אז בעלי שכח היום את הילד בן שנתיים בסופר.
הלך עם הילדים
שילם
עלה לאוטו
וכשהגיעו הביתה גילו שהוא לא איתם.
ב"ה לילד שלום. עמד ליד מדפי הממתקים ולא שם לב שהוא לבד.
אני רק
מנסה להבין
איך אני יכולה לסמןך עליו.
איך אפשר לשכוח י ל ד שלך?
וכן אני יודעת שזה קורה
אבל לא מצליחה להבין
וכן זה יכל גם להיות מסוכן לו להשאר שם. הכביש הערבים שעובדים שם...
בינתיים אני לא אומרת כלום כי לא יודעת מה לומר
לא רוצה להתפוצץ אבל דואגצ
איך בעלך מרגיש?
אני מניחה ששניכם בסערת רגשות גדולה..
נראה לי שכדאי לראות איך הוא ולהגיב בהתאם - אם איכשהו את מרגישה שהוא לא מבין את חומרת האירוע אז ברור שלדבר על זה ולהסביר כמה זה מסוכן.
אבל ככל הנראה הוא מבין מצוין ורוצה לקבור את עצמו מהבושה. ואם את מסוגלת - זה הזמן שחשוב לתמוך בו ולדבר על זה כדי לנסות לחשוב איך זה לא יקרה שוב. כן להגיד שקשה לך, זה ברור, אבל גם לנסות לחשןב על דברים פרקטיים, ואם אפשר לא בצורה האשמה, ואפילו בצורה של "אנחנו" כי זה באמת לא נתפס, אבל זה יכל לקרות גם לנו באותה מידה כמו שזה קרה לו.
וחיבוק. המחשבה על מה היה יכול לקרות יכולה ממש להטריף את הדעת. זה כל כך מפחיד!
כי אחרי המקרה הזה, הוא יהיה הרבה יותר זהיר.
כנראה היה בעומס גירויים.
אין לדעת כמה הסחות דעת היו לו. מי שלא רגיל שכל הזמן הילד איתו לא מרגיש מוזר בלעדיו.
תחשבי איזה סערה מתחוללת אצלו בפנים.
פשוט לחבק ולהיות שם בשבילו. לבכות יחד על הטלטלה, לבכות יחד משמחה והודאה שזה רק נגמר בזה. לחבק את הילד יחד.
תאמיני לי שלשניה לא היית רוצה להתחלף איתו עכשיו ולהתמודד עם המצפון.
ומעניין מה הילדים האחרים חושבים/ מרגישים. אולי הם נבהלו בעצמם איך לא שמו לב שילד חסר.
כדאי לאוורר רגשות של כולם, להיות טובים אחד כלפי השני.
החוסן המשפחתי שלכם נמדד בדיוק בסיטואציות כאלו.
האם תוכלו להתעלות על התכונה האנושית של זריקת האשמה אחד על השני (איך שכחת, איך לא שמת לב, איך בלבלת אותי, איך הסחת את דעתי, אם יונתן לא היה רב עם משה זה לא היה קורה, אם לא היית מתקשרת זה לא היה קורה, זה אשמת הקופאית עד שהיא סיימה זה בלבל אותי)
ותוכלו להיות שם אחד בשביל השני, ללמוד, להסיק מסקנות, להשתפר ולצמוח.
וחיבוק לך על החוויה!!!
ממש מטלטל.
ב"ה שהילד היה עסוק בממתקים ולא בפחד שהוא לבד 😪
אני לחוצה על הילדים באמת
כי זה להבין שאפשר בעצם לשכוח גם אותך...
ומודה שאני כועסת עליו...
שגם אתה בעצם שכחת את אח שלך.
שווה לפתוח את זה מחר באווירה טובה.
תיעזרי בכלים להתמודדות עם משבר:
לספר את האירוע כפי שהוא עם מסגרת, התחלה אמצע סוף
להדגיש בסוף חזרנו לחנות ואספנו את הילד והכל היה בסדר.
תשתמשי במודל אפרת
אירוע- מה קרה
פרשנות- למה זה קרה
רגש- מה אני מרגיש לגבי זה
תגובה- איך אני מגיב למה שקרה.
(מקווה שאני לא מטעה ח"ו, כותבת מהזיכרון, לצערנו היו לא מעט אירועים בשנה האחרונה שהצטרכנו שיחה עם יועצת על איך מתווכים אירוע לילדים)
אפשר לעשות את מתוך "משחק" כלומר מתודה.
למשל קוביית צבעים שכל צבע מרימים קלף אחר או סביבון ומי שעונה מקבל אסימון או איזה משהו.
מצד אחד לתת להם לדבר מצד שני לא באווירה שתפחיד אותם.
ואח"כ להמשיך את הערב כרגיל. זה מאוד חשוב כדי להעביר מסר שעכשיו הכל בסדר.
היה, דיברנו על זה, נגמר, ממשיכים הלאה.
