איך בעלך מרגיש?

אני מניחה ששניכם בסערת רגשות גדולה..

נראה לי שכדאי לראות איך הוא ולהגיב בהתאם - אם איכשהו את מרגישה שהוא לא מבין את חומרת האירוע אז ברור שלדבר על זה ולהסביר כמה זה מסוכן.

אבל ככל הנראה הוא מבין מצוין ורוצה לקבור את עצמו מהבושה. ואם את מסוגלת - זה הזמן שחשוב לתמוך בו ולדבר על זה כדי לנסות לחשוב איך זה לא יקרה שוב. כן להגיד שקשה לך, זה ברור, אבל גם לנסות לחשןב על דברים פרקטיים, ואם אפשר לא בצורה האשמה, ואפילו בצורה של "אנחנו" כי זה באמת לא נתפס, אבל זה יכל לקרות גם לנו באותה מידה כמו שזה קרה לו.

וחיבוק. המחשבה על מה היה יכול לקרות יכולה ממש להטריף את הדעת. זה כל כך מפחיד! 

כי אחרי המקרה הזה, הוא יהיה הרבה יותר זהיר.

כנראה היה בעומס גירויים.

אין לדעת כמה הסחות דעת היו לו. מי שלא רגיל שכל הזמן הילד איתו לא מרגיש מוזר בלעדיו.

תחשבי איזה סערה מתחוללת אצלו בפנים.

פשוט לחבק ולהיות שם בשבילו. לבכות יחד על הטלטלה, לבכות יחד משמחה והודאה שזה רק נגמר בזה. לחבק את הילד יחד.

תאמיני לי שלשניה לא היית רוצה להתחלף איתו עכשיו ולהתמודד עם המצפון.

ומעניין מה הילדים האחרים חושבים/ מרגישים. אולי הם נבהלו בעצמם איך לא שמו לב שילד חסר.

כדאי לאוורר רגשות של כולם, להיות טובים אחד כלפי השני.

החוסן המשפחתי שלכם נמדד בדיוק בסיטואציות כאלו.

האם תוכלו להתעלות על התכונה האנושית של זריקת האשמה אחד על השני (איך שכחת, איך לא שמת לב, איך בלבלת אותי, איך הסחת את דעתי, אם יונתן לא היה רב עם משה זה לא היה קורה, אם לא היית מתקשרת זה לא היה קורה, זה אשמת הקופאית עד שהיא סיימה זה בלבל אותי)

ותוכלו להיות שם אחד בשביל השני, ללמוד, להסיק מסקנות, להשתפר ולצמוח.

וחיבוק לך על החוויה!!!

ממש מטלטל.

ב"ה שהילד היה עסוק בממתקים ולא בפחד שהוא לבד 😪

אני לחוצה על הילדים באמת

כי זה להבין שאפשר בעצם לשכוח גם אותך...

ומודה שאני כועסת עליו...

שגם אתה בעצם שכחת את אח שלך.

שווה לפתוח את זה מחר באווירה טובה.

תיעזרי בכלים להתמודדות עם משבר:

לספר את האירוע כפי שהוא עם מסגרת, התחלה אמצע סוף

להדגיש בסוף חזרנו לחנות ואספנו את הילד והכל היה בסדר.

תשתמשי במודל אפרת

אירוע- מה קרה

פרשנות- למה זה קרה

רגש- מה אני מרגיש לגבי זה

תגובה- איך אני מגיב למה שקרה.

(מקווה שאני לא מטעה ח"ו, כותבת מהזיכרון, לצערנו היו לא מעט אירועים בשנה האחרונה שהצטרכנו שיחה עם יועצת על איך מתווכים אירוע לילדים)

אפשר לעשות את מתוך "משחק" כלומר מתודה.

למשל קוביית צבעים שכל צבע מרימים קלף אחר או סביבון ומי שעונה מקבל אסימון או איזה משהו.

מצד אחד לתת להם לדבר מצד שני לא באווירה שתפחיד אותם.

ואח"כ להמשיך את הערב כרגיל. זה מאוד חשוב כדי להעביר מסר שעכשיו הכל בסדר.

היה, דיברנו על זה, נגמר, ממשיכים הלאה.

הכלל אצבע הוא שאם אחרי שלושה ימים עדיין יש מישהו שמתקשה להתמודד למרות התיווך והכל, אז כדאי לפנות לעזרה מקצועית.

סביר להניח שהכל יהיה בסדר איתם.

כרגע נראה לי כדאי קודם לדאוג לאוורור שלך. אולי לדבר עם חברה. אולי מקלחת טובה.

מותר לך לכעוס. זה רגש לגיטימי בסיטואציה הזאת.

אבל תשתדלי להישאר בשליטה

חיבוק!

לכתוב מה את מרגישה. לשפוך הכל לכתב.

יותר ממה שכתבת פה. הכל, בלי פילטרים.

כרגע התחושות חזקות ומציפות אותך.

כמו סבך חוטים שחונק.

הכצעבה תעזור לך לפרום את הסבך חוטים. היא לא תעלים את הקושי, היא תעשה בו סדר.

וקושי מסודר אפשר לנשום לתוכו.

אולי תתחברי לכיוון הזה.

פרשנות זה לא למה זה קרה, אלא איך אני מפרשת את האירוע שקרה

לדוגמא-

אירוע- קיבלתי מכה ממשה

אפשר פרשנות- הוא הרביץ לי כי הוא שונא אותי

רגש- אני שונא אותו בחזרה

תגובה- אחטיף בחזרה

ואפשר פרשנות- הוא לא שם לב שעברתי

רגש- ניטרלי

תגובה- אמשיך ללכת

בבסיס הCBT עומדת הפרשנות, איך שאפרש את הסביבה זה יוביל להמשך ההתנהלות

אכן פרשנות זה עניין סובייקטיבי.

תודה על החידוד.

אם היה אומר בקטנה הכל בסדר,  היה אולי צריך לדבר.

אבל תחשבי אם את היית עושה טעות כזאת מפחידה ומסוכנת, הדבר האחרון שהיית רוצה זה מישהו שיגיד לך נונונו

כאשר אין בהם צורך

זה מכניס את הצד השני למגננה והדיפה במקום לקחת מוסר השכל מהסיטואציה

אבל זה באמת מאוווווד קשה לשתוק אחרי דבר כזה

סיטואציה ממש מטלטלת

זה חוסר אחריות טוטאלי

לשכוח בסופר

לא לראות שהוא לא באוטו (מי אמור להושיב ולחגור אותו?)

לא יודעת למה מייפים את המקרה הזה

לא יודעת מה צריך לעשות, בטח לא לתת לו לקחת אותו בזמן הקרוב שוב.

יכול להיות שהוא היה בעומס והשרדות, זה לא צורה להשגיח ככה על ילדים, צריך פה חשבון נפש נוקב.

חשבון נפש זה לא אומר לשבור את הכלים.

