אם כן זה ממש ממש עצוב בעיני.
לכל טכני אפשר למצוא פתרון
מאיזה שעה הילד איתך?
אפשר לשלוח לגן צהרון בייביסיטר, הכל הולך
העיקר שכשהוא איתך תוכלי להתפנות אליו רגשית בנחת.
אם הטכני חונק לא עשינו בזה כלום.
מהתיאור שלך די ברור שההתנהגות שלו הכי טבעית.
הוא רוצה להרגיש את הלב שלך.
עדיף חצי שעה ביום, אבל בפניות רגשית
מאשר כמה שעות שאת רואה בו מטרד.
פתרונות טכניים:
משחקיה
חוגים
בייביסיטר
הפנינג/ הפעלות/ פארקים שווים שהוא יעסיק את עצמו.
אפילו סרט
כדי להתחבר רגשית, אז קודם כל, כן , כדאי טיפול.
לא יודעת לאיזה טיפול את הולכת אבל יעזור פה משהו שיגרום לך להשלים עם בחירות העבר, לחיות עם האתגר מתוך הסתכלות קדימה ורצון לחיות את החיים בהרמוניה עם בחירות העבר שלנו, ולא בהתנגדות. (תהא הסיבה אשר תהא שגרמה לנו לבחירה שגויה/ להרגיש שהבחירה הייתה שגויה)
אני גם הרבה שנים הרגשתי שהבכור שלי בא לנו מוקדם מדי, כל שנה שהוא גדל הרגשתי שעוד שנה הייתה לי יותר טובה אם הוא ביה קטן בשנה.ץנגיד כשהיה בן 5 הרגשתי שאני לא בשלה להיות אמא לילד בן 5, והיה עדיף אם הבכור היה רק בן 4.
אבל אם המחשבות האלו משפיעות על היכולת להנות מההווה, כדאי לעשות עבודה לשנות את זה..
למשל לראות בכל אתגר ובכל מקום שלט נוח לי איצו בחיים, הזדמנות לצמיחה.
הרי אם טוב לי אין סיבה לעבודה פנימית.
עבודה פנימית קורית איפה שלא טוב לנו. ומכל עבודה פנימית מרוויחים עוד כלים לחיים ועוד משמעות וסיפוק.
אז רק אחרי שמצליחים לבוא בגישה נכונה שתעצים את ההתמודדות ולא שההתמודדות תהיה ממקום של "אין לי ברירה נקלעתי לברוך הזה איך שורדים את זה בכמה שפחות נזקים".
זה נכון אם ההתמודדות היא קצרת טווח. אבל אצלך זה לכל החיים.
בין אם העבודה הפנימית הזאת תגרום לך להנות מההורות ואולי אפילו רצון להביא עוד ילדים,
ובין אם פשוט להנות ממההורות לילד הזה, ובהמשך להנות מהסבתאות לנכדים שיבואו ממנו.
אז איך אפשר להתחבר רגשית לילדים?
דבר ראשון, לנטרל קשיים שההימצאות איתם גורמת.
אם כשאני עם הילדים שלי אני לא יכולה לשתות, ללכת לשירותים או לנשום- אני לא אהנה מהחוויה איתו ולא משנה מה.
קודם כל שהצרכים שלי לפחות ברמה הבסיסית יתקיימו זה מאסט.
אבל לא רק הצרכים ברמה הבסיסית, גם הצורך להיות אדם עם רצונות ושאיפות ותחומי עניין ובילוי שלא קשורים לילד.
כלומר שהאני העצמי לא מוגדר לפי ההורות.
זה מזכיר לי ראיון עבודה שהיה לי לפני שנים כשהיו לי שני קטנים בבית.
שאלה: מה את עושה בשעות הפנאי?
תשובה: פנאי? לא מכירה מילה כזאת.
שאלה: איזה ספר קראת לאחרונה?
תשובה: האריה שאהב תות
שאלה: מה סדר היום שלך?
תשובה: קמה עם הילדים, מטפלת בילדים, הולכת לישון עם הילדים, ערה כל הלילה בגלל הילדים.
