יש לי כמה מחשבות בנושא.

לגבי הקשבה פעילה: אני לא מת על זה. הייתי אצל כמה וכמה מטפלים וכל הקטע הזה של "להכיל" "להקשיב" "להיכנס לתוך הסיפור שלך", וואו, זה מוציא אותי מדעתי. אני מרגיש חוסר נוחות קיצוני כשמופנית אליי תשומת לב, זה מלחיץ ופולשני.

גם כשאני מקשיב הקשבה פעילה לאחרים, זה מרגיש מאוד לא נעים. דבר ראשון זה מרגיש לי מאוד טכני, כאילו אני פסיכולוג בתשלום או טכנאי הקשבה או משהו. זה אפשרי מאוד וניסיתי את זה במציאות אבל זה לא טבעי בכלל ומעולם לא נהניתי מזה, זה הורס לי את הזרימה הטבעית של השיחה. ולאו דווקא מצד זה שאני מדבר כל הזמן, כי אני לא. אין לי בעיה להקשיב אבל אני ממש לא מתכוון "לדובב" אנשים או משהו. ואני לא כזה אוהב את הדינמיקה של "פריקה-הכלה", כי מעולם לא הבנתי את הצורך "להיות מוכל" או "שיבינו אותך". לא יודע, אני מבין את עצמי ונחמד לי מאוד, אם מישהו מבין אותי זה לא מעלה ולא מוריד לי.

בכל־מקרה, עם חברים טובים השיחה פשוט זורמת מתוך עצמה בלי להנדס אותה באופן מודע.

(כאן אני מדבר ברמה הטכנית־ביצועית ולא ברעיון הכללי של להיות קשובים לדעות של השני).

לגבי פערים: זאת סוגיה ממש קשה. נקודת המוצא שלו היא שאנשים נוטים לעמוד על דעתם ומה שהם צריכים זה להיות קצת יותר פתוחים לביקורת / שינויים כו'. הבעיה שלי היא הפוכה: אני לא סובל וויכוחים. אין לי כוח לריב, רבתי מספיק בחיים, אין לי יכולת מנטלית לשאת חיכוכים. הסף שלי מאוד נמוך והבריאות יקרה לי. אולי כי נאלצתי להתמודד עם יותר מדי אנשים עקשניים שדובקים בדעתם ויהי מה. לכן יותר קל פשוט לענות אמן וזהו, וואטאבר, שיהיה. מה לי לכפות את דעתי או להתחיל לשכנע? אין לי יכולת רטורית או משהו, הדעות שלי לא טובות יותר משל אחרים, ממתי בכלל מה שיש לי לומר מעניין, וזה גם אומר שהצד השני צריך לוותר ואולי להיות ממורמר בגלל זה, ואני גם לוקח אחריות על ההשלכות. וגם הנפקא מינה עבורי לא באמת כזאת גדולה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי אין לי בעיה לספוג, ולהתנתק רגשית מהסיטואציה.

אלא שבשביל זה, לא צריך בכלל אותי, וזה נכון לגבי כל מערכת שלקחתי בה חלק. אני מעדיף שהדברים יתנהלו בדרכם הטבעית, מה לי לשנות סדרי עולם? ואז ממילא קשה לקרוא לזה זוגיות. וכשם שאני לא צריך שבחורה תעשה את כל הוויתורים והנסיגה לתוך אפתיה סטואית בשבילי, כך אני מתאר לעצמי שהיא ממש לא צריכה בן־אדם כזה מצדה.

ביחס לשתי הסוגיות, נראה הדברים יוצאים מנקודת מוצא של אנשים שמאוד "חווים" את החיים. חווים את הרגשות שלהם, חווים את הדעות שלהם, זה ממש חלק מהחיים שלהם. אם הייתי מוכרח לחוות את הדברים שמתרחשים אצלי במוח, במקום להכיל אותם בכלא הקסום שבניתי להם... זה היה קטסטרופלי. או לפחות מאוד לא נעים, אתה יודע, זה כמו שבטלפון אני שם פילטר monochrome כי הצבעים החדים כואבים לי בעיניים.