אין דבר כזה לא "לתת" לאבא לקחת את הילד שלו, הוא לא רכוש של אמא שברצונה מביאה אותו לאבא וברצונה לא מביאה.

הוא אפוטרופוס חוקי גם כשהוא טועה, כדי למנוע ממנו לקחת את הילד צריך צו בית משפט.

להגיד שצריך להבין מה קרה פה ולתקן ככה שזה לעולם לא יקרה שוב ועד אז לא לקחת אותו מחוץ לבית, נשמע לי לגמרי הגיוני.

אז לא צריך להציב דרישה מאבא לא לקחת את הילד.

חשבון נפש אפשר לעשות בלי קשר, זה לא צריך לבוא עם אולטימטום.

האבא המום בעצמו, זה לא שאם מחר יקח את הילד לגן האירוע יכול לחזור על עצמו.

קרה פה אירוע קיצון שלא היה אמור לקרות וצריך לנתח את הגורמים שהובילו לסיטואציה כדי להבין איך היה אפשר למנוע מצבים כאלו מראש.

אבל זה לא שהאירוע יחזור על עצמו עד ניתוח הסיטואציה והסקת מסקנות.

אפשר לתת לרגשות קצת לשקוע לפני שמדברים על נושא כזה חשוב ונפיץ דווקא בגלל החשיבות שלו.

ובטוח שהאבא עושה חשבון נפש בעצמו וכבר יש לו מסקנות ראשוניות גם בלי דרמות ואיסורים מרחיקי לכת שחוץ מליצור משבר לא יסייעו בפתרון הבעיה.

דווקא הדרך הטובה ביותר להתגבר על טראומה היא לחזור על אותה פעולה והפעם להצליח. אחרת הטראומה מתקבעת.

אז דווקא יעזור שהאבא כן יקח את הילד. בשביל כולם.

אולי לא לסידורים ודברים שצריכים ריכוז בפני עצמם, אבל בהחלט כן לקחת, זה הילד שלו.

להגיד לאבא שאין לו זכות לקחת את הבן שלו זו פגיעה אנושה בזכות הבסיסית שלו באבהות.

גם אמהות עושות טעויות ואף אחד לא חושב לומר להם לא לקחת את הילד שלהם.

כמה פעמים אמא השאירה תינוק במיטה/ שידה והוא נפל?

כמה פעמים מביאים מאכל/ משחק שגורם לחנק לא עלינו?

בהחלט קורה. לא אמור לקרות וצריך לעשות הכל שלא יקרה. אבל זה לא קשור ליכולת ההורית להמשיך להשגיח על הילד.

אלא אם זה דפוס שחוזר על עצמו שזה סיפור אחר לגמרי.

זו הבנה שיש לו בעיה באחריות בסיסית

הוא יכול לקחת את הילד לגן

אבל ברור שהייתי מתקשרת תוך כדי לוודא שהילד הגיע בשלום

כן יש גם אמהות חסרות אחריות, לי יש סטנדרטים אחרים ובעיניי הסיפור הזה משמעותי ומראה הרבה מעבר למקרה אחד ספציפי.

זה לא ילד ראשון שלו, משמע הוא כמה שנים אבא לכמה ילדים ואף פעם לא שכח אף ילד בשום מקום.

כלומר, לוגית, זה לא בסיסי. כן קרה פה אירוע קיצון, אבל לא בסיסי.

אם הוא קרה הוא תיאורטית יכול לקרות שוב אם הגורמים שהובילו למצב יחזרו על עצמם.

אבל זה לא בהגדרת בסיסי בעיני.

אני לא הייתי מתקשרת לאבא, כי שום דבר טוב לא היה יוצא מזה.

הכי הרבה הייתי מתקשרת לגננת, אבל רק כי *אני* לא הייתי מצליחה להתרכז במהלך היום בשום דבר עד שאשמע שהוא בתוך הגן,

לא בגלל האבא.

הסיפור הזה משמעותי, לא חולקת על רמת החשיבות, אלא על הגישה לפתרון.

ולא הבנתי איך הוא מראה מעבר למקרה אחד ספציפי.

ברגע של היסח דעת ילד עבר לחלק הרחוק בפארק? התקרב מידי לכביש? בטעות השארת סכין או גפרורים? לאבד את הילד בגימבורי או במשהו כזה?

לייפות זה להגיד בקטנה לא נורא

ללמוד מזה שזה לא יקרה שוב זה לא לייפות. זה להבין שטעויות קורות וצריך לעשות הכל שהן לא יקרו שוב

ולפותחת, זה קרה גם לאבא שלי פעם... זה לא קרה לו שוב.

כשאני הלכתי לסופר עם בן שנתיים:

השגחתי עליו כל הזמן (שלא יפיל על עצמו קופסת שימורים או ינפץ קופסת קפה)

בדקתי שהוא לידי בקופה ששילמתי

בדקתי שהוא יוצא איתי מהחנות

הכנסתי אותו לאוטו וחגרתי אותו

הצצתי במראה שהוא לא פותח חגורה ויצא מהכסא

באתי להוציא אותו מהאוטו

בדקתי שהוא נכנס איתי הביתה

מה הסיכוי שאני אשאיר אותו בסופר? אין סיכוי

האם כל ההורים עושים את רצף הפעולות הללו? לא, ככל שעושים פחות פעולות השגחה, הסיכוי לטעויות גדל.

לפעמים גם כל יום במשך שנים, ויום אחד פתאום קורה שהולכים עם כמה ילדים, ויש המון דברים על הראש לזכור והדעת מוסחת. ופתאום גם רואים איזה שכן ומפטפטים איתו והאישה מתקשרת לחוצה שהיא צריכה את הדברים מהמכולת אז תבואו מהר וכו וכו וכו . וקורה . אסור שיקרה אבל קורה.

וגם במקרה הנ"ל האסון ב"ה לא קרה כי העלו על זה לפני שיקרה משהו.

האם כשאת עושה טעות וצועקים עליך וכועסים עליך זה מה שיגרום לך לקחת אחריות שזה לא יקרה שוב? או עצם העובדה שקרה מה שקרה מפחידה אותך מספיק בשביל לעשות הכל שזה לא יקרה שוב?

אני נוסעת ברכב

סוטה מהנתיב בטעות וכמעט מתנגשת ברכב

אני לא אכעס על צפירות חזקות ועצבניות של בעל הרכב וזה בהחלט מוסיף לזכרון להשגיח לא לסטות שוב

דעת מוסחת

לפטפט עם שכן

אישה לחוצה

זו בחירה

של דעת מוסחת, זה עניין ההסחה.

זאת אומרת, מרוכזים במשהו ואז לא במודע חושבים על משהו אחר.

האם אפשר להגיע לשליטה עצמית גבוהה מאוד כך שתמיד נהיה מרוכזים ולא מתבלבל? יכול להיות. אם נהיה מלאכים.