שאלה: איל את מבלה את הערב שלך?
תשובה: מאכילה, מקלחת, מארגנת את הבית...
טוב חלק המצאתי כי אני לא זוכרת הכל אבל כאילו זה הרעיון..
שכל שאלה שנשאלה עלי, הייתה מוגדרת ע"י הלך הרוח של הילדים.
וזה לא חייב להיות ככה.
אפשר לקרוא האריה שאהב תות, וגם לשמור על זמן קריאה אישי.
אפשר לבשל אוכל שילדים אוהבים, אבל להמשיך לבשל את מה שאני אוהבת גם אם הם לא אוכלים ממנו.
אפשר להוסיף למרק ירק שהם לא אוהבים ואני כן, והם יתרגלו.
אפשר לבדוק הצגות חנוכה לילדים, וגם הצגות למבוגרים.
אפשר לקנות לילד מתנה, וגם לעצמי. ולפעמים אם לא אוכל לקנות גם וגם, אז לקנות רק לעצמי הכל בסדר.
לא לוותר על עצמי בגלל שאני אמא.
אז זה דבר ראשון.
דבר שני, לזהות מתי כן הולך טוב.
גם מבחינת זמנים (שבת בבוקר? לפני השינה? כשחוזרים מהגן? בחופש?) וגם מבחינת מקומות,
מה עובד טוב וכן מצליח.
אצלי למשל יש פחות סבלנות בערב, ויותר סבלנות בבוקר.
הבוקר המוקדם מוקדש לגדולים יותר, והבוקר המאוחר (8:00-9:00) ממש כיף לי להיות בבית עם הקטן.
הוא רגוע עם מצב רוח, אני בנחת ואנחנו מדברים ומתארגנים בנחת וכיף לנו ממש.
עם ילדים אחרים מצליח בסיטואציות אחרות.
אחרי שזיהינו מתי יחסית הולך יותר טוב, לוודא שהצרכים שלנו מסופקים. אני לא אתחיל את הבוקר עם בילדים שלי לפני שירותים וצחצוח שיניים. לקח לי זמן לגבש את ההחלטה הזאת אבל היא ממש נכונה לי, וכל פעם שנראה לי שאפשר לשנות מהדרך וקודם להתייחס אליהם ואח"כ לצחצח שיניים זה בסוף יוצא לא טוב.
כנ"ל אפ בא לי להתלבש לפני שאני מלבישה אותם. אז הם יחכו. לא לפרוץ את הגבולות שלי של לדאוג לעצמי.
כשאנחנו בטוב. בסיטואציה שבטוב, אז להתפנות לילד.
לשאול ולהתעניין בשלומו לפי שאלות ספציפיות
(יש הרבה מדריכים באינטרנט, אם תרצי אחפש לך קישור) כשהשאלות נכונות, התשובות הרבה יותר אפקטיביות לשיח.
בנוסף, לזהות ממה אתם נהנים. מגע משותף? עשייה משותפת? שיחה? חקר משותף?
תנסי להתחבר לעולם הילד מתוך עולמך שלך. למשל אני אוהבת מדע, הבן שלי אוהב להיות בחוץ.
אז לימדתי אותו איך נוצרת קשת ומה זה ברק ומתי יש שלכת, ומה קורה לעלים שהם מתייבשים.
אפילו לימדתי אותו מה זה לחות וערפל.
אמא אחרת, שיותר יצירתית או אומנית, אולי תהנה יותר מלדבר על הצבעים בשמיים ומה מזכירים לנו עננים
ואמא שיותר רוחנית אולי תדבר על רוחניות בחוץ.
כנל במטבח.
אמא אחת תדגיש סדר פעולות
אמא אחרת תדגיש את האהבה דרך הידיים
אמא שלישית תדבר על המצוות/ ברכות
אמא רביעית תדבר על שילוב של צורות וצבעים.