כאדם שלא רוצה "לחוות" את החיים, אמנם עצם הימצאות במערכת יחסים זאת חוויה מאוד עוצמתית - אז ברור שיש כאן התנגשות חזיתית! אי אפשר לדמיין זוגיות בריאה ללא הצד החווייתי במידה כלשהי.

ברור שכל עוד שאתה נמצא במנגוני הגנה אז אין אפשרות להפתח למשהו אחר. אולי גם בעצם לא כדאי.

באמת שיש אמון באנשים ובעולם אז שותפות ברגשות ומחשבות הופכת לעניין משמעותי. גם אתה מודה בכך שזה יכול להיות עניין משמעותי. ודווקא בגלל שזה כל כך סופר משמעותי אצלך אתה מעדיף להמנע ממנו.

ברור שאין שום משמעות מבחינתי, לחוות דעה על מה טוב או נכון לך. מאוד סביר להניח שאתה באמת זקוק להגנה הזאת במידה כזו או אחרת.

מה שכן אפשר לומר -  אולי אפשרי לקחת מהשיעור זה את העקרון (אל תתפש ל"הקשבה פעילה" ולכל הטכניקה שהרב אייל מביא שם, אלא לעקרון שמנחה אותו).

אני מאמין שגם לך שמח שמפרגנים לך. וגם לך באסה שמורידים לך... כיף לך להיות עם חברים, זה מעורר בך משהו? אולי תתחיל מזה.

אכפת לך מאנשים? יש לך אמון באנשים? יש לך אמון בעולם? ברור שזה התשתית לכל הנאמר בשיעור. מצחיק לפרש את השיעור מזוית אחרת, בודאי שכל הנאמר בו יצא ככה מהקשרו..

 כמובן שאתה היחיד שידע איך להתקדם ולהתפתח מהמקום בו אתה נמצא.

אני מבין בדיוק מאיפה הוא בא ועל אילו בעיות הוא בא לענות אני רואה את זה כל הזמן אצל אנשים סביבי. האישה באה לספר קצת מה היה לה ביום והבעל ישר מתחיל לקטוע, לתת עצות, "להסגביר", להתווכח, או לחילופין להתייחס בחוסר עניין מופגן ולצקצק מתי יגיע תורו לדבר. מעצבן. או אנשים שהם ממש ראש בקיר, יש להם השקפה מסוימת על הדברים וברגע שאתה מציע להם אפשרות אחרת הם גורמים לך להרגיש מטומטם.

האם אכפת לי מאנשים התשובה היא לא. האם יש לי אמון באנשים התשובה היא לא, אם כי, היו כמה יוצאים מן־הכלל מאוד נדירים, אבל זה לא כזה משנה, כי אין לי עניין להפקיד אצלם משהו במובן רגשי. כברירת מחדל אני לא נהנה עם אנשים ונוטה לא לפתח שיחות איתם.

לגבי מנגנוני הגנה למעשה כבר הצלחתי למפות בקווים די ברורים את מה שמתרחש אצלי בראש... הגעתי גם לשינויים חיוביים אבל הכאב הכרוך בנבירה הזאת כל הזמן מחזיר אותי לנקודת המוצא...

אז למה אתה שואל שאלות הרות עולם על זוגות שמפרקים את החבילה ומתעניין בתובנות ומשנה עמדות וכולי?

כל עוד לא תגע בבסיס, בא' ב' - אז כל המחשבות והשאלות והלימוד בנושא הוא חסר משמעות.

אם לא אכפת לך מאנשים, למה שיהיה אכפת לך מאשתך?

וכל הטענות שלך ש"לא אכפתי ואני אדיש לכל מה שקורה סביבי" זה ממש לא כי לא אכפת לך. להיפך, כי יותר מדי אכפת לך אז אתה לא רוצה להכנס לזה (ומסתבר שבצדק). אחרת, לא היית אומר שסף הכאב שלך נמוך. 

דבר ראשון סתם סקרנות. אני סקרן לגבי הרבה נושאים החל מתרבויות אפריקאיות, אומנות, ספרות, פסיכולוגיה, כך שגם לגבי הנושא הזה.

