רשימת החטופים לתפילה
מעודכן ל ט"ז חשון תשפ"ה, 17.11.24

אבינתן בן דיצה תרצה (אור)
אביתר בן גליה (דוד)
אברה בן אגרנש (מנגיסטו)
אגם בת מירב (ברגר)
אוהד בן קרן אסתר (בן עמי)
אוהד בן אסתר (יהלומי)
אור בן סימה גאולה (לוי)
איתן בן רות אדית (הורן)
איתן אברהם בן אפרת (מור)
אלון בן עידית (אהל)
אליה בן סיגלית (כהן)
אליהו בן חנה (שרעבי)
אליזבת בת אירנה (צורקוב) מוחזקת בעירק
אלכסנדר בן ילנה (טרופנוב)
אלקנה בן רוחמה (בוחבוט)
אמילי תהילה בת אמנדה פרנסיס (דמארי)
אריאל בן סילביה מוניקה (קוניו)
אריאל בן שירי (ביבס)
ארבל בת יעל (יהוד)
בר אברהם בן ג'וליה (קופרשטיין)
גיא בן מירב (גלבוע דלאל)
גדי משה בן שרה (מוזס)
גלי בן טליה (ברמן)
דוד דיגו בן סילביה מוניקה (קוניו)
דורון בת שרה (סימונה) (שטיינברכר)
דניאלה בת אורלי (גלבוע)
הישאם אסייד
זיו בן טליה (ברמן)
טל בן ניצה (שוהם)
יאיר בן רות אדית (הורן)
יוסף חיים בן מרים (אוחנה)
יצחק (איציק) בן חנה אנטה אלגרט
יקותיאל קית׳ שמואל בן טובה (סיגל)
ירדן בן פנינה (ביבס)
כפיר בן שירי (ביבס)
לירי בת שירה (אלבג)
מקסים בן טלה (הרקין)
מתן שחר בן ענת (אנגרסט)
מתן בן ירדנה עינב (צנגאוקר)
נמרוד בן ויקי (כהן)
נעמה בת איילת (לוי)
עודד בן בלהה (ליפשיץ)
עומר בנימין בן ניבה (ונקרט)
עומר מקסים בן אורנה אסתר (נאוטרה)
עומר בן שלי (שם טוב)
עופר בן כוכבה (קלדרון)
עידן בן יעל (אלכסנדר)
עֹמרי בן ורוניקה אסתר (מירן)
צחי בן דבורה (עידן)
קרינה בת אירינה (ארייב)
רומי בת מירב (גונן)
רום בן תמר נעה (ברסלבסקי)
שגב בן גלית (כלפון)
שגיא בן נעמית (דקל חן)
שירי בת מרגיט (זילברמן-ביבס)
שלמה בן מרסל (מנצור)
תמיר בן חרות (נמרודי)
יוסף חמיס אלזיאדנה    
חמזה אלזיאדנה    
ביפין ג'ושי    
פונגסאק טהנה    
סוראסאק לאמנאו    
פינטה נטפונג    
באנאוואט סהטאן    
סטיאן סוונאקאם    
וואטצ'רה סריון    

חטופים שגופתם מוחזקת ע״י מחבלים:

אוריאל בן נעמי (ברוך) הי"ד
אביב בן תלמה (אצילי) הי"ד
אורון בן זהבה (שאול) הי"ד
אילן שלמה בן מרים (וייס) הי"ד
איתי בן אורית (סבירסקי) הי"ד
איתי בן חגית (חן) הי"ד
איתן בן סול (לוי) הי"ד
אליהו בן דבורה (מרגלית) הי"ד
אסף בן קלרה (חממי) הי"ד
אריה בן פניה (זלמנוביץ) הי"ד
גד בן שרה (חגי) הי"ד
גיא בן דוריס (אילוז) הי"ד
גיא בן רינה (חבר) הי"ד
דניאל שמעון בן שרון (פרץ) הי"ד
דרור בן דורית (אור) הי"ד 
הדר בן לאה חדווה (גולדין) הי"ד
טל בן אסתי (חיימי) הי"ד
יאיר בן פלור (יעקב) הי"ד 
יהודית ויינשטיין הי"ד
יונתן מרדכי בן איילת (סמרנו) הי"ד
יוסף בן חנה (שרעבי) הי"ד
יקותיאל יהודה נחמן בן שרה (כץ) הי"ד
ליאור בן מיכל (רודאיף) הי"ד
מני בן סוניה (גודארד) הי"ד
סהר בן תמר (ברוך) הי"ד
עוז בן מירב (דניאל) הי"ד
עידן בן דלית (שתיוי) הי"ד
עמירם בן שרה (קופר) הי"ד
ענבר בת יפעת (היימן) הי"ד
עפרה בת פנינה (קידר) הי"ד
צבי בן פנינה (פלדמן) הי"ד
רון בן בתיה (ארד) הי"ד
רונן בן רוזמרי (אנגל) הי"ד
רן בן טליק (גואילי) הי"ד
שי בן שלומית שרית (לוינסון) הי"ד
תמיר בן יעל (אדר) הי"ד
מוחמד אל אטרש ז"ל    
סונטאיה אקראסי ז"ל    
ג'ושוע לואיטו מולל ז"ל    
סונתטיסאק רינטלאק ז"ל

אולי זה מגיע כי בדרך ככל שואלים רב את ההלכה ואז נוצרת אשליה מוטעת שנשים לא זוכרות הלכות.