רוב בני האדם הם לא כאלו

וזה לא פוטר אותם מאחריות אם עשו טעות

אבל לצד זה להגיד בביטחון "לי זה אף פעם לא יקרה", זה קצת בטוח מידי.

יש משהו בטוטאליות הזו שהוא קצת מתנשא ובעיניי גם מנותק מהדרך שבה רוב בני האדם מתנהלים וחיים.

צריך הרבה הסחות דעת

יכול להיות שרוב בני האדם מוסחים הרבה

אני לא

ואני לא מלאכית

רק חיה בצורה אחרת, קצב אחר, עקרונות אחרים.

אצלי הסחות דעת זה ענין רגעי ולא ענין שיימשך דקות/ שעות ארוכות

כל הדברים שמניתי הם לא תירוצים שמנקים את האשמה מאיתנו, אלא דברים שקורים שמעלים סיכוי לטעות ועדיין אם קרה כזו טעות חמורה בוודאי שיש אשמה על האדם ובוודאי שהוא צריך לקחת אחריות ולא להטיל את זה על שלל התירוצים.

השאלה אם הכעס עליו עוזר לו כדי לקחת את האחריות לפעם הבאה..?

הצפירה שקיבלת היתה לפני המקרה כדי להזהיר מאסון. והיא היתה מאוד מוצדקת.. תחשבי היית כמעט נכנסת באוטו אחר (לא קרה לך מעולם?)

ואחרי זה כולך רועדת באוטו ובוכה ואז יוצא האדם מהרכב ממול ניגש אליך ומתחיל לכעוס לקלל אותך לצעוק עליך .היה עוזר לך לפעם הבאה הצרחות שלו?

אחרי זה היית מגיעה הביתה ומספרת לבעלך והוא היה אומר שהוא לא נותן לך את האוטו יותר כדי שלא יקרה משהו כי את חסרת אחריות. זו התגובה שהיית צריכה ורוצה לקבל ממנו?

הבנתי שעשיתי טעות חמורה (ברגע קטן של הסח הדעת) ולמדתי מזה לנהוג בסופר זהירות

אני לא תולה את הלמידה שלי באחרים, כי אני לוקחת אחריות מלאה על מעשי. אם אנשים סביבי לא יקחו אחריות, אני יכולה לכעוס ולדרוש לקחת אחריות.

שבעלה לא זרק את האחריות על אף אחד!!!

והוא היה "המום" לדבריה, משמע הבין את חומרת מעשיו גם בלי עזרים מבחוץ ש"יעזרו לו"

אז בדיוק כמוך הדבר האחרון שיעניין אותו עכשיו זה תגובות של אנשים אחרים, הוא את הלקח שלו כבר למד

זה גם יכול להיות ׳אין לי מושג מה קרה פה׳

רוב הסיכויים שמי שעושה טעות על טעות על טעות, צריך עזרה עם מודעות/ אחריות

אישה היא לא המחנכת או המשגיחה של הבעל.

אני חושבת שצריך להניח לבעל לפחות בינתיים

ולדבר על זה בזמן ששני בני הזוג רגועים.

אפשר לחשוב על פתרונות מעשיים (לדוגמא כשנכנסים לאוטו עוברים על השמות של כולם...)

אבל לדעתי זה חייב לבוא דווקא מצד האבא

זה לא יהיה יעיל בכלל אם אשתו תציע את הרעיון או הפתרון מה שלא יהיה מעצמה בלי נכונות מצידו.

ובטח שלא להוריד ממנו עול בעקבות האירוע החד פעמי הזה.

אלא של הילד

לא להוריד עול אלא לוודא שהילד לא יפגע בדרך

בטעות בטעות ובהיסח דעת היית עושה משהו שהוא חוסר אחריות קיצוני

נגיד שכחת את הילד ברכב, נכנסת לחנות ואחרי כמה דקות נזכרת רגע איפה הילד שלי

או כל דבר דומה....

כמובן שלילד לא קרה כלום.

את באמת חושבת שזה היה לגיטימי שמישהו היה אומר לך שעד שלא תתקני את מעשייך (איך??) את לא יכולה להיות עם הילדים שלך?

לא שכחתי ילדים

לא עשיתי דברים חסרי אחריות עם ילדים

אני מתייחסת בכובד ראש להשגחה וטיפול בילדים

ועדיין אנשים נורמטיביים עשו טעויות מטורפות עם הילדים שלהם, גם כאלה שנוהגים באחריות

שה' לא יביא אותנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון.

בשדרות בקיץ האחרון נפטרה תינוקת משכחה ברכב.

אמא שלה התראיינה לכתבה בנושא ואמרה שהיא מעולם לא עוזבת את הילדה לרגע באוטו. אפילו ממלאה דלק איתה על היידים. אין לה מושג מה קרה באותו יום. היא כמעט יכלה להבטיח שהיא הכניסה אותה לגן. זה מה שזכרה. אבל במציאות זה לא קרה. גם כשהיתה בעבודה ואמרו שיש ילד ברכב ומהחלון היא ראתה את הרכב שלה מנופץ היא עוד לא חשבה שזה קשור אליה. רק עד שירדה בפועל לרכב וראתה שמטפלים בילדה שלה. שלא נתנסה ח"ו!!!

ברור שקרה כאן מקרה חמור. עכשיו לא צריך להלקות את הבעל. נראה לי שהוא עושה את זה מספיק לעצמו לפי הודעת הפותחת. אבל כן לחשוב מה צעדי המניעה כדי שאירוע כזה או דומה לא ח"ו לא ישנה. 

יש המון הורים חסרי אחריות/ מודעות/ סדרי עדיפויות שגויים/ חיים בהשרדות

הסיבה שלא שומעים על אסונות ילדים כל יום, כי רוב הפעמים נגמרות בשלום, אנשים טובים מוצאים אותם/ הילד במקרה לא נפגע (מכירה מקרים שתינוקות נשכחו כמה שעות אבל במקום שיכלו לשרוד)

טעויות לא קורות באוויר ולא פתע פתאום, צריך יותר אחריות/ מודעות/ צורת חיים נכונה, ואז גם אם קורת טעות, היא נתפסת מיד.

לא יודעת מה מטריד ל׳הלקות את הבעל׳ אם לא לכעוס ולריב על זה, על מה כן חשוב לריב?

אם חלילה הייתי אחראית למשהו כזה מזעזע, הייתי מקבלת בהבנה כעס כזה מבן הזוג ולוקחת אחריות מלאה למעשי, ממש לא מטריד לקחת אחריות או לדרוש לקחת אותה.

לצורך העניין שכחת ילדים ברכב

הורים סופר אחראיים ומסורים קרה להם ששכחו ילדים ברכב (לי אגב לא קרה מעולם, כך שאני לא מגינה על עצמי)

ולכן הפתרון במקרה הזה הוא לא לסמוך על עצמי ועל האחריות שלי ועל המודעות שלי

אלא לעשות משהו חיצוני שיעזור לנו לא לשכוח.

ויש מלא פתרונות טכנולוגיים

ויש גם פתרונות טכניים

אני למשל שמה את התיק של העבודה מאחורה ליד הילדים

ובנוסף המטפלת המהממת של הילדה מתקשרת אם אנחנו מאחרים ביותר מחצי שעה.

זה ממש שיפוטי ולא נכון להגיד שכל מי שאי פעם שכח בטעות לכמה דקות ילדים ברכב הוא חסר אחריות.

וכן טעויות קורות באוויר פתע פתאום זה בדיוק טבען של טעויות.

אבל מה שבנות פה התרעמו זו הסנקציה הזו של אי טיפול בילדים עד ש... (עד שהוא יבין מה הוא עולל? הרי הוא כבר הבין).

זה לא שייך. הוא לא אמור להיות בעונש.

כואב לה, מכעיס אותה- אכן לגיטימי.

אבל היא לא בעמדה של להורות לו מה לעשות.

הלכת רחוק רחוק רחוק.

קרה פה מקרה מזעזע.

את חשבון הנפש על המקרה הזה האבא צריך לעשות ועוד איך.

אני חושבת שאם האמא תתערב בחשבון הנפש שלו זה עלול לגרום לו להכנס לעמדה של מגננה והדיפה במקום להתרכז בחשבון הנפש שלו.

ודווקא זה שהוא יפנים מה קרה, בלי "עזרה" מבחוץ זה יעזור הרבה יותר לתיקון אמיתי.

כמובן שאם הוא היה מקבל את זה בסבבה וחושב שזה לא נורא, זה סיפור אחר.

אבל נשמע שהוא כן מבין

זה שצריך לעשות חשבון נפש זה ברור.

השאלה פה היא של אשתו, והתגובה שלה לא צריכה להיות 'מחנכת' אלא 'תומכת'.

אפילו מול ילדים אומרים שאם הם מבינים את חומרת ההשלכות של המעשים שלהם, אז הלימוד הכי נכון הוא שהם ילמדו בעצמם, ואנחנו נהיה שם בשבילם, באמפתיה. אז בשביל הבעל - עוד יותר...

זו חוויה מטלטלת לכולם.

ב"ה שנגמר בטוב...

אני מצטרפת למה שכתבו פה - כרגע לעשות עיבוד עם עצמך על מה שקרה ומה את מרגישה לגבי זה. מול בעלך להיות בהרבה אמפתיה וחיבוק, כי גם הוא מטולטל מזה.

ובשלב הבא לעשות חשיבה איך מתנהלים כדי שלא יקרה דבר כזה ח"ו.

אני יכולה לספר שתמיד רציתי לעשות משהו כדי למנוע מעצמי לשכוח תינוק ברכב. אחרי כך הסיפורים המזעזעים ששמענו. תמיד חשבתי שזה לא באמת יקרה לי, אבל בכל זאת רציתי ליתר ביטחון שיהיה לנו 'מנגנון' להגן מאפשרות כזו.

אבל מה שהכי דחף אותי לעשות מעשה היה כשפעם חלמתי ששכחתי תינוק ברכב. זה לא היה אמיתי, אבל החוויה היתה כל כך מוחשית וכל כך מטלטלת, שזה ממש דחף אותי למצוא פתרון.

אנחנו חיים בעולם של הסחות דעת, ובאמת צריך לפעמים למצוא גם פתרונות טכניים כדי למנוע שכחה. אפילו על הילדים שלנו שכל כך יקרים לנו וחשובים לנו. ואולי דווקא עליהם.

אני רק

(כותבת את זה בתור עזרה שניה לא עזרה ראשונה)

אחרי שקראתי את כל התגובות

חשבתי

איזו סיעתא דישמיא.שהילד שלם ושמור ומוגן.

אם יעזור לך..

להתעודד מההשגחה שיש פה

הרגשה שאתם מוגנים ועטופים

והשם שמר עליו טוב טוב

אם הם הספיקו לחזור הביתה כנראה עבר זמן משמעותי.. וכל הזמן היה הוא היה במדפים של הממתקים?

ממש מחבקת אותך ומאחלת לך להרגיש את המוגנות הזאת שתחזיר ביטחון!

וגם בתהליך העיבוד והריפוי להכניס את הנק של הביטחון וההשתדלות

תמיד תמיד השם משגיח ושומר עלינו

יחד כמובן עם ההשתדלות המקסימלית פלוס שלנו

בהצלחה רבה וחיבוק

מבינה אותך

ברמה המעשית הייתי לוקחת על עצמנו משו בבית כדי שמקרים כאלה לא יחזרו

חוץ מזה - הוא רגוע? יש לו זמן ערות רגוע ביום? איך העליה במשקל? פשוט לוודא שאין משהו אחר שמפריע לו...

יש לו מעט מאוד זמנים רגועים.

עליה במשקל מעולה.

היינו כבר אצל רופא ששלל כל סיבה אחרת לכאבים או משהו בסגנון..

מאוד יכול להיות שמשהו מפריע לו, והרופא לא עלה על זה.

יש מצב למשל של ריפלוקס סמוי, שזה מאוד כואב להם, והם לא מסכימים להיות בתנוחת שכיבה. אבל מבחינת הרופא הוא עולה במשקל והכל בסדר.

(ריפלוקס סמוי אפשר לזהות אם רואים התפתלויות בזמן האוכל)

יש עוד מצבים שגורמים להם לכאבים או לחוסר נוחות.

הוא רגוע בהנקה, ובזמנים המעטים הכן רגועים שיש לו- אין לו בעיה לשכב על הגב..

לא עבר מעצמו. הייתי ישנה איתו בעיקול המרפק, בלי יכולת לזוז כי אחרת הוא התעורר. אפילו על בעלי הוא ישן פחות טוב. התחלנו איתו תהליך ללמד אותו לישון לא עלי בגיל חודשיים בערך. התחלנו מלהניח בעגלה תוך כדי נדנוד, מגע בגב והמהום קבוע. ככה הוא שרד לפעמים חמש דקות שלימות. לאט לאט הזמן התארך. אח"כ עברנו לרק נדנוד ואז לנדנוד אבל רק בהתחלה ופעם בדקה וכו'. בסוף הגענו למצב שהוא הצליח לישון על מזרון אחרי שנרדם עליו בזמן שישבו לידו. זה קרה כשהיה בן חצי שנה בערך.

בדיעבד יש דברים שיכול להיות שהשפיעו ושווה לך לבדוק. יש לו לשון מעט קשורה. לא הפריע לינוק עד שהיה בן 3 חודשים, אבל מאוד יכול להיות שהשפיע על חוסר השקט. היו פה כמה סיפורים דומים בערך באותה תקופה.

יש לו רגישות תחושתית גבוהה. קשה לבדוק את זה אצל תינוק, אבל בגיל שנתיים הוא כבר הסכים ללבוש רק בגדים מאוד מסויימים כי השאר "מגרד".