אני למשל מדברת איתו על צורות גאומטריות כשאנחנו חותכים ירקות, וגם (אל תצחקו עלי למרות שזה באמת מצחיק) לימדתי אותו שכשחותכים קטן, זה תופס פחות נפח לכן את הירקות שלו אנחנו חותכים יותר קטן שייכנס יותר בקופסה, ואז כבר דיברנו על יחס של משקל/ נפח ואז עברנו להסברים של מסה ולחץ אטמוספרי וכח כבידה על הירח)
וגם לימדתי אותו שאדים של מים לא נעלמים כי חומר לא נעלם הוא רק משנה את התכונות שלו (כימיה לחטיבת ביניים)
וכל זה כשהוא עומד לידי על שרפרף במטבח.
ככה בכל פעולה אפשר להתחבר דרך מה שמדבר אלי יחד עם מה שמדבר אליו.
למשל הבכור שלי פרפקציוניסט וחייב סדר. כשהיה קטן הכין שיירה של המון מכוניות מכמה כיוונים, ואז כשהלך שניה, הפכתי מכונית אחת ורציתי לראות כמה זמן ייקח לו לשים לב שמשהו לא כשורה (תרתי משמע)
הוא היה ממש קטן בקושי ידע לדבר,
אני זוכרת אותו אומר:
אוי בעיה, אוי בעיה!
אז ההטרלה שלי עבדה חח
בקיצור, להביא את עצמך לתוך העולם שלו וביחד למצוא לא רק מה לעשות אלא איך לעשות.
להסתכל הרבה לתוך העיניים.
מגע אם אתם אוהבים. אומרים שחיבוק של יותר מ20 שניות משחרר אוקסיטוצין שהוא הורמון האהבה.
לשים לב לשפת גוף מכילה ולא מרוחקת.
למשל לפתוח ידיים ולא סגורות, לשבת באמצע הספה שיהיה לו מקום לידך ולא להיצמד לפינה.
אולי לשיר ולרקוד יחד יפתח בכם משהו.
להגיד לו הרבה אני אוהבת אותך ולבקש ממנו לומר לך גם.
אפשר להכין פרויקט ביחד.
למשל יש ערכות לגו שהם לפי שקיות.
או להכין אלבום לךי סדר מסויים ופעם בשבוע מתקדמים עמוד עמוד והוא עוזר לך לקשט.
לספר סיפור לפי פרקים (למשל קופיקו)
ואז כל יום בשעה מסויימת או אחרי פעולה מסויימת יושבים ומתקדמים כל פעם פרק אחד
כשיש פרויקט משותף בהמשכים זה מאוד מקרב.
יכול להיות שהדגש שלך ביום יום הוא יותר על תפקוד ופחות על להתחבר, להרגיש את זה מבפנים.
אולי עדיף לשנות את המשוואה. להחליט באופן מודע פחות לתפקד, כדי שתוכלי את עיקר המאמת להשקיע בחיבור.
למשל להחליט למשך תקופה שרק בעלך מקלח את הילד ( גם אם יתקלח פעם ביומיים) מכין אוכל למחר שיהיה לך קל, פחות התעסקות עם כביסות וניקיון,
ללכת קצת לקיצוניות השניה, כדי להשקיע שם את כוחות הנפש, ואח"כ עם הזמן למצוא את האיזון.
כי כשהתפקוד היומיומי לוקח הרבה מהאנרגיה, למי יש כח להשקיע בחיבור, העיקר לסיים את היום.
אם כל זה לא עוזר, אז לשקול טיפול יותר רציני להבין למה יש שם חסימה, זאת תקופה שלא תחזור וחבל לדעתי להעביר אותה מהצד במקום לחוות אותה מבפנים. (כמובן אם לא מדובר על מצב של דיכאון או מניעה שאי אפשר/ קשה להסיר)
ועוד משהו אחרון, גיל 3 זה שיא הקושי שהיחדמעוד זקוק לך בטכני, יכול להיות שבאופן טבעי לקראת גיל 4-5 תרגישי שהמצב משתנה כי העצמאות של הילד ופיתוח האישיות מביאים איתם את השינוי.
בהצלחה!