דבר שני אני חושב שיש לי מחויבות דתית להתעסק בנושא כדי להביא לשינוי כלשהו. אולי אין לי באמת חובה כזאת ואני פטור מכל וכל. אם היו מביאים לי מסמך חתום שאומר שאני פטור לגמרי מפרייה ורבייה אז אולי באמת לא הייתי מקדיש לזה הרבה מחשבה, והייתי חושב על אפיקים אחרים להתעסק בהם.

נכון לעכשיו באמת לא אכפת לי מאנשים, וזה לא כי עמוק בפנים אכפת לי, אלא כי באמת לא אכפת לי. סף הכאב שלי נמוך הוא לא בגלל רגש עמוק שאני מרגיש כלפי אנשים אלא בגלל שסטרס משפיע עליי מאוד גרוע לכן אני משתדל או להתחמק ממנו ככל האפשר.

לגבי אילו דברים צריך לברר תראה זה ממש "איזן וחיקר תיקן משלים הרבה" כל פעם למצוא איזו אוזן שבעזרתה אפשר להזיז קצת את הסיר. קראתי לא מזמן בספר של קרל יונג, שהיה לו מטופל אחד במשך 10 שנים שהיה מדבר על כל־מיני דברים ויונג הבין די מהר מה הבעיה, ושהמטופל כל הזמן מתחמק ממנה, אבל הוא החליט לזרום איתו. אחרי 10 שנים פתאום חל שיפור משמעותי אצל אותו מטופל, והוא אמר ליונג שהוא ידע יפה מאוד מה הבעיה האמיתית שלו, והוא גם ידע שיונג יודע, אבל זה שיונג לא לחץ עליו בכיוון הזה, ונתן לו להתחרבש עם עצמו, עזר לו.

בקיצור, מה אני יודע.

דבר שני - אם זאת המחוייבות הדתית שלך אז לדעתי זה עובר דרך האכפתיות לאנשים בכלל.

ולמה יש לך סטרס? כי זה נוגע בך. משמע זה מעורר משהו שקיים בתוכך. זה לא כי אין לך יחס לזה. אם לא היה לך יחס לזה באמת לא יודע אם היה עם מה להתעסק.

אולי, אולי אתה צריך להסתבך עם עצמך עוד 10 שנים וזה יעזור. לא שללתי כיוון כזה בכלל, כי לא עסקתי ב"איך" אלא עסקתי ב"מה".

המורכבות העיקרית זה היחסים בין נותן למקבל במערכת יחסים זוגית, זאת עיקר בסוגיה.

ברור שלא צריך להיות מטומטם או ראש בקיר. 

אבל בקשר זוגי שהוא אינטימי וחזק - להיות גם במקום של נתינה וגם במקום של קבלה זה לא פשוט בכלל.

ו"לא מתלהבים משטויות"...

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

הפי כתבה בלשון שנוח לה לכתוב, כי בזה היא נתקלה.

וכנראה בגלל ההערות המעצבנות של כולם פה בפורום (לא דווקא אתה) היא גם כתבה בסוף במפורש שזה מיועד לשני המינים.

תפסיקו להיות מעצבנים ולצאת מנקודת הנחה שהבנות תמיד נגד הבנים. זה ילדותי ברמות. 

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

איך שלא מסובבים את זה,

זה אומר שהן עושות משהו לא נכון ( שזה -שונה- ממשהו שבאשמתן).

עכשיו אם אחרי שירגעו ויתאפסו, יעשו בדק בית ויגידו "אוקי, איך נמנעים מהקרקס הזה שאני מתפרקת בגלל בחור שאני בכלל לא מכירה" ויבצעו צעדים 1,2,3 שקרקס כזה לא יקרה יותר - מעולה. זה נקרא החיים.  יש תקלות. משתפרים ומשתכללים לפעם הבאה.

אבל...אם הן יהיו עכשיו בחרדה או בהפסקה ויתנו כ"כ הרבה כח לצד השני...

אז ...אולי באמת עדיף שקודם יטפלו בעצמן יסודית כי בזוגיות אמיתית המצבים יהיו פי 8000 יותר מורכבים מזה.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה