כל כך הרבה זמן ייחלתי לרשום את הפוסט הזה ועכשיו אני זוכה סוף סוף לספר את הסיפור שלי מהתחלה ועד הסוף.
שנים שאני נמצאת בפורןם ועכשיו אני זוכה סוף סוף לרשום את הסיפור המלא שלי.
הכל התחיל לפני כ6 שנים,
התחתנתי עם בחיר ליבי בעלי היקר.
מיד לאחר החתונה למעשה התחלנו בתהליך הקמת המשפחה.
לאחר מספר חודשים שאנחנו מבינים שאני לא נקלטת להיריון פנינו לעזרה רפואית ואז למעשה גיליתי את העולם של ״טיפולי פוריות״.
בהתחלה היה לי ממש קשה לקבל את זה, אבל הבנתי שאין דרך אחרת.
עברתי שנתיים וחצי של בדיקות, מעקבים, שאיבות, דקירות, מזרקים אינסופיים, אכזבה ועצב חודש אחרי חודש עד שלפתע זה קרה!
נקלטתי להיריון.
איזו שמחה, כמה אושר, לא מאמינה שאחרי מסע ככ ארוך סוף סוף נקלטתי!
לצערי מהר מאוד הכל מתרסק ואני מבינה שהקושי האמיתי שלי מתחיל רק עכשיו…
בשבוע 12 התבשרנו על היריון לא תקין, נלחמתי בשיניים בכל מחיר לא לוותר על ההיריון, בדיקה אחר בדיקה, מבטים של הרופאים שמנסים להסביר לי שאין מה להמשיך את ההיריון ואני מתעקשת לא לוותר עד שלצערי בשבוע 23 נאלצנו להפסיק את ההיריון באופן יזום עם הבנה שזהו המלחמה הסתיימה ושזה הדבר הנכון ולמעשה עברתי לידה שקטה.
התרסקתי. הלב שלי נשבר לרסיסים.הנפש כבויה ולא מעכלת את הכאב העצום.
אחרי שנתיים וחצי כל כך קשות, לסיים היריון יקר מנשוא? איך מתמודדים? איך ממשיכים הלאה?
החלטתי להרים את עצמי ולמרות הכאב והלב השבור שרק לפני שניה נפרד מהיריון הכל כך יקר חזרתי לטיפולים חודש לאחר מכן.
ידעתי שהחיים חזקים ממני ואני עוד לא הגשמתי את המטרה להקמת המשפחה ופשוט אין דרך אחרת.
3 חודשים לאחר מכן, זה קרה! נכנסתי להיריון!
לא האמנתי שזה קורה ככ מהר, לא אשכח את הרגעים האלה לעולם.
זכיתי להיריון ״קל ומשעמם״ כמו שאומרים.
9 חודשים של אושר (שכמובן מלווים בחרדות בגלל מה שחוויתי) אבל לבסוף זה קורה.
זכיתי ללדת את בתי הבכורה בשבוע 40 במדויק ביום הולדתי ה30.
כמה אושר, שמחה ונחת פשוט אי אפשר להסביר במילים.
3 חודשים לאחר הלידה, אני מבינה שאני חייבת לחזור לטיפולים כי אין ברירה אי אפשר לדעת כמה זמן זה יקח (למודת ניסיון מהעבר) ועל אף תינוקת קטנטנה בבית החלטתי לחזור למסע שוב פעם.
הפעם המסע החדש היה מטלטל במיוחד.
רגע לפני חזרה לטיפולים, כאמא צעירה וטרייה ניסיתי להניק- הנקה שהסתבכה ומצאתי את עצמי עם דלקת נוראית בחזה עד לכדי שבסוף נאלצתי לעבור ניתוח בחזה להסרת גוש.
נכנסתי להיריון לאחר מספר חודשים- אך היריון שלא התפתח דופק ועברתי הפלה יזומה.
לאחר מכן שוב נכנסתי להיריון, אך הפעם זה היה היריון כימי.
והדובדבן שבקצפת- לאורך כל השנים- עברתי מעל 15 היסטרוסקופיות אבחנתיות, ניתוחיות אחרי *כל* היריון נאלצתי להתמודד עם שאריות היריון.