בהצלחה ומקווה שאצליכם יהיה פשוט יותר.

וממליצה מאד על הספר של הלוחשת לתינוקות, לי מאד עזר.

למרות ששיטות ההרדמה שלה דווקא לא עזרו לי... אבל סדר היום ממש עזר לי.

תודה! אנסה לקרוא

אבל אצלי דווקא כן ישנו במנשא.. ניסית מנשא קשירה מבד? אצלי הכי אוהבים אותו בגיל הזה...

זה לא הסתדר לבד... רק כשעבדתי על הרדמה עצמאית. היו תינוקות שעבדתי כבר בגיל הזה אבל אז התקלקל במשבר 4 חודשים... אז התחלתי לעבוד על זה רק אחרי 4 חודשים. שוקלת לקנות ערסל ניע-נוח לפעם הבאה, אומרים שהוא ממש עוזר לבעיה הזאת.

וואי באסה לשמוע שלא עובר לבד..

זה מציל את החיים שלי בשלב הזה. עוזר גם לכאבי בטן כי קצת לוחץ את הבטן של התינוק על הבטן שלי וגם עוזר להרדים

יכול להיות שזה סתם ולא קשור אליכם אבל משתפת לסיכויי שזה יועיל...

גם אצלי הקטנה היתה ישנה רק רק עלי עד שהתרנו לה את הלשון. היתה לה לשון קשורה אחורית, שלושה רופאים אמרו שהלשון לא קשורה (והיא גם עלתה במשקל ולא פצעה אותי בהנקה) ורק כשלקחתי למומחית היא אמרה שכדאי להתיר והיה שינוי משמעותי. כנראה מה שהיה זה שהלשון הקשורה גרמה בליעה מטורפת של אוויר בהנקה (בנוסף למאמץ גדול בהנקה אז ההנקות היו קצרות ותכופות) וכל האוויר גרם גם לריפלוקס.

אחרי ההתרה היא לא נהייתה פתאום תינוקת רגועה אבל לגמרי הרבה יותר רגועה מלפני, והצליחה לישון גם בשכיבה בעגלה (למיטה לקח עוד זמן להרגיל.. אבל לפחות היא לא היתה עלי).

שבשבועיים הראשונים הוא לא היה ככה בכלל!

הוא היה ישן מעולה, אפילו רק הייתי מניחה ונרדם ל 3-4 שעות בכיף..

אז אני פשוט לא יודעת מה השתנה..

ואולי זה שכן היה ככה בהתחלה מראה שזה ען נקודתי ויוכל לחלוף אחרי תקופת גזים וכד'?

אצלי בשבועות הראשונים היו ימים כאלה וימים כאלה. ממש היו ימים שהייתי מניחה והיא היתה נרדמת, ואז יום אחרי צרחות בלתי פוסקות. לא יודעת מה היה שונה שם.. (אולי הרפלוקס התחיל רק אחרי הצטברות של האוויר?).

אגב אני זוכרת שגם עם הגדול שלי היה כמו שאת מתארת- בשבוע הראשון היה תותים ואז בגיל שבוע וחצי התחיל להיות ממש לא רגוע. תמיד ייחסתי רק לגזים, אבל בדיעבד אני יודעת שכנראה יש לו לשון קשורה ובאסה שלא היתה לנו מודעות לזה. מניחה שזה היה שילוב של הלשון הקשורה וההשלכות שלה, והגזים הרגילים.

אם כי התינוק שלי שהיה הכי קשה להרדים אותו התקשה כבר באשפוז אחרי הלידה.

לא ירדו ממני לדקה עד גיל 4 חודשים, ובגיל 4 חודשים התחילו לתת לי לנשום קצת

ומצטרפת למי שכתבה לנסות ללמד אותו לינוק בשכיבה. הרבה יותר קל ככה.

הנקתי בשכיבה ילד קודם.. אבל הפעם הוא לא זורם על זה..

להתחיל כל הנקה משכיבה, ואז כשהוא מתעצבן לעבור לישיבה? או חצי שכיבה וחצי ישיבה, או כשאת שוכבת אבל הוא בתנוחה קצת אחרת, נגיד על הצד? אני לא ממש בטוחה, אבל אם תצליחו למצוא סיסטם שעובד לכם כנראה שזה יקל על שניכם...

לחזור בגלל הסיבה עכשיו? הוא יעשה משהו אחר?

שווה להתייעץ עם זה שהייתם אצלו

של החיים, הם למעשה חלק מההריון . התינוק מאוד עוברי עדיין וזקוק להמון מגע וכרבול ... זה לא פינוק, זה ממש צורך שלו כדי לחיות, לגדול ולהתפתח. תנסי לנשום עמוק, זה גיל שעובר כ"כ מהר ונתגעגעים לעוברון הזה שהיה מקופל עלייך כמו כדור חמוד. תנסי להרים רגליים ולעצום עיניים ולנוח.

לגבי מה הכמות אני לא זוכרת להגיד, בזמנו הרב שלנו הנחה אותי. אני כן זוכרת שהשתייה היה רק מים ולגבי אוכל אכלתי לשיעורין עוגיות מלוחות (משהוא שלא יעשה לי בחילה)

הריון עם המטומה שהרב אמר לאכול ולשתות שיעורים.

היה לי כוסיות לשתיה בגודל של פחות משיעור וקופסא קטנה למדוד כמות של אוכל.

שתיתי מים, תה ומיץ ענבים.

אכלתי- ענבים, קרקרים, גבינה, בייגלה, מעדן, כל פעם מדדתי כמה נכנס בקופסא ואת זה אכלתי. יש גם שעון חול עם הזמן שצריך לחכות בין אכילה לאכילה אז כל פעם שאכלתי מנה מדודה או שתיתי הפכתי את השעון.

בהצלחה רבה ושיעבור בקלות❤️

לי ידוע שזה מוקצה. שווה לבדוק..

שבסוף בפועל פשוט חיכיתי עשר דקות, עבר כבר זמן מאז...

יכול להיות שיש לארגונים כמו עזר מציון או יד שרה.

הוא מסביר בסוף בדיוק איך למדוד את השיעורים

*הלכות יום כיפור לנשים* /הרב טל מרום - סוגה בשושנים

כידוע יום הכיפורים הוא יום צום מדאורייתא, החמור ביותר מבין כל הצומות ואיסור אכילה ושתיה בו כרוך בכרת.

נחלק את הפסיקה למספר מצבים נפוצים:

*יולדת -*

1. *בתוך* 72 שעות מרגע הלידה - ברור שאין חיוב לצום. אוכלת ושותה כרגיל

2. *לאחר* 72 שעות עד שבוע לאחר הלידה - אם אומרת שצריכה לאכול, מאכילים אותה. ואם אינה צריכה - צמה כרגיל.

3. לאחר שבוע ימים מהלידה - נחשבת כאדם רגיל וצמה כרגיל.

*מניקה -*

להתכונן לצום כראוי בימים שלפני - לאכול ולשתות היטב.

להתחיל את הצום וגם בצום עצמו - להיות במקום ממוזג, לנוח, לוותר על התפילות (ובמידת הצורך אם הבעל צריך לעזור, יוותר על התפילות - חלקן או כולן - כדי להישאר לעזור לאשתו)

במידה ורואה שיש חולשה משמעותית שלא עוברת, מעבר לצום רגיל (סחרחורת שלא חולפת גם אחרי מנוחה, חשש לעילפון או בחילות והקאות שלא מפסיקות) אפשר לשתות לשיעורין.

*הסבר על שיעורין בהמשך הדברים*

מי שיכולה להניק לסירוגין או לשלב מזון נוסף לתינוק (חלב שאוב או מוצקים) - כמובן שהדבר עדיף.

במידה ויש התמעטות בחלב והתינוק לא רגוע - לשתות לשיעורין.

מי שיודעת על עצמה מצומות קודמים שיש פגיעה לאחר הצום בכמות החלב באופן משמעותי ובלתי הפיך עד כדי הפסקת החלב לגמרי - לשתות לשיעורין.

*מעוברת -*

הדברים אמורים בהריון תקין ורגיל, במידה ויש חוות דעת של רופא לגבי הצום, יש להיוועץ ברב.

מעוברות חייבות בצום ולכן עליהן להתכונן היטב לפני הצום (לאכול ולשתות היטב) לנוח במהלך הצום, במקום ממוזג, לוותר על התפילות (להיעזר בבעל במידה ויש צורך).

להתחיל את הצום ובמידה ויש בחילות, הקאות משמעותיות ו/או מתפתחים צירים (אפילו קטנים) יכולה לשתות לשיעורין. מעוברת בחודשי הריון מתקדמים שלא מרגישה תנועות עובר תנסה לשכב על הצד במשך 10-15 דקות ואם לא מרגישה תנועות יכולה לשתות שתיה מתוקה פחות מכשיעור בכדי להרגיש את תנועות העובר.

אדם קרוב אצל עצמו, לב יודע מרת נפשו וברגע שאישה מרגישה שהמצב מתדרדר ואי אפשר להחזירו לאחור - לא להחמיר ולשתות לשיעורין מיד.

*אכילה לשיעורים* – *ברוב המקרים ניתן להסתפק בשתייה מזינה לשיעורים, ואין צורך באכילה. במקרים כאלו האכילה אסורה מכיון אשכילה ושתייה הם שני איסורים נפרדים ביום כיפור*, וגם כשהותר אחד מהם, לא הותר השני.

אם הרופא אומר שלא מספיק רק לשתות, ויש צורך גם באכילה, והרב פסק כך למעשה – יש למדוד ולהכין קודם הצום מאכלים בכמות של פחות מכשיעור. השיעור של אכילה ביום כיפור נקרא 'ככותבת הגסה', ובניגוד לשיעור של שתייה, הוא שיעור קבוע שאינו תלוי באדם עצמו.

באופן מעשי, שיעור זה הוא מעט פחות מ-30 סמ"ק (הכוונה שניתן להכניס את המאכל לתוך קופסה בנפח כזה), ואם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדילו למעט פחות מ-33 סמ"ק. אם גם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

*טבילה ביום כיפור -*

המקוואות סגורים בליל כיפור מכיוון שתשמיש המיטה נאסר. מי שצריכה לטבול בליל כיפור דוחה את הטבילה למוצאי הצום. את רוב ההכנות אפשר לעשות לפני כניסת הצום בערב יוהכ"פ ובסיום הצום לחפוף, לרחוץ את הגוף היטב, לנקות את הפה ובין השיניים ולעיין שאין חציצות.

*הפרדת מיטות ומגע -*

יום כיפור אסור בתשמיש מיטה. בליל כיפור צריך להפריד מטות ולנהוג כדין הרחקות של נידה, לגבי הרחקות ביום, יש מקום להקל במגע שאינו של חיבה ובהושטה מיד ליד.

*נטילת גלולות ביום כיפור -*

אם אפשר ליטול את הגלולה לפני ואחרי הצום - עדיף.

במידה ואין אפשרות - ליטול אותה בלי מים

ומי שלא יכולה - ליטול עם שתיה מאוד מרה (2 שקיות תה קמומיל במים ולהשרות עד שהמים יספגו היטב) ופחות מכשיעור. אין צורך לברך לפני או אחרי.

חולה שאוכל או שותה ביום כיפור - אין צורך לעשות קידוש.

*איך מחשבים שיעורין?*

ממלאים לפני הצום את כל חלל הפה במים (שתי לחיים מלאות). פולטים את המים לכוס, מחלקים את הכמות לשתי כוסות (חצי-חצי). חצי מהכמות היא מלוא לוגמיו אותה אסור לשתות ביום כיפור ולכן אישה שותה *פחות* מחצי הכמות. כדאי לסמן על הכוס את קו גובה המים והכוס הזו תלווה אותה במהלך הצום.

בין שתיה לשתיה הפרש של 9 דקות.

בשעת הצורך אפשר לרדת מ9 ל-7 ול-5 ואפילו ל2 דקות.

עדיף לשתות מיץ ענבים כי יש בו סוכרים שיכולים לחזק את הגוף ולתת אנרגיה הרבה יותר משתיית מים. דוגמאות נוספות למשקאות מזינים: מיצי פירות טבעיים, יוגורט נוזלי, מרק מזין נוזלי, שהוכן לפני הצום.

כל שתיה כזו היא היתר בפני עצמו כך שאם האישה התאוששה, מפסיקה לשתות לשיעורין ובמידת הצורך - תחזור שוב לשתות לשיעורין.

להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

לשאלות נוספות והצטרפות לקבוצת סוגה בשושנים - שות הלכתי בטהרת המשפחה

נתנאל ובת-חן ווייל

לגבי הזמן בין לבין. וגם לגבי זה שניתן כל שתיה ולא כל שתיה צריכה היתר בפני עצמה.

לכן נראה לי עדיף שכל אחת תשאל אצלה...

מותר לשתות כל משקה נוזלי כולל יוגורט שוקו וכו

אכילה נמדד לפי נפח לכן תכיני לך מראש מזון כמה שיותר דחוס כמו שקדים תמרים וכו.

פעם ראיתי טבלה ממש כמה שקדים זה שיעור כמה פתיבר אבל אני לא יודעת איפה למצוא

אני קיבלתי היתר בזמנו רק לשתיה בשיעורים, אז לא יודעת לגבי אוכל

אבל בשביל השתיה חילקו מטעם הקופת חולים כמו שלוקים של מים, שכל שלוק זה השיעור שמותר

ועקבתי בשעון וכל 9 דק' שתיתי שלוק של מים

אין יותר מלחיץ מ"אני מתלבטת אם להגיד לך משהו"...