הכלל אצבע הוא שאם אחרי שלושה ימים עדיין יש מישהו שמתקשה להתמודד למרות התיווך והכל, אז כדאי לפנות לעזרה מקצועית.
סביר להניח שהכל יהיה בסדר איתם.
כרגע נראה לי כדאי קודם לדאוג לאוורור שלך. אולי לדבר עם חברה. אולי מקלחת טובה.
מותר לך לכעוס. זה רגש לגיטימי בסיטואציה הזאת.
אבל תשתדלי להישאר בשליטה
חיבוק!
לכתוב מה את מרגישה. לשפוך הכל לכתב.
יותר ממה שכתבת פה. הכל, בלי פילטרים.
כרגע התחושות חזקות ומציפות אותך.
כמו סבך חוטים שחונק.
הכצעבה תעזור לך לפרום את הסבך חוטים. היא לא תעלים את הקושי, היא תעשה בו סדר.
וקושי מסודר אפשר לנשום לתוכו.
אולי תתחברי לכיוון הזה.
פרשנות זה לא למה זה קרה, אלא איך אני מפרשת את האירוע שקרה
לדוגמא-
אירוע- קיבלתי מכה ממשה
אפשר פרשנות- הוא הרביץ לי כי הוא שונא אותי
רגש- אני שונא אותו בחזרה
תגובה- אחטיף בחזרה
ואפשר פרשנות- הוא לא שם לב שעברתי
רגש- ניטרלי
תגובה- אמשיך ללכת
בבסיס הCBT עומדת הפרשנות, איך שאפרש את הסביבה זה יוביל להמשך ההתנהלות
אכן פרשנות זה עניין סובייקטיבי.
תודה על החידוד.
אם היה אומר בקטנה הכל בסדר, היה אולי צריך לדבר.
אבל תחשבי אם את היית עושה טעות כזאת מפחידה ומסוכנת, הדבר האחרון שהיית רוצה זה מישהו שיגיד לך נונונו
כאשר אין בהם צורך
זה מכניס את הצד השני למגננה והדיפה במקום לקחת מוסר השכל מהסיטואציה
אבל זה באמת מאוווווד קשה לשתוק אחרי דבר כזה
סיטואציה ממש מטלטלת
זה חוסר אחריות טוטאלי
לשכוח בסופר
לא לראות שהוא לא באוטו (מי אמור להושיב ולחגור אותו?)
לא יודעת למה מייפים את המקרה הזה
לא יודעת מה צריך לעשות, בטח לא לתת לו לקחת אותו בזמן הקרוב שוב.
יכול להיות שהוא היה בעומס והשרדות, זה לא צורה להשגיח ככה על ילדים, צריך פה חשבון נפש נוקב.
חשבון נפש זה לא אומר לשבור את הכלים.
אין דבר כזה לא "לתת" לאבא לקחת את הילד שלו, הוא לא רכוש של אמא שברצונה מביאה אותו לאבא וברצונה לא מביאה.
הוא אפוטרופוס חוקי גם כשהוא טועה, כדי למנוע ממנו לקחת את הילד צריך צו בית משפט.
להגיד שצריך להבין מה קרה פה ולתקן ככה שזה לעולם לא יקרה שוב ועד אז לא לקחת אותו מחוץ לבית, נשמע לי לגמרי הגיוני.
אז לא צריך להציב דרישה מאבא לא לקחת את הילד.
חשבון נפש אפשר לעשות בלי קשר, זה לא צריך לבוא עם אולטימטום.
האבא המום בעצמו, זה לא שאם מחר יקח את הילד לגן האירוע יכול לחזור על עצמו.
קרה פה אירוע קיצון שלא היה אמור לקרות וצריך לנתח את הגורמים שהובילו לסיטואציה כדי להבין איך היה אפשר למנוע מצבים כאלו מראש.
אבל זה לא שהאירוע יחזור על עצמו עד ניתוח הסיטואציה והסקת מסקנות.
אפשר לתת לרגשות קצת לשקוע לפני שמדברים על נושא כזה חשוב ונפיץ דווקא בגלל החשיבות שלו.
ובטוח שהאבא עושה חשבון נפש בעצמו וכבר יש לו מסקנות ראשוניות גם בלי דרמות ואיסורים מרחיקי לכת שחוץ מליצור משבר לא יסייעו בפתרון הבעיה.
דווקא הדרך הטובה ביותר להתגבר על טראומה היא לחזור על אותה פעולה והפעם להצליח. אחרת הטראומה מתקבעת.
אז דווקא יעזור שהאבא כן יקח את הילד. בשביל כולם.
אולי לא לסידורים ודברים שצריכים ריכוז בפני עצמם, אבל בהחלט כן לקחת, זה הילד שלו.
להגיד לאבא שאין לו זכות לקחת את הבן שלו זו פגיעה אנושה בזכות הבסיסית שלו באבהות.
גם אמהות עושות טעויות ואף אחד לא חושב לומר להם לא לקחת את הילד שלהם.
כמה פעמים אמא השאירה תינוק במיטה/ שידה והוא נפל?
כמה פעמים מביאים מאכל/ משחק שגורם לחנק לא עלינו?
בהחלט קורה. לא אמור לקרות וצריך לעשות הכל שלא יקרה. אבל זה לא קשור ליכולת ההורית להמשיך להשגיח על הילד.
אלא אם זה דפוס שחוזר על עצמו שזה סיפור אחר לגמרי.
זו הבנה שיש לו בעיה באחריות בסיסית
הוא יכול לקחת את הילד לגן
אבל ברור שהייתי מתקשרת תוך כדי לוודא שהילד הגיע בשלום
כן יש גם אמהות חסרות אחריות, לי יש סטנדרטים אחרים ובעיניי הסיפור הזה משמעותי ומראה הרבה מעבר למקרה אחד ספציפי.
זה לא ילד ראשון שלו, משמע הוא כמה שנים אבא לכמה ילדים ואף פעם לא שכח אף ילד בשום מקום.
כלומר, לוגית, זה לא בסיסי. כן קרה פה אירוע קיצון, אבל לא בסיסי.
אם הוא קרה הוא תיאורטית יכול לקרות שוב אם הגורמים שהובילו למצב יחזרו על עצמם.
אבל זה לא בהגדרת בסיסי בעיני.
אני לא הייתי מתקשרת לאבא, כי שום דבר טוב לא היה יוצא מזה.
הכי הרבה הייתי מתקשרת לגננת, אבל רק כי *אני* לא הייתי מצליחה להתרכז במהלך היום בשום דבר עד שאשמע שהוא בתוך הגן,
לא בגלל האבא.
הסיפור הזה משמעותי, לא חולקת על רמת החשיבות, אלא על הגישה לפתרון.
ולא הבנתי איך הוא מראה מעבר למקרה אחד ספציפי.
ברגע של היסח דעת ילד עבר לחלק הרחוק בפארק? התקרב מידי לכביש? בטעות השארת סכין או גפרורים? לאבד את הילד בגימבורי או במשהו כזה?
לייפות זה להגיד בקטנה לא נורא
ללמוד מזה שזה לא יקרה שוב זה לא לייפות. זה להבין שטעויות קורות וצריך לעשות הכל שהן לא יקרו שוב
ולפותחת, זה קרה גם לאבא שלי פעם... זה לא קרה לו שוב.
כשאני הלכתי לסופר עם בן שנתיים:
השגחתי עליו כל הזמן (שלא יפיל על עצמו קופסת שימורים או ינפץ קופסת קפה)
בדקתי שהוא לידי בקופה ששילמתי
בדקתי שהוא יוצא איתי מהחנות
הכנסתי אותו לאוטו וחגרתי אותו
הצצתי במראה שהוא לא פותח חגורה ויצא מהכסא
באתי להוציא אותו מהאוטו
בדקתי שהוא נכנס איתי הביתה
מה הסיכוי שאני אשאיר אותו בסופר? אין סיכוי
האם כל ההורים עושים את רצף הפעולות הללו? לא, ככל שעושים פחות פעולות השגחה, הסיכוי לטעויות גדל.
לפעמים גם כל יום במשך שנים, ויום אחד פתאום קורה שהולכים עם כמה ילדים, ויש המון דברים על הראש לזכור והדעת מוסחת. ופתאום גם רואים איזה שכן ומפטפטים איתו והאישה מתקשרת לחוצה שהיא צריכה את הדברים מהמכולת אז תבואו מהר וכו וכו וכו . וקורה . אסור שיקרה אבל קורה.
וגם במקרה הנ"ל האסון ב"ה לא קרה כי העלו על זה לפני שיקרה משהו.
האם כשאת עושה טעות וצועקים עליך וכועסים עליך זה מה שיגרום לך לקחת אחריות שזה לא יקרה שוב? או עצם העובדה שקרה מה שקרה מפחידה אותך מספיק בשביל לעשות הכל שזה לא יקרה שוב?
אני נוסעת ברכב
סוטה מהנתיב בטעות וכמעט מתנגשת ברכב
אני לא אכעס על צפירות חזקות ועצבניות של בעל הרכב וזה בהחלט מוסיף לזכרון להשגיח לא לסטות שוב
דעת מוסחת
לפטפט עם שכן
אישה לחוצה
זו בחירה
של דעת מוסחת, זה עניין ההסחה.
זאת אומרת, מרוכזים במשהו ואז לא במודע חושבים על משהו אחר.
האם אפשר להגיע לשליטה עצמית גבוהה מאוד כך שתמיד נהיה מרוכזים ולא מתבלבל? יכול להיות. אם נהיה מלאכים.
רוב בני האדם הם לא כאלו
וזה לא פוטר אותם מאחריות אם עשו טעות
אבל לצד זה להגיד בביטחון "לי זה אף פעם לא יקרה", זה קצת בטוח מידי.
יש משהו בטוטאליות הזו שהוא קצת מתנשא ובעיניי גם מנותק מהדרך שבה רוב בני האדם מתנהלים וחיים.
צריך הרבה הסחות דעת
יכול להיות שרוב בני האדם מוסחים הרבה
אני לא
ואני לא מלאכית
רק חיה בצורה אחרת, קצב אחר, עקרונות אחרים.
אצלי הסחות דעת זה ענין רגעי ולא ענין שיימשך דקות/ שעות ארוכות
כל הדברים שמניתי הם לא תירוצים שמנקים את האשמה מאיתנו, אלא דברים שקורים שמעלים סיכוי לטעות ועדיין אם קרה כזו טעות חמורה בוודאי שיש אשמה על האדם ובוודאי שהוא צריך לקחת אחריות ולא להטיל את זה על שלל התירוצים.
השאלה אם הכעס עליו עוזר לו כדי לקחת את האחריות לפעם הבאה..?
הצפירה שקיבלת היתה לפני המקרה כדי להזהיר מאסון. והיא היתה מאוד מוצדקת.. תחשבי היית כמעט נכנסת באוטו אחר (לא קרה לך מעולם?)
ואחרי זה כולך רועדת באוטו ובוכה ואז יוצא האדם מהרכב ממול ניגש אליך ומתחיל לכעוס לקלל אותך לצעוק עליך .היה עוזר לך לפעם הבאה הצרחות שלו?
אחרי זה היית מגיעה הביתה ומספרת לבעלך והוא היה אומר שהוא לא נותן לך את האוטו יותר כדי שלא יקרה משהו כי את חסרת אחריות. זו התגובה שהיית צריכה ורוצה לקבל ממנו?
הבנתי שעשיתי טעות חמורה (ברגע קטן של הסח הדעת) ולמדתי מזה לנהוג בסופר זהירות
אני לא תולה את הלמידה שלי באחרים, כי אני לוקחת אחריות מלאה על מעשי. אם אנשים סביבי לא יקחו אחריות, אני יכולה לכעוס ולדרוש לקחת אחריות.
שבעלה לא זרק את האחריות על אף אחד!!!
והוא היה "המום" לדבריה, משמע הבין את חומרת מעשיו גם בלי עזרים מבחוץ ש"יעזרו לו"
אז בדיוק כמוך הדבר האחרון שיעניין אותו עכשיו זה תגובות של אנשים אחרים, הוא את הלקח שלו כבר למד
זה גם יכול להיות ׳אין לי מושג מה קרה פה׳
רוב הסיכויים שמי שעושה טעות על טעות על טעות, צריך עזרה עם מודעות/ אחריות
אישה היא לא המחנכת או המשגיחה של הבעל.
אני חושבת שצריך להניח לבעל לפחות בינתיים
ולדבר על זה בזמן ששני בני הזוג רגועים.
אפשר לחשוב על פתרונות מעשיים (לדוגמא כשנכנסים לאוטו עוברים על השמות של כולם...)
אבל לדעתי זה חייב לבוא דווקא מצד האבא
זה לא יהיה יעיל בכלל אם אשתו תציע את הרעיון או הפתרון מה שלא יהיה מעצמה בלי נכונות מצידו.
ובטח שלא להוריד ממנו עול בעקבות האירוע החד פעמי הזה.
אלא של הילד
לא להוריד עול אלא לוודא שהילד לא יפגע בדרך
בטעות בטעות ובהיסח דעת היית עושה משהו שהוא חוסר אחריות קיצוני
נגיד שכחת את הילד ברכב, נכנסת לחנות ואחרי כמה דקות נזכרת רגע איפה הילד שלי
או כל דבר דומה....
כמובן שלילד לא קרה כלום.
את באמת חושבת שזה היה לגיטימי שמישהו היה אומר לך שעד שלא תתקני את מעשייך (איך??) את לא יכולה להיות עם הילדים שלך?
לא שכחתי ילדים
לא עשיתי דברים חסרי אחריות עם ילדים
אני מתייחסת בכובד ראש להשגחה וטיפול בילדים
ועדיין אנשים נורמטיביים עשו טעויות מטורפות עם הילדים שלהם, גם כאלה שנוהגים באחריות
שה' לא יביא אותנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון.
בשדרות בקיץ האחרון נפטרה תינוקת משכחה ברכב.
אמא שלה התראיינה לכתבה בנושא ואמרה שהיא מעולם לא עוזבת את הילדה לרגע באוטו. אפילו ממלאה דלק איתה על היידים. אין לה מושג מה קרה באותו יום. היא כמעט יכלה להבטיח שהיא הכניסה אותה לגן. זה מה שזכרה. אבל במציאות זה לא קרה. גם כשהיתה בעבודה ואמרו שיש ילד ברכב ומהחלון היא ראתה את הרכב שלה מנופץ היא עוד לא חשבה שזה קשור אליה. רק עד שירדה בפועל לרכב וראתה שמטפלים בילדה שלה. שלא נתנסה ח"ו!!!
ברור שקרה כאן מקרה חמור. עכשיו לא צריך להלקות את הבעל. נראה לי שהוא עושה את זה מספיק לעצמו לפי הודעת הפותחת. אבל כן לחשוב מה צעדי המניעה כדי שאירוע כזה או דומה לא ח"ו לא ישנה.
יש המון הורים חסרי אחריות/ מודעות/ סדרי עדיפויות שגויים/ חיים בהשרדות
הסיבה שלא שומעים על אסונות ילדים כל יום, כי רוב הפעמים נגמרות בשלום, אנשים טובים מוצאים אותם/ הילד במקרה לא נפגע (מכירה מקרים שתינוקות נשכחו כמה שעות אבל במקום שיכלו לשרוד)
טעויות לא קורות באוויר ולא פתע פתאום, צריך יותר אחריות/ מודעות/ צורת חיים נכונה, ואז גם אם קורת טעות, היא נתפסת מיד.
לא יודעת מה מטריד ל׳הלקות את הבעל׳ אם לא לכעוס ולריב על זה, על מה כן חשוב לריב?
אם חלילה הייתי אחראית למשהו כזה מזעזע, הייתי מקבלת בהבנה כעס כזה מבן הזוג ולוקחת אחריות מלאה למעשי, ממש לא מטריד לקחת אחריות או לדרוש לקחת אותה.
לצורך העניין שכחת ילדים ברכב
הורים סופר אחראיים ומסורים קרה להם ששכחו ילדים ברכב (לי אגב לא קרה מעולם, כך שאני לא מגינה על עצמי)
ולכן הפתרון במקרה הזה הוא לא לסמוך על עצמי ועל האחריות שלי ועל המודעות שלי
אלא לעשות משהו חיצוני שיעזור לנו לא לשכוח.
ויש מלא פתרונות טכנולוגיים
ויש גם פתרונות טכניים
אני למשל שמה את התיק של העבודה מאחורה ליד הילדים
ובנוסף המטפלת המהממת של הילדה מתקשרת אם אנחנו מאחרים ביותר מחצי שעה.
זה ממש שיפוטי ולא נכון להגיד שכל מי שאי פעם שכח בטעות לכמה דקות ילדים ברכב הוא חסר אחריות.
וכן טעויות קורות באוויר פתע פתאום זה בדיוק טבען של טעויות.
אבל מה שבנות פה התרעמו זו הסנקציה הזו של אי טיפול בילדים עד ש... (עד שהוא יבין מה הוא עולל? הרי הוא כבר הבין).
זה לא שייך. הוא לא אמור להיות בעונש.
כואב לה, מכעיס אותה- אכן לגיטימי.
אבל היא לא בעמדה של להורות לו מה לעשות.
הלכת רחוק רחוק רחוק.
קרה פה מקרה מזעזע.
את חשבון הנפש על המקרה הזה האבא צריך לעשות ועוד איך.
אני חושבת שאם האמא תתערב בחשבון הנפש שלו זה עלול לגרום לו להכנס לעמדה של מגננה והדיפה במקום להתרכז בחשבון הנפש שלו.
ודווקא זה שהוא יפנים מה קרה, בלי "עזרה" מבחוץ זה יעזור הרבה יותר לתיקון אמיתי.
כמובן שאם הוא היה מקבל את זה בסבבה וחושב שזה לא נורא, זה סיפור אחר.
אבל נשמע שהוא כן מבין
זה שצריך לעשות חשבון נפש זה ברור.
השאלה פה היא של אשתו, והתגובה שלה לא צריכה להיות 'מחנכת' אלא 'תומכת'.
אפילו מול ילדים אומרים שאם הם מבינים את חומרת ההשלכות של המעשים שלהם, אז הלימוד הכי נכון הוא שהם ילמדו בעצמם, ואנחנו נהיה שם בשבילם, באמפתיה. אז בשביל הבעל - עוד יותר...
זו חוויה מטלטלת לכולם.
ב"ה שנגמר בטוב...
אני מצטרפת למה שכתבו פה - כרגע לעשות עיבוד עם עצמך על מה שקרה ומה את מרגישה לגבי זה. מול בעלך להיות בהרבה אמפתיה וחיבוק, כי גם הוא מטולטל מזה.
ובשלב הבא לעשות חשיבה איך מתנהלים כדי שלא יקרה דבר כזה ח"ו.
אני יכולה לספר שתמיד רציתי לעשות משהו כדי למנוע מעצמי לשכוח תינוק ברכב. אחרי כך הסיפורים המזעזעים ששמענו. תמיד חשבתי שזה לא באמת יקרה לי, אבל בכל זאת רציתי ליתר ביטחון שיהיה לנו 'מנגנון' להגן מאפשרות כזו.