אבל אני כל פעם מבינה שפשוט אין דרך אחרת… רק להילחם ולהמשיך קדימה.
מאז דממה.
שנתיים וחצי של שאיבות, החזרות, מזרקים, תפילות אינסופיות וכלום לא קורה.
חודש אחרי חודש אחרי חודש אני פשוט לא נקלטת להיריון.
מנסה לחפש תקווה, לא ליפול לייאוש, לחפש נקודת אןר ובעיקר כוחות איך ממשיכים? עד מתי להילחם?
המחשבות בראש כבר עוברות שאולי אני ראויה להיות אמא לילדה אחת וזהו לוותר.
הגענו לעובר האחרון מוקפא מהשאיבה.
אני מדליקה נרות בשישי ומתפללת לקב״ה שבבקשה שזה יהיה העובר האחרון שיתפוס כי אזלו כוחותיי.
לעולם לא אשכח את הרגע הזה של הדלקת הנרות, הדמעות פשוט זלגו ממני בלי שליטה
הנפש פשוט זעקה לבורא עולם שישמע את תפילתי.
לאחר 12 יום זה פשוט קורה.
אחרי שנתיים וחצי של שקט מוחלט אני מקבלת את תוצאת בדיקת הדם- בטא חיובית!!!!
הלם. אושר כמובן. אני מבינה שזה קורה! אני שוב בהיריון!!!
לאחר שבועיים מגיעה לבדיקת דופק שגרתית, אני במתח וחרדות רק שיהיה דופק. שלא יהיו עוד הפתעות.
ואז לפתע הרופא שואל אותי בתמימות, כמה עוברים החזרנו?
ואני עונה מז״א? אחד אחרון.
ואז לפתע הרופא מבשר לי שיש לי 3 דפקים.
3 שקי היריון, 3 עוברים.
אני פשוט בהלם. לא מבינה מה קורה פה.
רגע מלפני התעלפות מנסה להבין אם זה אמיתי? זאת בדיחה?
ואז אני מבינה שקרה פה נס גלוי
נכנסתי להיריון טבעי במקביל להחזרה.
מי היה מאמין? אחרי כל השנים אני נכנסתי להיריון טבעי!
אז כמובן ששוב אני נאלצת להתמודד עם אתגרים והחלטות שהן בידיים שלי ולא בידי הטבע.
אמרו לי בתחילת הדרך שרוב הסיכויים שעובר אחד לא ישרוד עד שהגעתי לשבוע 12 ואני מבינה שזה לא קורה לבד.
לאחר הרבה לבטים, התייעצויות, בדיקות מקיפות והבנה של המקרה החלטנו לדלדל מ3 ל2 בידיעה שעדיף להציל 2 מאשר לסיים את כל ההיריון.
החלטה קשה, לא פשוטה, כואבת מאוד אבל זה הדבר הנכון עבורנו.
וכך המשיך ההיריון המדהים הזה.
שבוע אחר שבוע, בדיקות, ביקורות הכל תקין.
אני מאושרת, פשוט מאושרת שזכיתי לגדל תאומות אצלי בבטן חויה מרגשת ומיוחדת.
הגעתי לשבוע 32, ואני מבינה שלבורא עולם יש תוכניות אחרות עבורי.
הייתה לי ירידת מים לא צפויה וכאשר הגעתי למיון אני מבינה שיש לי פתיחה של 2.5-3.
מהר מאוד אני מבינה שככל הנראה לא אצליח להחזיק את ההיריון יותר מזה ובימים/ שעות הקרובות אלד.
בכיתי. לא מצליחה לעצור את הדמעות.
לא ככה רציתי לסיים את ההיריון, בלי הכנה מוקדמת בידיעה שאני יודעת שהגוף שלי יכל להחזיק יותר.
היה לי היריון כל כך כיפי וטוב זה תפס אותי פשוט לא מוכנה.
לפנות בוקר התחילו לי צירים, במשך כמעט שעה אני מנסה להסביר לאחיות שיש לי צירים ואני לא מדמיינת ופשוט לא מאמינים לי.
עד שהתעקשתי לקבל מוניטור ושם ראו הכל.
4 לפנןת בוקר, מגיעה הרופאה ורואה שיש לי פתיחה 4.
לא עובר 5 דק, מורידים אותי בדחיפות לניתוח קיסרי .
אני עוד לא מבינה מה קורה סביבי, מסמסמת לבעלי שיבוא דחןף לבית החולים (מזכירה שיש לנו ילדה קטנה בבית ואני רציתי להאמין שאחזיק את ההיריון לפחות עוד כמה ימים ושלא תתפתח לידה).
מורידים לי תכשיטים, מחליפים לי חלוק ומטיסים אןתי לחדר הניתוח
כל הדרך אני בוכה לא מבינה מה קורה סביבי.
מה קשור ניתוח? בעלי עוד לא הגיע, מה קורה פה??
רגע לפני שהמרדים שם את חומר ההרדמה נכנס רופא בכיר והחליט לעצור הכל.
החזירו אותי לחדר לידה כיון שראו שהפתיחה נשארה 4 ועל הצאנס שהצירים ירגעו אולי אוכל למשןך אפילו עוד יממה של היריון.
בסוף המטרה הייתה להחזיק את ההיריון כמה שיותר כיון שבכל זאת מדובר בשבוע 32.
לבינתיים אני סובלת מצירים קשים, מבקשת אפידורל אך נענית בסירוב נוכח הסיטואציה שזה יכול רק לסבך. ושרצוי שנחכה קצת אפילו שעה לראות אם הכל ירגע.
לשמחתי, בדיוק בעלי הגיע, אני נושמת עמוק ונרגעת לראות אותו.
בתמימותי אני שולחת אותו להביא את כל החפצים מהחדר הקודם שהייתי בו במקביל לצירים נוראיים שאני שורדת.
ואז… פשוט מ0 ל200.
בתוך דקות ספורות בזמן שבעלי הלך להביא את החפצים זה פשוט קורה.
התינוקת הראשונה יוצאת.
אני בלי אפידורל, בלי משככים, בלי כלום פשוט צורחת עם כאבי תופת התינוקת יוצאת!!!
הלידה פשוט התחילה בתוך שניות.
8 אנשים בחדר כולם עליי, ראיתי פשוט כוכבים.
תודה לאל הראשונה יצאה טבעי, תוך כמה דקות.
לשמחתי התינוקת השניה בדיוק התהפכה לראש- ניצלנו את ההזדמנות ואמרנו ננסה ללדת אותה טבעי.
אני מנסה ומנסה ומנסה וזה פשוט לא קורה! היא תקועה.
הדופק שלה צנח ולא התייצב ומשם פשוט הטיסו אותי לניתוח ריסרי חירום.
תוך דקות ספורות הוציאו את הילדה ואני התעוררתי בהתאוששות מבינה שהכל מאחוריי.
עשיתי מבחינתי את הלא יאומן, הגשמתי את החלום שלי.
הפכתי להיות אמא ל3 בנות מדהימות.
עברתי מסע מטורף שבו למדתי ככ הרבה, התכשלתי, למדתי ליפול ולקום, לא לוותר והכי חשוב להילחם.
לאורך כל הדרך לא וויתרתי אף פעם למרות שרציתי, למדתי על עצמי כל כך הרבה חוזקות שלא הכרתי שקיימים בי.
לאורך כל הדרך זכיתי בפרנטר מושלם, שהיה לי העוגן ולמדנו ביחד להתמודד עם הכל.
אין לי ספק שזכיתי בבעל הכי טוב שאפשר לבקש.
למדתי לאהוב את הקב״ה באמת מכל הלב.
למדתי מהי אמונה אמיתית .
למדתי שהקב״ה נמצא איתי גם ברע ולא רק בטוב.
למדתי מה המשמעות של ״גם זה לטובה״.
למדתי באמת להסתכל על החיים בצורה אחרת.
אני היום בן אדם שלם, מאושר וללא ספק לקחתי המון כלים להמשך החיים בעקבות מה שעברתי.
אני מקווה שאצליח לתת כוח ותקווה למי שעוברת מסע כזה או אחר ותמיד לזכור - אל ייאוש בעולם.
תודה לקב״ה על הכל.
אין עוד מלבדו.
❤️
אולי בגלל זה הן רצו להיוולד דווקא עכשיו?