אנחנו פשוט מותשים. הילדים שלנו שהם ילדים מקסימים וחמודים פשוט לאאאאאאא מקשיבים!!!!!
זה הפך להיות סיוט. בני שנה וחצי ושלוש.
עושים מה שבא להם. אם בא בטוב מה שאמרנו מעולה ואם לא - כל עוד מה שהם רוצים לעשות בשליטתם, הם יעשו אותו ואנחנו יכולים ללכת לעזאזל מבחינתם. אם זה לא בשליטתם, או שנבוא פיזית לחסום אותם אז נקבל הפגנות, בכי, וכעס שקט.
וזה לא שההפגנות גורמות להם לקבל. הם עדיין לא יקבלו. בדכ זה נגמר בזה שאחד מאיתנו (לרוב בעלי) בא ומדבר בנחת ומפייס ומשחק ומסיח את דעתם עד שהם נרגעים. לפעמים גם בא מצידם שהם החליטו להתרצות אבל זה לא שהם פשוט סבבה אלא יתחילו באיזה משחק דמיון (הגדול יותר כמובן) ורק אחרי כמה זמן, אם בכלל, יחזרו למה שהיה קודם.
מצטערת לא יכולה לשאת את זה יותר.
זה הורג אותנו. אין הפסקה אין מנוחה אין שניה לנשום.
כל סירוב ללכת לפארק זה שעה של בקשות חוזרות-בכי-סירוב לבצע מטלות כמו לבוא להתלבש או להחליף חיתול-שיחה/משחק/הסחת דעת.
חוץ מזה הגדול בררן בקטע היסטרי. הוא לא אוכל כמעט כלום. כלום. מבחינתו לא לאכול לעולם. וזה לא שהוא נהיה רעב אז אוכל. הוא נהיה רעב ולא מקשר את זה לרעב אז הוא בוכה ומתחרפן ברמות. ולהכין ארוחות זה פשוט בלתי נסבל כי גם אם הוא מבקש משהו, עד שזה מוכן (גם אם עברו שתי דקות, כמו חביתה) יש מצב שהוא כבר לא ירצה את זה. לא בהכרח אכין משהו אחר, אבל זה אומר שהוא פשוט לא יאכל. ואם הוא כן אוכל - תוך 2 ביסים הוא מפסיק, ומבקש שיאכילו אותו.
ועוד משהו שבכל זמן שהוא לא מחורפן, הגדול משחק משחקי דמיון. הוא רופא, עכבר, נמר, תינוק, מפלצת. וזה פשוט מתיש כי הוא מצפה לשיתוף פעולה שלנו ודי כבר אין לנו כוחות לזה. שניה של שקט בלי ציוצים של עכבר אפשרררר???????
אנחנן לא מבקשים דברים מטורפים, הם מבינים את ההגיון מאחורי הבקשות, הכל נאמר בנחת לפחות בהתחלה, ואנחנו לוקחים זמן ספייר ברמה מסויימת לדברים. אבל זה לא זה. אני מרגישה שהדבר היחיד שעובד זה צעקות.
אם אנחנו צועקים הם בוכים ממש ונבהלים אבל לפחות בחלק מהפעמים (גם זה לא תמיד) עושים את מה שאמרנו להם.
זהו. מתוסכלים מיואשים. לא יודעת אם אי פעם הם יהיו קלים יותר.