אבל מה שהכי דחף אותי לעשות מעשה היה כשפעם חלמתי ששכחתי תינוק ברכב. זה לא היה אמיתי, אבל החוויה היתה כל כך מוחשית וכל כך מטלטלת, שזה ממש דחף אותי למצוא פתרון.
אנחנו חיים בעולם של הסחות דעת, ובאמת צריך לפעמים למצוא גם פתרונות טכניים כדי למנוע שכחה. אפילו על הילדים שלנו שכל כך יקרים לנו וחשובים לנו. ואולי דווקא עליהם.
אני רק
(כותבת את זה בתור עזרה שניה לא עזרה ראשונה)
אחרי שקראתי את כל התגובות
חשבתי
איזו סיעתא דישמיא.שהילד שלם ושמור ומוגן.
אם יעזור לך..
להתעודד מההשגחה שיש פה
הרגשה שאתם מוגנים ועטופים
והשם שמר עליו טוב טוב
אם הם הספיקו לחזור הביתה כנראה עבר זמן משמעותי.. וכל הזמן היה הוא היה במדפים של הממתקים?
ממש מחבקת אותך ומאחלת לך להרגיש את המוגנות הזאת שתחזיר ביטחון!
וגם בתהליך העיבוד והריפוי להכניס את הנק של הביטחון וההשתדלות
תמיד תמיד השם משגיח ושומר עלינו
יחד כמובן עם ההשתדלות המקסימלית פלוס שלנו
בהצלחה רבה וחיבוק
מבינה אותך
ברמה המעשית הייתי לוקחת על עצמנו משו בבית כדי שמקרים כאלה לא יחזרו
רק לי אין כוחות לשבת?
לשבת עצמה כן
אבל לא לבישולים, לסידורים לאירגונים לפני ואחרי..
ברמת לא מסוגלת.
לא מסוגלת לעמוד על הרגליים כל כך הרבה זמן
ותמיד לא מצליחה לתקתק את זה
למרות שהבית שלי לא במצב קשה הפעם. ברוך השם. ואני לא מבשלת הרבה בכלל, מכינה רק דג וחמין ושקשוקה לצהריים
לא יודעת להסביר את זה, אין לי כח בימי שישי כבר הרבה זמן
רוב הפעמים הבעיה היא באמת הציפיות
או שלנו או של אחרים
צריך ללמוד לשים גבול לציפיות לא ריאליות
לסטטוס שיש להם זמן לבית קפה...
מצחיק
הרף של בעלי יחסית גבוה בשבתות
אני משתדלת להוריד אותו כל פעם
אבל אנחנו מאוד אוהבים להיות בבית, ואוהבים אורחים
וזה פשוט לא הולך
נגיד עכשיו אני בעבודה
אתמול עבדתי קשה בטירוף
והוא עושה פינשיים
וממש באלי בית יותר נקי 😔
ופשוט לא מגיעה לזה
אבל אין לי עם מי😅
גם הרף שלי גבוה. אני משקיעה הרבה בסלטים וקינוחים. הרבה פעמים עושה את הקניות רק בשישי, ואני עושה. ואנחנו כל שבת בבית. עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי מבחינתי להתאבד על זה ביחד עם שבוע עבודה, נקיונות כביסות וגיהוצים, ובעלי בכלל לא נכנס למטבח/ מנקה.
ולכן - מורידה הילוך.
קונה קינוחים לפעמים ולחם תמיד, לפעמים מקפיאה סלטים אם הכנתי כמות גדולה ודואגת לפרופורציות
סעודה שלישית למשל אוכלים פה טונה בקופסא/ סרדינים
עשיתי לעצמי מעין תעדוף
קודם כל אוכל שזה בעיקר דג לערב+ מנה פשוטה למחרת
נקיון אחרי.
קינוחים זה בונוס
ובין לבין מנוחה והרבה.
אבל זה רף שלי, לא שלו
אם זה לא עושה לך טוב הרף שלו - דברי על זה. בטח לא כשאת זו כשנקרעת
לא הייתי מעלה על דעתי לארח ככה 😂
לפחות בחמישי את בבית?
לפעמים כן ולפעמים לא
פשוט נדיר שמסתדר לנו לארח אותם ספציפית
וכבר הרבה זמן אני רוצה, אז מסתדרים
ובין הקצר
משהו כיף בשבילה אז כל היום נראה אחרת.
אחת אוהבת בית קפה
אחת קניות
אחרת פילאטיס
אחרת הליכה בבוקר מוקדם.
אין לי כוח ולא התחלתי כלום
בא לי לישון
אז בעלי שיחיה חזר מהצבא, ומהשקית קפץ פרעוש. בהתחלה לא הבנתי מה זה הפיצי הזה שקפץ והתעלמתי
מפה לשם הם התרבו!! ואנחנו אכולים בעקיצות
ותפסתי כבר 5 פרעושים ביומיים, רק אתמול זיהיתי מה זה בזכות ai
איכככ מה עושים???
אי אפשר הדברה כי אני בהריוןןן
איככככ פרעושים תמיד היה בשבילי חרק שיש בבתים מוזנחים שלא ניקו שנים, איך קרה אצלי בביתתת😭😭😭😭😭😭
שזה הציוד שלו.
צריך לשים הכל בשמש בשקיות זבל שחורות אטומות לכמה ימים. ורק אז לנער ולכבס.
כביסה לא מספיק עוזרת. אולי אולי אם זה בהרתחה.
ואז להרים הכל ולעבור חדר חדר ולתפוס אותם, אפשר עם שואב אבק ואז שטיפה טובה.
וממש להסתכל שאין חדשים.
יש גם ספריי של סנו מיוחד לזה.
אפשר אולי לרסס על הפתחים
אבל אם אין לכם בעלי חיים שמהם זה מגיע לא בטוח שיש צורך.
האלטרנטיבה מאןד קשה ליישום
בעיקרון זה לגדוע את מעגל החיים שלהם
לשאוב כל יום את כל הבית כולל מיטות ספות
ולרוקן שואב לפח כל יום
לשטוף את הבית
לכבס מצעים מגבות בגדים בהרתחה
לשים מלכודות פרעושים קערת מים וסבון עם מקור אור וחום כמו מנורת לילה
בדוגרי- אני לא הייתי עומדת בזה
אני רק כאן כדי להגיד
שלמרות שזה נראה סוף העולם
זה לא
לנו היה פשפשים
חשבתי שנצטרך לעבור דירה
באמת לא ראיתי מוצא
והייתי לפני אחרי ותוך כדי לידה
תכלס לא חזרנו הביתה תקופה והדברנו
אחרי ההדברה חיכינו שבוע
למרות שאמרו לנו שצריך לחכות 6 שעות רשמית
ובגלל שהיינו עם תינוק בן שבוע אמרו לנו לחכות יומיים
אני העדפתי לחכות שבוע
וזהו
לקח זמן להשתחרר מהחרדות
ועד עכשיו אני נבהלת מכל עקיצת יתוש
אבל תדעי שלכל דבר יש פתרון
או עכברים שהם יכולים לחיות עליו
יכול להיות שהוא הביא איתו הרבה פשוט לעשות ניקיון ושטיפה יסודית להחליף מצעים ולהזיז שטיחים אם יש
אהההה לא מצליחה להירדם מהמחשבות!!! 🫨🫨🫨
רואה את השעה ששלחת ואיתך לגמרי בזה, אני גם לא מצליחה יותר לישון בלילה ובמהלך היום אני גמורה מעייפות.. ועוד עם הילדים עליי בחופש
יאללה בע"ה שסגולת הפורום תעבוד לנו😉
נהיה אצל ההורים וזה הכי נוח 😉
יאללה בקרוב ובקלות ובבריאות גם אצלך!
גם אני ככה כל הריון מחדש
שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות בזמנו 🙏🙏
לשחרר ולהרפות.
אבל תכף תכף זה מגיע😀
מי מצטרפת?
תינוקי תירדם כבר!
הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...
היה נצרך כל כך!
בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉
וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה
הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק
צרחות ועצבים
התינוק מצטרף אליה
לקום סתם מוקדם, הכוונה בימים שאני בחופש ואין קיטנה. זאת אומרת, ימי שישי...
אבל אז הבן שלי החליט שהוא רוצה ללכת לביה"ס
מזל שזה השישי האחרון
זהו, אמרתי את זה.
הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.
היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.
ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.
אני אמא נוראית, אוף.
לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת.
ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.
מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.
ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️
דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.
אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.
תנסי להיאחז בדברים הקטנים.
וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.
תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר
🤗
זה ממש מעודד..
אנסה למצוא כמה דקות כאלה, בטוחה שהוא ישמח
זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!
דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה
כן, זה מה שאני מנסה לעודד אותי גם, אבל עדיין להרגיש את הרגשות האלה זה מרגיש כל כך רע, ברמה שאני חושבת שאולי אני לא ראויה..
היינו אצל פסיכולוגית, הכיוון עכשיו הוא יותר הדרכת הוריםמ אבל מחפשים משהו שמשלב גם את הילד בחלק מהזמן
ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.
אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.
כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.
למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.
הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.
שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.
מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.
בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.
אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.
כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.
אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.
בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.
בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.
באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.
אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.
נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.
אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.
אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.
זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.
הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.
הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..
אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..
הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..
יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.
אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..
אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.
אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.
אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.
המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.
המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.
אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.
אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.
אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.
המשך סיפור האשפוז עוד מעט
מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!
ואיזה כיף להיות אחרי!
כתבת ממש יפה ומרגש..
נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..
יאללה מחכה להמשך..
מזל טוב!!
כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!
רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..
ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?
רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל
ילדתי באסף הרופא
ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע
זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות
ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה
אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן
קיצר
מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט
את באמת גיבורה אמיתית
ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי?
ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.
בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.
באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים
אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן
אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.
לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.
כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣
כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.
אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.
ולא מכבדים את הבקשה שלך
ממש רגיש
ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם
ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?
והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)
בשערי צדק
בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.
מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.
הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.
מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.
מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.
אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.
הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.
כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.
באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.
נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.
הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.
אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.
אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.
לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.
קשוח
ב"ה שעכשיו אתם בסדר
ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓
אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים
וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..
קראתי בנשימה עצורה
הרבה מזל טוב!!!
שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה
ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.
מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום?
גם לא ביום כיפור
אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת
צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.
בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..
יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.
בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.
ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.
בע"ה בבריאות ובשמחה!
אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..
אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.
גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.
כולל כיפור שלא צמתי בו.
הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.
והיתה לי סכרת מאוזנת.
אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה
ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך
שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"
היו פעמים שצמתי כיפור
והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון
בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין
בשניהם.
חידשו לי..
לקראת כיפור אתייעץ בע"ה
של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.
כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.
זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.
אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.
אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.
כנראה המצב החמיר באחרון...
לכן זה ממש לא גורף.
מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.
הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.
בהנקה למשל אני צמה רק בלילה
בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום
הם אמנם שניהם צום חמור
אבל הם שונים וזה חשוב לדעת
למשל לרוב הדעות אין שיעורים בתשעה באב-מי שפטור פשוט פטור וצריך לאכול ולשתות כרגיל(כלומר רגיל של תשעה באב-אוכל פשוט,לא בשרי וכו)
יום כיפור לרוב ינחו שיעורים, תלוי ברמת הקושי- לפעמים ינחו שיעורים מתחילת הצום כדי לא להגיע למצב שצריך כמות גדולה יותר, לפעמים שיעורים רק של נוזלים לפעמים גם של אוכל לפעמים הנחיה לצמצם מרווח בין שיעורים... ורק אם זה לא מספיק ינחו לאכול רגיל.
צריך לזכור שיום כיפור הוא דאוריתא ותשעה באב דרבנן. זה לא אומר שהוא לא חשוב, ודאי שכן, אבל עדיין הוא לא באותו קו כמו יום כיפור.
(הכוונה לחולים שלא בסכנה)
אבל בשניהם לא יצא לי לשמוע על פטור גורף לנשים בהיריון
אבל כן גם בלי סיבה משמעותית כמו סכרת הריון.
לי רב פסק לא לצום בהנקה כי קשה לי בצומות, בלי סיבה רפואית אמיתית
או שיעורים? פעם ראשונה שומעת
לי פסקו שיעורים בכיפור בהנקה וזה קשה יותר מלצום, רק באלך לסיים את הבקבוק כבררר
וזה היה חודש בערך אחרי לידה, פעמיים..
שכל לפעם צריכה לשאול
זה כשר?🤓🤓🤓
(כלומר, יש לי לפעמים לקוחות חילונים, אבל אני לא אוכלת איתם
)
אבל יש לי קרובי משפחה חילונים.
מכיוון שהם קרובים שלנו (של אמא שלי, שחזרה בתשובה), הם יחסית בקיאים בפרטים, אבל עדיין קורים דברים על גבול המצחיקים.
פעם אחת דודה שלי שאלה אותי: "והרבנים לא מרשים לכם להפסיק להביא ילדים או לעשות הפסקות מדי פעם?" (לכי תסבירי לה שהרב שלנו בכלל אומר שאנחנו לא צריכים לשאול רב על מניעה...)
ופעם אחרת במפגש עם הורים של דודה שלי (אשתו של דוד שלי), אמא שלה לא הושיטה את היד ללחיצה לבעלי, בעל הזקן הארוך, אבל כן הושיטה יד לאחי, שבלי זקן. הוא התנצל ואמר, "אמנם אין לי כיפה גדולה כמו שלו, אבל גם אני לא לוחץ יד לנשים..." (דווקא אח של דודה שלי כן רצה ללחוץ לי יד לפרדה, והיה צורך להסביר לו שדתיות לא לוחצות ידיים לגברים...)
אבל הסיפור הכי מצחיק שהיה לי לאחרונה - כלומר לא ממש לי, אלא בפודקסט ששמעתי:
אחד מהדוברים בפודקסט רצה להשוות ספרייה של סרטים בבית של מישהו לספרייה של ספרי קודש (מבחינת הכמות), ואמר: "זה היה ממש כמו להיכנס לבית של דתיים, עם כל הספרים של קאסוטו וכל אלה..." (מישהו צריך להסביר לו שדווקא דתיים *לא* לומדים קאסוטו🤦♀️)
