יש לי כמה מחשבות בנושא.

לגבי הקשבה פעילה: אני לא מת על זה. הייתי אצל כמה וכמה מטפלים וכל הקטע הזה של "להכיל" "להקשיב" "להיכנס לתוך הסיפור שלך", וואו, זה מוציא אותי מדעתי. אני מרגיש חוסר נוחות קיצוני כשמופנית אליי תשומת לב, זה מלחיץ ופולשני.

גם כשאני מקשיב הקשבה פעילה לאחרים, זה מרגיש מאוד לא נעים. דבר ראשון זה מרגיש לי מאוד טכני, כאילו אני פסיכולוג בתשלום או טכנאי הקשבה או משהו. זה אפשרי מאוד וניסיתי את זה במציאות אבל זה לא טבעי בכלל ומעולם לא נהניתי מזה, זה הורס לי את הזרימה הטבעית של השיחה. ולאו דווקא מצד זה שאני מדבר כל הזמן, כי אני לא. אין לי בעיה להקשיב אבל אני ממש לא מתכוון "לדובב" אנשים או משהו. ואני לא כזה אוהב את הדינמיקה של "פריקה-הכלה", כי מעולם לא הבנתי את הצורך "להיות מוכל" או "שיבינו אותך". לא יודע, אני מבין את עצמי ונחמד לי מאוד, אם מישהו מבין אותי זה לא מעלה ולא מוריד לי.

בכל־מקרה, עם חברים טובים השיחה פשוט זורמת מתוך עצמה בלי להנדס אותה באופן מודע.

(כאן אני מדבר ברמה הטכנית־ביצועית ולא ברעיון הכללי של להיות קשובים לדעות של השני).

לגבי פערים: זאת סוגיה ממש קשה. נקודת המוצא שלו היא שאנשים נוטים לעמוד על דעתם ומה שהם צריכים זה להיות קצת יותר פתוחים לביקורת / שינויים כו'. הבעיה שלי היא הפוכה: אני לא סובל וויכוחים. אין לי כוח לריב, רבתי מספיק בחיים, אין לי יכולת מנטלית לשאת חיכוכים. הסף שלי מאוד נמוך והבריאות יקרה לי. אולי כי נאלצתי להתמודד עם יותר מדי אנשים עקשניים שדובקים בדעתם ויהי מה. לכן יותר קל פשוט לענות אמן וזהו, וואטאבר, שיהיה. מה לי לכפות את דעתי או להתחיל לשכנע? אין לי יכולת רטורית או משהו, הדעות שלי לא טובות יותר משל אחרים, ממתי בכלל מה שיש לי לומר מעניין, וזה גם אומר שהצד השני צריך לוותר ואולי להיות ממורמר בגלל זה, ואני גם לוקח אחריות על ההשלכות. וגם הנפקא מינה עבורי לא באמת כזאת גדולה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי אין לי בעיה לספוג, ולהתנתק רגשית מהסיטואציה.

אלא שבשביל זה, לא צריך בכלל אותי, וזה נכון לגבי כל מערכת שלקחתי בה חלק. אני מעדיף שהדברים יתנהלו בדרכם הטבעית, מה לי לשנות סדרי עולם? ואז ממילא קשה לקרוא לזה זוגיות. וכשם שאני לא צריך שבחורה תעשה את כל הוויתורים והנסיגה לתוך אפתיה סטואית בשבילי, כך אני מתאר לעצמי שהיא ממש לא צריכה בן־אדם כזה מצדה.

ביחס לשתי הסוגיות, נראה הדברים יוצאים מנקודת מוצא של אנשים שמאוד "חווים" את החיים. חווים את הרגשות שלהם, חווים את הדעות שלהם, זה ממש חלק מהחיים שלהם. אם הייתי מוכרח לחוות את הדברים שמתרחשים אצלי במוח, במקום להכיל אותם בכלא הקסום שבניתי להם... זה היה קטסטרופלי. או לפחות מאוד לא נעים, אתה יודע, זה כמו שבטלפון אני שם פילטר monochrome כי הצבעים החדים כואבים לי בעיניים.

כאדם שלא רוצה "לחוות" את החיים, אמנם עצם הימצאות במערכת יחסים זאת חוויה מאוד עוצמתית - אז ברור שיש כאן התנגשות חזיתית! אי אפשר לדמיין זוגיות בריאה ללא הצד החווייתי במידה כלשהי.

ברור שכל עוד שאתה נמצא במנגוני הגנה אז אין אפשרות להפתח למשהו אחר. אולי גם בעצם לא כדאי.

באמת שיש אמון באנשים ובעולם אז שותפות ברגשות ומחשבות הופכת לעניין משמעותי. גם אתה מודה בכך שזה יכול להיות עניין משמעותי. ודווקא בגלל שזה כל כך סופר משמעותי אצלך אתה מעדיף להמנע ממנו.

ברור שאין שום משמעות מבחינתי, לחוות דעה על מה טוב או נכון לך. מאוד סביר להניח שאתה באמת זקוק להגנה הזאת במידה כזו או אחרת.

מה שכן אפשר לומר -  אולי אפשרי לקחת מהשיעור זה את העקרון (אל תתפש ל"הקשבה פעילה" ולכל הטכניקה שהרב אייל מביא שם, אלא לעקרון שמנחה אותו).

אני מאמין שגם לך שמח שמפרגנים לך. וגם לך באסה שמורידים לך... כיף לך להיות עם חברים, זה מעורר בך משהו? אולי תתחיל מזה.

אכפת לך מאנשים? יש לך אמון באנשים? יש לך אמון בעולם? ברור שזה התשתית לכל הנאמר בשיעור. מצחיק לפרש את השיעור מזוית אחרת, בודאי שכל הנאמר בו יצא ככה מהקשרו..

 כמובן שאתה היחיד שידע איך להתקדם ולהתפתח מהמקום בו אתה נמצא.

אני מבין בדיוק מאיפה הוא בא ועל אילו בעיות הוא בא לענות אני רואה את זה כל הזמן אצל אנשים סביבי. האישה באה לספר קצת מה היה לה ביום והבעל ישר מתחיל לקטוע, לתת עצות, "להסגביר", להתווכח, או לחילופין להתייחס בחוסר עניין מופגן ולצקצק מתי יגיע תורו לדבר. מעצבן. או אנשים שהם ממש ראש בקיר, יש להם השקפה מסוימת על הדברים וברגע שאתה מציע להם אפשרות אחרת הם גורמים לך להרגיש מטומטם.

האם אכפת לי מאנשים התשובה היא לא. האם יש לי אמון באנשים התשובה היא לא, אם כי, היו כמה יוצאים מן־הכלל מאוד נדירים, אבל זה לא כזה משנה, כי אין לי עניין להפקיד אצלם משהו במובן רגשי. כברירת מחדל אני לא נהנה עם אנשים ונוטה לא לפתח שיחות איתם.

לגבי מנגנוני הגנה למעשה כבר הצלחתי למפות בקווים די ברורים את מה שמתרחש אצלי בראש... הגעתי גם לשינויים חיוביים אבל הכאב הכרוך בנבירה הזאת כל הזמן מחזיר אותי לנקודת המוצא...

אז למה אתה שואל שאלות הרות עולם על זוגות שמפרקים את החבילה ומתעניין בתובנות ומשנה עמדות וכולי?

כל עוד לא תגע בבסיס, בא' ב' - אז כל המחשבות והשאלות והלימוד בנושא הוא חסר משמעות.

אם לא אכפת לך מאנשים, למה שיהיה אכפת לך מאשתך?

וכל הטענות שלך ש"לא אכפתי ואני אדיש לכל מה שקורה סביבי" זה ממש לא כי לא אכפת לך. להיפך, כי יותר מדי אכפת לך אז אתה לא רוצה להכנס לזה (ומסתבר שבצדק). אחרת, לא היית אומר שסף הכאב שלך נמוך. 

דבר ראשון סתם סקרנות. אני סקרן לגבי הרבה נושאים החל מתרבויות אפריקאיות, אומנות, ספרות, פסיכולוגיה, כך שגם לגבי הנושא הזה.

דבר שני אני חושב שיש לי מחויבות דתית להתעסק בנושא כדי להביא לשינוי כלשהו. אולי אין לי באמת חובה כזאת ואני פטור מכל וכל. אם היו מביאים לי מסמך חתום שאומר שאני פטור לגמרי מפרייה ורבייה אז אולי באמת לא הייתי מקדיש לזה הרבה מחשבה, והייתי חושב על אפיקים אחרים להתעסק בהם.

נכון לעכשיו באמת לא אכפת לי מאנשים, וזה לא כי עמוק בפנים אכפת לי, אלא כי באמת לא אכפת לי. סף הכאב שלי נמוך הוא לא בגלל רגש עמוק שאני מרגיש כלפי אנשים אלא בגלל שסטרס משפיע עליי מאוד גרוע לכן אני משתדל או להתחמק ממנו ככל האפשר.

לגבי אילו דברים צריך לברר תראה זה ממש "איזן וחיקר תיקן משלים הרבה" כל פעם למצוא איזו אוזן שבעזרתה אפשר להזיז קצת את הסיר. קראתי לא מזמן בספר של קרל יונג, שהיה לו מטופל אחד במשך 10 שנים שהיה מדבר על כל־מיני דברים ויונג הבין די מהר מה הבעיה, ושהמטופל כל הזמן מתחמק ממנה, אבל הוא החליט לזרום איתו. אחרי 10 שנים פתאום חל שיפור משמעותי אצל אותו מטופל, והוא אמר ליונג שהוא ידע יפה מאוד מה הבעיה האמיתית שלו, והוא גם ידע שיונג יודע, אבל זה שיונג לא לחץ עליו בכיוון הזה, ונתן לו להתחרבש עם עצמו, עזר לו.

בקיצור, מה אני יודע.

דבר שני - אם זאת המחוייבות הדתית שלך אז לדעתי זה עובר דרך האכפתיות לאנשים בכלל.

ולמה יש לך סטרס? כי זה נוגע בך. משמע זה מעורר משהו שקיים בתוכך. זה לא כי אין לך יחס לזה. אם לא היה לך יחס לזה באמת לא יודע אם היה עם מה להתעסק.

אולי, אולי אתה צריך להסתבך עם עצמך עוד 10 שנים וזה יעזור. לא שללתי כיוון כזה בכלל, כי לא עסקתי ב"איך" אלא עסקתי ב"מה".

המורכבות העיקרית זה היחסים בין נותן למקבל במערכת יחסים זוגית, זאת עיקר בסוגיה.

ברור שלא צריך להיות מטומטם או ראש בקיר. 

אבל בקשר זוגי שהוא אינטימי וחזק - להיות גם במקום של נתינה וגם במקום של קבלה זה לא פשוט בכלל.

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

לא הייתי חושש מזה לשניה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.

טאקט ויכולת להתאים את עצמך לסיטואציה שאתה נמצא בה היא נכללת בכישורי חברה בסיסיים.

ברור שיש מקרים שעדיף לוותר על הנימוסים ולדבר ישירות, אבל הרבה יותר מעצבן בן אדם שלא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.

אוקי,

למשל אם בן אדם "מתאים את עצמו לסיטואציה" ולמעשה נרצה או לא, צבוע כלפי הצד השני,

איך נדע שהוא לא עושה את זה איתנו ?

כי אצל הבן אדם הישיר, עם כולם, נדע שמה שהוא אומר, זה מה שהוא חושב

ואם הוא רוצה "להתאים את עצמו לסיטואציה", הוא לא מחרטט הוא פשוט שותק.

ואם הוא אוהב את הצד השני הוא מחייך לו ואם הוא לא אוהב הוא לא מחייך. הכל ברור. בלי לעגל פינות. בלי צביעות.

אחרי ההבהרה הזו,

איזה אופי תעדיפו יותר ?

גם אני מעדיף בחורה יפה וגם שמאוד אוהבת את המטבח וגם אוהבת מאוד לגדל ולחנך ילדים (ממש אוהבת, נהנית מזה)

אבל מה אני מעדיף יותר ? שתאהב לגדל ולחנך ילדים.

אין לי בעיה שהיא לא תהיה יפה ושלא תאהב את המטבח, למרות שגם אלה דברים חשובים, אבל אם צריך לבחור, בחרתי. ויתרתי.

רואה ? עניתי על התשובה.

עכשיו תורכם (פנייה לנשים וגברים)

מה חשוב לכם יותר ? ישיר כלפי כולם (סותם במקרה שלא רוצה לפגוע אבל לא מחייך ולא מספר סיפורי סבתא)

או...מעגל פינות ? זורם ? ונרצה או לא מחרטט קלות. או זה או זה.

זו השאלה.

שאלה שיש לה תשובה ברורה מאוד וניתן לענות עליה בצורה החלטית,

גם אם זה פחות נח, אבל זה פורום אנונימי, אז אני מאמין שזה אפשרי.

זכיה ב 20 מיליון שקל בשנה הקרובה , לעונים.

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

זה באמת מה שחשתבי בהתחלה... מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים. וזהעבד טוב

רק שבחודש האחרון לא יודע פתאום נכנס למח