אוף.

חיבוק גדול!

חוויה של טבילה מעורבבת עם כ"כ הרבה רגשות, אני תמיד מדמיינת שיש נשים (סליחה) שמנות ממני/ מכןערות ממני/ מבוגרות ממני/ מוזרות ממני שטבלו פה .. אז... לא יזכרו אותי...

מעולם לא נתקלתי באמירה כזו של בלנית, נשואה מעל 20 שנה, ההפך אני ממש מרגישה שהן מנסות להיות בלתי נראות, לא מסתכלות עלי , מסתובבות לצד השני , ומסתכלות רק על הטבילה כשאני בתוך המים( בעיקר באחד המקוואות בעיר שלי, אבל גם בשני הן בסדר). אני חושבת שאת יכולה לבקש שהבלנית לא תסתכל, שתסתובב ותסתכל רק אם כל בראש במיים, והטבילה כשרה, זה בעצם התפקיד,שלה. לא דום דבר מעבר.

ולנסוע למקווה איר זה יותר זמן, וכמו שאני מכירה את עצמי אני פשוט רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר

אצלנו בזמן שהטובלת יורדת לבור הטבילה הבלנית עומדת עם הגב אליה או מרימה את המגבת למעלה שתחצוץ.

יש רק בלנית אחת?

אצלנו יש כמה

את המשפט הנ"ל היא אמרה לי כשחזרתי לחדר להתארגן

אם כן תבקשי מהאחראית שלא ישבצו אותה אצלך, ומקווה שיהיה לך בלנית נעימה ורגישה יותר

זה זמן כזה רגיש, שצריך להיות אובר ואקסטרה רגישים

אצלנו אני בכלל לא רואה את הפנים של הבלנית... היא דופקת על הדלת שלי ומיד מסתובבת לחדר של הבור ואני הולכת אחריה ואז נכנסת למים ורק אז היא מסתכלת על הטבילה ומיד יוצאת ומחכה עד שאני אכנס לחדר שלי חזרה.... גם ככה כל הקטע של הטבילה לא נחמד להרבה נשים!

ומה זה המשפט הזה לא הבנתי, לא משנה מה היא רצתה להגיד זה ודאי לא עניינה!!

היום אני כבר יודעת לשים גבול

מבקשת שלא יבדקו אותי ולא ישאלו שאלות (ממש נעים לעמוד מול אישה זרה עם מגבת ולהתחיל לדבר איתה 😵‍💫)

לאחרונה הגיעה אצלינו בלנית חדשה צעירה,

כשנכנסה אמרתי לה אני מוכנה והכל בסדר ( כלומר אין צורך לחפור)

אז היא שואלת אותי

מה.. זה פעם ראשונה שלך במקווה הזה 😲?? כאילו אני המוזרה פה

באמת שאין לי מילים.

כנראה שרוב הבלניות בסדר גמור אבל מספיק פעם אחת לעבור אי נעימות והשפלה כדי לגרום לכל הדבר הזה להיות הכי שנוא עליך בעולם

אני חזרתי גם אחרי 4 חודשים,

וכן ניסיתי בתקופה הראשונה שאיבות תוך כדי ואם היה צריך היה גם תמל.

אחרי 9 חודשים נשברתי והפסקתי שאיבות והמשכתי עוד קצת הנקה אחרי ובלילה אבל זה מחזיק מעמד הרבה פחות טוב ודיי מהר הפסקתי פשוט לגמרי.

אז קחי בחשבון שלפעמים כשלא שואבים בעבודה זה משפיע גם על האחרי...

בהצלחה!!!

בעבודה וזה גמר אותי פיזית

חוסרת אחרי החגים משלבת מעכשיו תמל בבית

ח

ואחרי זה רק בקבוק.

לשלב גם וגם לא הצלחתי. ברגע שעברתי לבקבוק עברתי לגמרי

אם את רוצה להביא תמל הייתי כן שואבת בהתחלה ומורידה שאיבות לאט לאט שלא יהיה גודש.

הסתגלות לעצמי

להסתגל לפרידה מהתינוק

מהשינוי בסדר יום

וגם בשבילו

למרות שלא הייתי בטוחה אם הוא צריך

גם אם הוא לא יודע להביע את הקושי שלו פוחד מפרידה, עדיין הוא היה רגיל להיות 24/7 עם אמא ופתאום לעבור ל8 שעות רצופות במקום אחר עם מלא רעש וילדים ובלי אמא נראה לי ממש יותר מדי

כדאי לעשות בהדרגה של כמה ימים...

והגדולה שלי (שנה ו9) אצלה ואם אוציא את התינוקת מה עם הגדולה? זה יהיה לי קשה להוציא את שניהן מוקדם או שהגדולה תשאר ותבכה

אולי כן לעשות יום- יומיים שאת אוספת את שתיהם מוקדם, ואז רגיל אבל פחות קריטי

גם לכאלו שלא נראות הנקה יש ריצרצים בצדדים שהופכים אותם למתאימות

איך אמורים להניק מהריצ'רצ'ים האלו בצדדים

ספיציפית של הודולה ארוכים ממש, ואז אפשר להזיז את השמלה מהצד ולהניק. ממליצה לבשוק את זה כשמודדים.

חגיגיות עם רוכסן

ובכללי אני לא קונה "שמלות הנקה" אלא שמלות עם כפתורים/וי/ רוכסן וכו'

לתאירי יש דברים מהממים אבל הסטודיו שלה בקרית מלאכי

וגם נראה לי שיש בחנות שנקראת "לב שמח" (ראיתי אחת באלעד ואחת במודיעין עילית)

אם רחובות קרוב לך אז על כל רחוב הרצל יש כל מיני חנויות

יש גם חנות שנקראת קמי שאו אני לא בטוחה במרכז איפה היא, אבל יש אותה ברחובות, באחת הסמטאות של הרחוב הנ"ל

מורידה את הכתפיה מהכתף ואז ממש נוח לי להניק, ויש סרפנים ממש יפים וחגיגיים (כי כבר נמאס לי שכל השמלות שבת שלי הן מעטפת או כפתורים)

שהפתח מרובע גדול עם גומי כזה

יש לי חולצת בסיס ואני פשוט שולפת את השרוול

יש לך רעיונות למקומות ספציפיים בהם אוכל למצוא?

אני מאוד אוהבת את הסגנון והגזרות

וגם היה לי ממש נוח.

מגוון של שמלות ממש מוצלחות

מבחר גדול של שמלות הנקה חגיגיות

קשיי המעבר למיטת מעבר😉

גם אצלי בגיל שנתיים העברתי למיטת מעבר וכמובן קם ממנה עצמאי, אך היה מגיע אלינו לחדר ונרדם בחזרה על המיטה שלנו..לאט לאט הם מתרגלים..