או אולי בגלל שגברים לומדים גמרא אז נוצרת אשליה כזאת.

מה יותר נשים טובות בו ומה יותר גברים.

העקרון מובן.

בכל מקרה לא נראה לי שיש הבדל בין כשרון זכירת פרטי הלכה בין נשים לגברים

במקום לומר "אסור\מותר לעשות כך וכך"

לומר "השו"ע כותב שמותר!"

זה לא בהכרח קורה בגלל שאת אישה.. זה קורה גם לת"ח צעירים. או לת"ח "מזרוחניקים" מול חרדים. כל עוד לא התקבע אצלם שאת מומחית בתחום מסוים הם יפקפקו.

בגלל הרבה אנשים שהבינו את "כל המלמד ביתו תורה כאילו לימדה תפלות" כביכול יש איסור גורף לנשים ללמוד תורה, ישנה מגמה של אי לימוד תורה לנשים, אפילו בחלקים שקשורים אליהן.

ישנו גם עוד עיוות, מכך שנשים פסולות לעדות, הסיקו שאסור להאמין להן לשום דבר.

חזקי ואימצי, עלי והצליחי בלימודך, ותתחילי להתעטף בציצית ולהניח תפילין

(שומרי המצוות שביניהם את חיה הר-המורניקים במקרה?)

ולא אני לא הר-המורניקית. 

סתם חרדלי"ת...

אצל הר המורניקים יש הרבה רבניות ידועות חשובות בתחום האמונה

אבל השרשור פה דיבר על זכירת פרטי הלכה,  לא פתחו דיון על לימוד גמרא לנשים ופסיקה מחודשת

אגב דברי חז"ל מפורשים ששרה גדולה מאברהם בנבואה. עיין רשי על פי חזל "כל אשר תאמר אלך שרה".

ועובדה שלגבי תלמוד תורה נשים לא חייבות

רק מהקב"ה

אם אנחנו עובדים את החברה אז שהחברה תדחה אותנו זה יעשה לנו אנטי

אם אנחנו עובדים את הקב"ה, החברה אולי תעצבן אבל לא יהיה קשר בין זה לקרבה אליו יתברך.

קל לחשוב, קשה ליישם.. כמו הרבה אמיתות חשובות בחיים

אבל התנצחויות בתחום ההלכה היא לא דבר ייחודי כלפי נשים...

(למעשה, גם כלפי רבנים נחשבים אפשר לשמוע לעתים קרובות התנצחויות וערעורים, אלא שאז זה בדרך כלל נעשה ביותר כבוד.)

(דבר שיהיה יותר מדד, זה אם מישהו לא יודע מה ההלכה בנושא מסוים,

נגיד הוא בא ושואל שאלה כלשהי, ואז כשאת עונה לו הוא לא סופר...

אז אם זה ככה וכשגבר עונה לו הוא כן מתייחס ברצינות, אז כנראה שזה באמת נובע מסטיגמה...)

אין לי ממש דרך לדעת אם כן.

אתה?

אורח חיים דתי, זה גם לדבר דיברי חיזוק ולגרום לו להעלות הרהור תשובה

להדגיש את החסד או את הדין?

יותר תורה או יותר מצוות?

אדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.

ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.

אתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך. 

אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע

אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.

נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני

בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...

יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.

חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.

אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך

ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.

ככל שלומדים יותר תורה מגלים יותר מהו רצון ה'.

רק בזכות התורה אדם מקבל שכל אלוקי ולא שכל רגיל. (נראהלי יראת שמיים, ביטול להשם, מביאים ראיה רוחנית יותר...)

וגם ככל שהמידות של אדם יותר זכות הוא יזכה יותר לכוון לאמיתות התורה (בהבנה שלו ובחיבור).

וכמו שכתבו חשוב תפילה שמביאה את הסייעתא דשמיא.

ז"א - הולכים עם הלב ועם הרבה כנות ואמת פנימית, וכשרואים שיש סתירה להלכה, עושים עם עצמנו חושבים ומחשבים מסלול מחדש..

יש דילמות קשות קשות שהם לא שאלה הלכתית.

כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל - מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה נטבחו ונשחטו למרות שהתפללו.

עשרות מיליוני ילדים יהודים נפטרו צעירים מאוד, למרות שהוריהם התפללו שיצליחו לשרוד.

או כמו שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד לאחר נפילת בנו, כששאלו אותו איך זה שבנו נהרג אם היו תפילות המוניות בכותל כדי שישוחרר בריא ושלם - "לאבא מותר להגיד לא".

רק לא מזמן קראנו בבית הכנסת את מה שהקב"ה אמר למשה בהקשר הזה (מתקשר גם לשאלת צדיק ורע לו ולעוד הרבה שאלות באמונה): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).