעמים גברים לא יישמו רק מדיבורים אלא ממש מהוכחות פרקטיות. מה שאני אישית הייתי עושה זה ברגע שיש כאוס בבית ובעלך כמובן נוכח הייתי משתמשת בשיטות האידאליות והמקובלות בבית על מנת להשיג שיתוף פעולה ושבעלך יהיה עד לזה. ברגע שהוא יראה שזה עובד ומצליח הוא ילמד ממך ולאט לאט ירכוש מזה גם אם זה בטיפין.

ככה לפחות אני רואה שעובד עם בעלי..הוא גם טיפוס שיותר נוטה להרים את הקול ממני, והוא מודע לזה ומאד מצטער על כך ורוצה לשנות את זה והרבה פעמים כאשר הוא לא מצליח לקבל שיתוף פעולה מהילד אז אני מוצאת אותו מחקה אותי (כי הוא יודע שבדרך שלי הילד יותר מקשיב)..

כל פעם שזה קורה תנמיכי את הקול בעצמך. תתקשרי עם הילדים בקול אפילו שקט מהרגיל שלך "ראית שזה לא נעים לאבא שהילקוט זרוק פה, קח אותו בבקשה לחדר". תעשי תרגום לצעקות גם בטון וגם בלבקש עם הסבר רציונלי ושימוש בתמלול רגשות. עוד דוגמה, אני יודעת שהרעש כשאתה דופק על הרגל של השולחן כיף לך אבל אבא ואני אחרי יום ארוך והרעש הזה עושה קצת כאב ראש, אז תפסיק בבקשה, טוב?

לא להאמין כמה זה משפיע על כל האוירה, על איך שהוא ידבר, על איך שהילדים יתרגלו לדבר ולהסביר מה הם צריכים...

שוה לנסות, זה כמו קסם

יש הרבה סיבות לדבר

אולי הוא רעב, עייף, מותש מעבודה, אולי הוא לא מרגיש סיפוק במימוש עצמי וזה יוצא בבית- אז כדאי להתארגן על זמן נחת לעצמו להתאפס ולחזור לצרכי הבית מיושב בדעתו

ואולי זה דפוס נתון עוד מילדות? ואז בהחלט טיפול אימון אישי לפתיחת חסימות יכול לעזור

בשביל ללמוד שיש מי שמנהל את העניינים

זה לא טראמפ

לא ביבי

ולא שום בן תמותה אחר...

והוא עושה את זה כמו שהוא רואה לנכון

ואנחנו יכולים להוריד את הרגל מהגז,

לעזוב פרשנים וכתבות ואפילו מדרשים

להפסיק לצפות שזה יהיה כמו שאנחנו חושבים שזה אמור להיראות -

ופשוט להיות, בדרך אל הגאולה.

לק"י

אבל לי אין כח לזה.

אבל אצלינו מתחילים מחר בתשע, ואין צהרונים (וגם אם היו, יכולתי לאסוף לפני. למזלי אני בבית).

ובעבודה שלי שזה חנ"מ, כן מסיימים מוקדם.

אם היו חוזרים בלי הפסקת אש, כנראה שהייתי משאירה בבית.

בס"ד
 

חושבת שלהרבה (לרוב?) האנשים פשוט ממש אקוטי לעבוד ולכן יש צורך במסגרות. בסוף צריך להביא לחם הביתה בסוף היום.

לגבי האכזבה המטורפת של היום, אכן. אני מראש הייתי עם ציפיות מדודות מאד כי אני לא רוצה לקוות ולהתרסק. אבל עם כל הציפיה הנמוכה שלי, עדיין התאכזבתי מאד. עדיין מודה על כל הניסים שהיו ועדיין מאוכזבת ממה שהיה בסוף. או ההיפך.

ובעיקר מרגישה את הנפש שלי שזקוקה לכל-כך הרבה עיטוף וחיבוק...

חיבוק לך.

בלי קשר למלחמה

כמו יום העצמאות

אפילו שאני אשכנזיה זה נורא הגיוני שאחרי יום שחצי מעם ישראל בחגיגות אז יהיה יום שבתון

ותגידו, איך עושים הסתגלות לקטני שלא היה יותר מחודש אצל המטפלת והתפתח מאוד בזמן הזה?

מלחיץ אותי לשלוח ליום שלם אבל אין לי כ''כ ברירה

בהסכם החדש של ההסתדרות יש חופש בין יום כיפור לסוכות ותמורת זה לומדים באיסרו חג. מסכימה שחסר הגיון....

לק"י

לא רק למסגרות חינוכיות.

(גם אני בהתחלה רציתי להגיב כמוך).

וגם חג הסיגד

וממש במקום בעיניי. 

לק"י

האמת שבגלל שבתור מורה קיבלנו 2 ימי בחירה, אני שומרת 1 לאיסרו חג פסח. שיהיה לי זמן להתאפס ולכבס וכו'. וככה לא בלחץ גם עם הילדים.

(כרגע אני בחל"ד עדיין).

וכרגע נראה שלא מחזירים את הלימודים פה. בטח לא השבוע.

וזה ממש מבאס

גם אני וגם בעלי ג'ינגלנו בטירוף קודם בין עבודה, בית, ילדים וניקיונות לפסח.

כ"כ שמחתי ששמעתי שיש הפסקת אש וחוזרים לשגרה.

ואז הבנתי שאנחנו מוחרגים אוףףף

ומניחה שכבר תהיה הרבה פחות הבנה בעבודה להיעדרויות ועבודה מהבית.

הבנתי כבר די מזמן שאי אפשר פשוט "לגמור את המלאכה" ושיהיו עוד סבבים בהמשך.

אני חושבת שחזרה לשגרה דוקא חשובה לבריאות הנפש של הילדים וההורים והשהיה הבלתי נגמרת בבית דוקא מזיקה.

בתור מורה את כמובן לא חייבת ללמד ממש את החומר, אפשר לדבר על מה שהיה ואיך מרגישים ולעבד את מה שעבר עלינו או סתם לשחק משחקים ולהתאוורר בהתאם לגיל. ההורים שעובדים בכל מקום אחר חוץ ממערכת החינוך חייבים להיות בעבודה כדי להרוויח את לחמנו…

רוגע מוחלט!

צריכה ללדת באלול ובניתי על רוגע נפשי....

יש את הדמיון ואת הרצון שלנו, אבל הקב"ה מנהל פה את הכל באופן הכי מדויק.

הגאולה כבר בפתח, את זה רואים בעיניים. להחזיק חזק, לא להתייאש... בקרוב ממש!!

ובגלל שאני מורה אני לא יכולה לא להגיע מצפונית

חייבת להגיע ליום מלא

איפה ההתחשבות???? איפה הרגישות? איך אפשר להגיע ליום מלא אחרי כל מה שקרה בפתח תקווה?

קודם כל - יש כמה אנשים ששומעים אותם יותר מידי שמנסים להוריד את הרוח מהמפרשים של כולנו.

אבל הם עושים את זה כבר שנתיים וחצי (ולמעשה הרבה יותר) - ותמיד יש להם ביקורת על כל דבר שהממשלה עושה, גם אם הם סותרים את עצמם מפעם לפעם.

כי בסופו של דבר המטרה שלהם זה להוכיח כמה נתניהו והממשלה גרועים, והם יבואו ויצילו את כולם אם נבחר בהם בבחירות הבאות.

אז גם אם כולם מהדהדים את הדברים שהם אומרים בתקשורת ובפייסבוק ובכל מקום אפשרי, זה לא הופך את הדיבורים שלהם לפרשנות הנכונה על המציאות. ושווה לשמוע עוד פרשנויות יותר משמחות ואופטימיות על המציאות.

לגבי ההסכם עם איראן -

למה את כותבת שאיראן לא מקבלת אותו?

ממה שאני קראתי, איראן התחננה להסכם, ולמעשה ירדה מכל הדרישות שהיו לה עד עכשיו.

זה נראה לי הרבה יותר כמו הסכם כניעה של האיראנים מאשר כמו הסכם מהסוג שאנחנו רגילים אליו עד עכשיו. עד כמה שאני מבינה, אנחנו לא ויתרנו על כלום חוץ מזה שכרגע מפסיקים לתקוף אותם (לשבועיים. לא יודעת מה יהיה אחר כך. ובלבנון אנחנו יכולים להמשיך לעשות את העבודה, למרות שהם מראש אמרו שלא יסכימו לשום הסכם שלא כולל הפסקת אש גם בלבנון). הם פותחים את מצרי הורמוז, התחייבו למסור את האורניום המועשר, ונשארו עם פגיעות קשות מאוד מכל מה שתקפנו עד עכשיו.

אז נכון - עוד לא קרס המשטר לגמרי. נתניהו אמר מראש שזה לא בידיים שלנו. אולי זה עוד יקרה. ובינתיים שינינו משמעותית את המציאות שהיתה. אנחנו ללא ספק במקום הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני כן.

ולגבי הזוית האמונית והאכזבה ממה שציפית שיקרה ולא קרה -

אני חושבת שכל ה'מקורות' שמפרסמים בכל מלחמה כזאת, שגורמים לציפיות של קפיצות דרך בגאולה שלנו, הם לרוב מזיקים יותר מאשר מוסיפים.

אנחנו ללא ספק בתהליך משמעותי של גאולה. תהליך שנמשך כבר מעל 100 שנה, וממשיך ומתקדם בקצב מואץ בשנים האחרונות.

אף אחד לא יכול להבטיח כמה זמן זה יקח, ואיך השלב הסופי ייראה. ולפעמים כשמסתכלים רק על הנקודה הנוכחית הרבה יותר קל לראות את הקשיים מאשר להבין שזו גאולה. אבל בפרספקטיבה של זמן - המצב שלנו היום הוא באמת הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו בעבר. גם מבחינה מדינית וגם מבחינה רוחנית. (ככה אני רואה את הדברים. אני יכולה גם להסביר יותר).

לפעמים הציפייה למשיח שמגיע בבת אחת גורמת לזה שלא רואים את כל הצעדים שכבר התקדמנו. אבל גם המלחמה הזו מקדמת אותנו המון. גם אם עוד לא הגענו כבר לסוף.

ועוד מחשבה שהיתה לי -

אולי כל הדיבורים הממורמרים ששומעים על המציאות, זה גם איזושהי הכנה לגאולה.

כמו שבמצרים, השלב הראשון לגאולה היה 'ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה' - עצם זה שהם נאנחו מהעבודה, והבינו שזו לא מציאות שהם רוצים, זה היה השלב הראשון שהוביל אל הגאולה. הרב ראובן ששון מסביר שזה העניין של המרור - שההרגשה של המרירות היא כבר צד של גאולה, כי זה כבר הבנה שהמציאות הנוכחית היא לא מציאות שאנחנו רוצים, ומתוך כך מתפללים למציאות אחרת ופותחים את הפתח שהיא תוכל להגיע.

אז גם היום - יש הרבה התמרמרות על זה ש'אין ניצחון מוחלט'. אנשים מצפים שכל אויב שיש לנו ואנחנו נלחמים נגדו - נגיע מולו למצב של 'ניצחון מוחלט', שהוא לא יוכל יותר לאיים עלינו או לפגוע בנו בכלל. אבל למעשה מציאות כזו שאין לנו שום אויבים שיכולים לאיים עלינו או לפגוע בנו זו מציאות של גאולה שלמה.

עד עכשיו עמ"י אפילו לא יכל לחלום על מציאות כזו. אבל עכשיו אנחנו כן חולמים על זה.

אז זה מתבטא כרגע במרמור, וגם בכעס על הממשלה, שלא באמת מוצדק לדעתי. ואני הייתי רוצה שזה יבוא יחד עם הודיה על כל מה שכן הצלחנו ועל כל הניסים שהקב"ה עשה איתנו עד עכשיו (ומשתדלת להיות במקום כזה בעצמי).

אבל בכל אופן מנסה לראות את הצד החיובי של מה שאנחנו רואים סביבנו...

ולא ככ ישים להביא מאוחר או לאסוף מוקדם כי אז מרגישים שהפסידו התרחשויות..

ואין צהרונים.

זה משתנה בין מנהגים

אם הם נוהגים שכן, אז לא יודעת לגבי סבון הכלים הספציפי.

כשכתוב *לכל* ימות השנה זה מובן שזה באמת לכל הימים, כולל פסח. אולי הם צריכים לשנות את זה... 

שהמוצר עצמו אינו כשר לפסח

כי לפסח יש חומרות אחרות שלא קשורות לכשרות של שאר ימות השנה

אולי אפשר ליצור איתם קשר ולבקש הצעת ייעול

עליו הבפירוש שהוא מאושר לפסח,

ואחד אחר שכתוב עליו 'מאושר מטעם הבדץ' עם הסמל של ירושלים בד"ץ העדה החרדית, ולמטה כתוב מאושר לכל ימות השנה. אין עוד אותיות קטנות.

אם הכוונה היא שזה לא מאושר לפסח זה ניסוח בעייתי בעיני.

כאילו אני לא חולקת עליך, פשוט אומרת שזה לא מובן מהניסוח. 

(בגדול- החומר צריך להיות כזה שפוגם את החמץ אם ישנו= הופך את האוכל/ כל דבר ללא ראוי למאכל כלב

אני לא מכירה כלבים שאוכלים את הנוזל כלים או כל חומר ניקוי שהוא ....

ככה שזה בגדול מתן כשרות לחומר כזה זו פעולה שיווקית ולא הלכתית. 

אני יודעת שבשלב הזה זה בדר"כ תקין, אבל המשקל שלט ממש נמוך וצריך לעלות מהר מכל מיני סיבות, אז אני רוצה שהוא ינק כמה שיותר

זה באמת סיוט... (התנסיתי בזה גם עם הילדה האחרונה)

תתייעצי עם יועצת הנקה טובה איך להחזיק ולסחוט את השד תוך כדי הנקה כדי להזרים לו יותר חלב וגם איך להעיר אותו כשנרדם.

מקווה שתעברו את זה מהר...

ומזל טוב!

זה היה מעגל כזה של לא יונק טוב ומשקל לא עולה וכו

השתדלתי כמה שיותר להעיר אותו ולשבת אותו שיינק

וכשההנקות נהיו טיפה יותר מסודרות

הקפדתי לשאוב את מה שנותר אחרי כל הנקה, זה מה שהיא לא הצליח לסיים עד הסוף וזה עזר לי ממש גם לחלב וגם לתינוק שהתחיל לעלות במשקל

לק"י

את יכולה לנסות לסחוט/ לשאוב חלב למזרק סטרילי, ולתת לו אחרי ההנקה.

אני יכולה לשבת איתו גם יותר משעה שבפועל הוא ינק פחות מחצי

לק"י

ככל שהוא יגדל ויתחזק, ההנקה עשויה להיות יעילה יותר.

פשוט במזרק צריך להתאמץ פחות.

ואולי הכי טוב להתייעץ עם אשת מקצוע.

נרדמים, מתנתקים, פעולת המציצה קשה להם מאד.

מומלץ מאד להחזיק אותו כמה שיותר בתנוחת קנגרו

וגם להניק כשהוא ללא בגדים, מכוסים בשמיכה ביחד כמובן.

וכמה שיותר להניק. בהפרשים קצרים, מתי שהוא רק רוצה בלי להסתכל בשעון

מנסיון עם פגות, זה אפשרי

הרבה נחת

שפע חלב, גידול קל בבריאות ובשמחה

לק"י

יותר בטוב..

אם את רוצה לדחות, תבדקי עד מתי אפשר.

אני נתתי לכל הילדים את החיסונים בזמן.

חוץ מילד אחד, שלא קיבל רוטה, ההמלצה ספציפית של הרופאה.

ככה אחות של טיפת חלב המליצה לי פעם באופן לא רשמי

זה וירוס של שלשולים

הוא חא מסוכן

מלבד חשש להתייבשות שכן מסוכן

לכן, אם את אמא מספיק ערנית ולילד שלך יהיה וירוס חריף של שלשולים, ואז תקחי אותו למיון לקבל נוזלים, זה אמור להספיק

כמובן לא נותנת הנחיות רפואיוצ לאף אחד, זה מה שא י עושה

אגב, לכולם אצחי נדבקו ברוטב מתישהוא, כמה ימים של שלשול וגמרנו.  

שמה שמפריע (או לפחות אמור להפריע)

זה לא אם זה יפה או לא אלא עניין בריאותי

הרבה פעמים עודף משקל מעיד על חוסר בבריאות

אם זה אכילה לא מאוזנת או אי עשיית ספורט וכו

גם מי שרזה באופן מוגזם

לא משנה אם זה יפה או לא

זה יכול לפעמים להעיד על משהו לא בריא

ולכן ב2 המקרים צריך לוודא שהכל תקין

ולא הבנתי למה מישהי צריכה להיות מוטרדת מזה שהבת שלה רזה באופן רגיל.

אני חושבת שללא ספק הכי חשוב זה לאהוב ולקבל את הילדים שלנו בכל מראה שהוא (וזה לא קשור אם אני אוהבת יותר מראה שמן או מראה רזה. את הילדים שלי אני אוהב כמו שהם, גם אם הם רזים וגם אם הם שמנים, בלי קשר למראה המועדף עלי).