יכול להיות חוויה מאד לא נעימה

אולי הייתי מתיישבת לידההבמיטה כשהיר קמה. מתעקשת שאי אפשר לקום מהמיטה

אבל ללוחשת לתינוקות יש פרק על מעבר למיטת מעבר ושיטות איך לעזור לילד לישון לילה שלם. אני משתמשת בעקרונות שלה אבל שלי עוד בלול. הוא היה קם בלילות ומתלונן שרוצה לצאת, השתמשנו בהורד - נמצאים ליד ופשוט מורידים שוב ושוב לשכיבה (אני אומרת לו 'ראש על הכרית' עד שהוא חוזר לישון). העיקרון שלה בגדול זה בהדרגתיות ובעקשנות - לשבת ליד ולהחזיר למיטה, עד שלומדים ואז בהדרגה לצאת מהחדר (כל שלושה לילות נגיד יושבת קצת יותר רחוק ממנה עד שיוצאת לגמרי וילדה לומדת להישאר במיטה לבד). ממליצה לך לבדוק בספר שלה, יש שם ממש סיפור כזה על ילד שהיה קם מהמיטה כל הזמן להורים

מקווה שיעזור לך❤️

היא שתהיה בריאה

בלול- אם היינו לידה לא היתה נרדמת. רק כשהיינו אומרים לילה טוב נשיקה והולכים תוך שנייה בום

כאילו אם אנחנו שם רןצה לשחק

גם עכשיו אם יש לה יותר כוח אז בהרדמה הראשונה היא לא נרדמת ראשונה, אחותה קודם, אנחנו אומרים לה לילה טוב יוצאים ושתי דק אחר כך רדומה

אני לא בנויה לפרויקטים באמצע הלילה והרבה יותר קל לי שהם פשוט באים לישון במזרון לידי

מבינה את הצורך שלהם בביטחון ובקרבה

וזה לא דורש ממני לקום ולהרדים באמצע הלילה..

עד היום למעשה הבן שלי ישן איתנו משלב מסויים בלילה וזה לא מפריע לי בכלל

אני גם לא

אבל עם הגדולה תקופה ארוכה פשוט באה כי באמת אין כול למלחמות

זאת אם מתעוררת כשאנחנו ישנים- לרוב לא תהיה לה בעיה לחזןר למיטה נשב לידה קצת ושלום

אבל אם אנחנן עוד ערים (וזה נפוץ ב12…) זה הסיוט

היא גם לא רוצה את המיטה שלנו

היא מסכימה להיות במיטה רק אם יושבים לידה וגם אז לא תמיד עם ראש על הכרית

ויכול לקחת לה המון זמן להרדם

ואם יותאים מהחדר היא באה

ככה שתהיה אווירה של אמצע הלילה

כי באמת לרוב בעיני הרבה מבעיות השינה נובעות מעייפות יתר, אבל

אולי להשכיב אותה לישון יותר מאוחר?

את בטוחה שבמעון ישנים רק מ 12-14? המעונות אצלנו לרוב מתחו יותר את השינה, השכבו לפני 12 והעירו אחרי 14:00...אז אולי באמת כבר ישנה מספיק?

לא יודעת האמת מאחלת לך שכן תחזור לשעות השינה הרגילות שלה בלי להתעורר, כי נשמע ממש טוב

וגם היא באמת עייפה בשבע

עייפה עעיניים אדומות בכיינית עצבנית

לא מבינה האמת ששמים במיטת מעבר בכזה גיל

מיטת תינוק נותנת בטחון ובאמת אי אפשר לצאת ולהסתובב בבית סתם ככה בלילה

אצלי לפחות מעולם לא יצאו בגיל הזה לבד

הילדים שלי היו במיטת תינוק עד גיל שנתיים++ וישנו מעולה

וממש לא לסגור עליה את הדלת לדעתי. זה יכול ליצור טראומה של בהלה ש- למה בעצם? במיטת תינוק גם אם היא קמה היא נשארת במיטה (אאכ והיא נינג'ה קטנה) הבן שלי כשהיה מתעורר היה נשאר במיטה מתקשקש עם איזה ספרוו בד מתעייף וחוזר לישון

ובלי קשר בגלל שעברנו דירה ועיצבנו את החדרים- זה יותר יפה חחח

כדי שיהיה לשניהם האמת. מיד 2.

ולדעתי העיצוב של החדר הוא שיקול שולי לעומת מה שאת מתארת

את רואה את עצמך מתעוררת בלילה ןרדוף אחריה אחרי לידה שתחזור לישון? במיטת מעבר אפשר לישון גם בגיל יותר מאוחר. לדעתי הנוחות לוקחת (אם כי אני מבינה שכשזה לא לפי התכנון זה מבאס)

סתם נו כן

אבל זה הקטע היא לא כל הלילה טיילת

היא מתעוררת

צריך להרדים אותה שוב

וזהו עד הבוקר (בניגוד לבת הארבע שבאה אלינו ורוצה חיבוק ורוצה מים ומקסים פשוט)

אני העדפתי לחסוך את זה האמת..

יכולים להסתובב בבית ולעשות מלא בלאגן. וזה יכול גם להיות מסוכן.

זה לא הבעיה שצריך לקום אליה, אלא שהיא יכולה להסתובב והיא לא מודעת לסיכונים סביבה

זה השנקל שלי לפחות

יכול להיות גם ביום, לא רק בלילה. צריך להתאים את הבית לילדים קטנים שלא יהיו דברי סכנה.

לק"י

ולא כי כולם פה הם ילדים טובים ירושלים🤭

כנראה שאמצע הלילה פחות קורץ להם להשתובב בלעדינו.

לק"י

ולזה הגבתי.

בגלל שעוד מעט יהיה עוד תינוק קטן אז היא מתכוננת ומכינה אותה מראש למיטת מעבר כך שבע"ה עד הלידה היא כבר יותר תתרגל.

אני ממש מבינה את המהלך..בדרכ ההתרגלות למיטת מעבר לא לוקחת נצח.

לא רואה סיבה להשאיר במיטת תינוק, במקרה שלה הייתי קופצת על ההזדמנות של לידה נוספת בע"ה ומעבירה עכשיו (כך גם עשיתי עם ילדי בהפרשים צמודים). להשהות את זה ולהעביר למיטת מעבר כשיש עוד תינוק בן כמה חודשים לא יותר קל לדעתי.

כל אחת ומה שהתאים לה

לי התאים 2 מיטות תינוק כשהיו לי צמודים קטנים אז אני ממליצה, היא תחליט מה לעשות כמובן

בעיניי מיטת מעבר היא ממש מיותרת אגב (הייתה לי)

הצגתי רק עוד נקודת מבט

היא בציטת חבר ואחותה במיטה הגדולה יותר שלו

לא חושבת שאחזיר אותה למיטת תינוק היא בעקון בטוחה שהיא בת 17 ומאוד אוהבת את העצמאות שיש לה (לא ניתנת שנאכיל אותה למשל)