אבל כשרואים השמנה שלא היתה קודם, אז הגיוני שזה מעורר מחשבות אצל ההורים לגבי המקום שלהם להגיד משהו/להשפיע בנושא.

אני חושבת שהסיבה הבריאותיות היא הגורם המרכזי פה, הרבה מעבר למראה.

אבל מן הסתם גם למראה יש פה איזשהו תפקיד - לא מצד איך שההורים רואים את הילדה, אלא מצד המחשבה על איך שזה יהיה בשבילה להיות עם עודף משקל (ולא חסרים שרשורים בפורום שמראים את הקושי של נשים עם המראה שלהן בגלל עודף משקל. למה זה ככה? יכול להיות שזה לא צריך להיות ככה אבל זו המציאות).

דווקא בגלל הסיבה השניה חשוב להיות פי אלף יותר זהירים עם כל אמירה שהיא, כדי לא לפגוע בדימוי העצמי של הילדה ובאיך שהיא רואה את עצמה. אבל גם אם ההורים לא יגידו כלום, זה לא בהכרח ימנע את הקושי שלה, כי זה העולם שאנחנו חיים בו.

1. הבן שלי היה רזה במיוחד וזה הטריד אותי לא פחות. היינו איתו אצל דיאטנית ומטפלים בזה. משום מה זה דורש פחות "הליכה על ביצים".

2. לא הפריע לי שהיא שמנה כמו זה שהיא השמינה באופן  מהיר, בבת אחת ואוכלת ב"בולמוסים".

3. כיום מראה שמן נחשב פחות יפה. בעבר היה ההיפך וכנראה זה עניין של אופנה אבל המשפט האחרון שכתבת פשוט לא נכון או לפחות ממש לא מדויק לימינו. אולי זה מבאס, אולי זה לא בסדר אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות.

כבר לא,  ובתור אחות לאחים שהיו שמנים, יכולה לומר שזה משפיע על הגוף

יש כבדות, יש קושי עם הברכיים, זה משפיע הורמונלית מאוד

אז אם זה לא רזון חריג, זה לא אמור להדאיג פשוט לעומת השמנה שכן משפיעה על הבריאות

השמנה לא מגיעה בריק בדרכ. זה תוצאה של תזונה לקויה + גורמים נוספים לרוב. 

שרזה רגילה בדכ לא מעיד על בעיה בריאותית או בעיה בכללי (לרוב גנטיקה/אורח חיים טוב) אז למה שזה ידאיג את ההורים??

לעומת זאת השמנה יש בזה משהו לא בריא ולכן זה מדאיג בנוסף להתמודדיות חברתיות שלצערנו זה עלול להביא

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

יש לי דיאפרגמה קאיה

ואני לא מרגישה בטוחה איתה.. הייתי אצל מתאמת  אבל תמיד יש לי נערווים שאולי אני לא שמה נכון ושכחתי איך... פשוט מכניסה משתדלת עד הסוף עמוק+ג'ל

זה מה שאמורים לעשות נכון? לא צריך איזהשהו כיוון מסויים

ואני מרגישה עצם כשאני מכניסה

האמת שלא יודעת

הדיאפרגמה זולגת לי החוצה

היא צריכה לשבת מעל העצם ולא לזוז, ולא לזלוג

מציעה לך לתרגל שלא בזמן אמת הכנסה, וגם - בזמן אמת, בנחת עד שנכנס טוב

האמת נלחצתי מהגודל שלה והיא גם ממש קשיחה…

זה לא מפריע ביחסים? אתן מוציאות?

ועוד דבר שחשבתי עליו, שמעתי פעם שדברים מהסוג הזה פוגעים ברצפת האגן/דפנות הנרתיק כי הם מוחזקים עם השרירים. מישהי שמעה על זה?

מרגישה שזה ממש ענק לי כאילו עלול להרחיב…

לא מרגישים את זה.

ולא שמעתי או חוויתי שזה פוגע ברצפת האגן

אבל לשתות יין בקידוש וכאלה זה ממש רחוק מסכנה. 

אני שותה בקידוש חצי כוס יין.

גם כשהייתי בתחילת הריון ועוד לא ידעתי.

לא קורה כלום מקצת שתייה בשלב הזה.

את לא אמורה להתנזר מכל מה שאסור בהריון, גם בשלב שאולי מתחיל משהו.