במיוחד עם הילד בג'.

להגיד שמצי לב לאחרונה שאתם מפחדים/ מתקשים להישאר לבד.

למה?

לתת להם להוציא את זה. לנו המבוגרים זה נשמע ברור.

אבל אצל ילדים זה אחרת.

למשל גיליתי אחרי תקופה ארוכה שבת ה7 שלי חשבה שצליל האזעקה הוא עצמו המפחיד.

היא הייתה בהלם שסיפרתי לה שהצבא שלנו עושה את האזעקה.

לכן גם שהייה בממד לא הרגיעה אותה כי הצליל חודר לתוך הממד.

להבין בחידוד של הנקודה ממה הם מפחדים- האפ הם מפחדים מנפילת טיל?

האם הם מפחדים שתתחיל אזעקה והם יהיו לבד?

לא להכניס להם פחדים אסל לנסות להבין מה מניע אותם ספציפית להגיב כפי שהם מגיבים.

שלב הפתרון יהיה קודם לתת מידע יבש כפי שהוא.

אם הם מפחדים מנפילת טיל, להסביר שיש לנו כיפת ברזל. להסביר איך היא עובדת.

אם הם שואלים למה בכל זאת צריך להיכנס למרחב מוגן אז להסביר שיכול להיות שברי יירוט אבל זה לא מסוכן כמו טיל.

אם הם מפחדים שלא ידעו מה לעשות, אז להסביר שיש דקה וחצי וזה המון זמן להספיק לסיים שירותים, להרים מכנסיים ולגשת בזריזות לממד.

אם הם ישנים בממד אז בכלל בלילה אין בעיה.

אפשר להדגים להם כמה דברים אפשר לעשות בדקה וחצי. ממש לתת להם לחוש שדקה וחצי זה המון.

להסביר שאבא ואמא פה איתם והם לא לבד (בהנחה ובאמת אין זמנים שהם לבד ללא השגחה)

להיות העוגן שלהם, לאפשר להם להיתלות בכם. שאתם תהיו מקור החוסן שלהם.

בסוף לשאול אותם מה יכול לעזור להם. אל תתני רעיונות בהתחלה, תני להם להתבשל בתוך השאלה הזאת והם יעלו רעיונות מה יכול לעזור להם.

בהמשך אפשר להציע הצעות אולי זה יעזור להם לגבש פתרון.

כמובן לשלב הרבה אמפטיה, לתת לגיטימציה לרגשות וכו.

לשלב גם מימד אמוני.

זה המון מסרים לשיחה אחת, אבל כדאי להתחיל בהדרגה.

הם בגיל שהם אמורים להיות מסוגלים לנהל שיחה כזאת.

לגבי איך מתחילים להשאיר אותם להירדם לבד, אז אחרי כמה שיחות מקדימות לומר שלדעתך את חושבת שהן יכולים לעמוד בזה.

בהתחלה זה קצת לא נעים אבל בהמשך רואים שזה בסדר. ואם זה יהיה מפחיד מדי אז נחזור להרדים אתכם עד שתגישו שאתם מסוגלים לישון לבד.

להציב דד ליין שיתחילו להתכנס לתאריך מסויים.

למשל בתחילת חנוכה לומר שאחרי החג מתחילים לנסות. מה יעזור לך להירדם לבד?

אולי דובי חדש, אולי להוסיף משהו לטקס השינה?

אולי מנורת לילה מיוחדת?

אולי עיסוי עם שמן אתרי?

משהו שיהיה אפשר להיתלות בו.

מצד אחד להאמין שהם מסוגלים לצלוח את התהליך, מצד שני לומר שאם יהיה קשה מדי אז מפסיקים וחוזרים להיות איתם. זו לא נטישה, זו הסתגלות הדרגתית כי הם גדולים ויכולים להתמודד ואנחנו ההורים פב בשביל ללמד אותם איך מתמודדים וללוות אותם בתהליך.

קודם כל - אין לנו ממ"ד בבית, אלא מקלט שכונתי במרחק כדקה וחצי בהליכה זריזה, בריצה אפשר להגיע מהר יותר. אז החשש לא מנותק לגמרי, באמת ברגע שיש אזעקה צריך להזדרז לצאת בלי להתעכב.

אבל גם דיברנו על זה שאם אנחנו לא מוכנים לצאת אז נשארים באזור המוגן בבית (בפרוזדור בין החדרים, אזור בלי חלונות). ואם מישהו בשירותים או במקלחת אז יהיה לו מספיק זמן להתארגן ולהיות איתנו שם, וכמובן שנעזור לו.

בהתחלה ניסיתי הרבה לדבר על ממה הם מפחדים ולפרק את זה, לראות שהם אף פעם לא באמת יישארו לבד, וכו'. אבל הפחד הזה הוא מעבר להיגיון. זה פשוט פחד מעצם האפשרות שתהיה אזעקה והם לא קרובים אלינו ממש ברגע שהיא מתחילה. עצם הנוכחות שלנו מרגיעה.

אבל ב"ה אנחנו כבר לא שם. עכשיו הם כבר משחררים במשך היום. הגדול אפילו הולך לחוג וחוזר לבד לפעמים (וזה תכלס יותר מפחיד מבחינה הגיונית - מה אם תהיה אזעקה בדרך?).

וגם הקטן לפעמים בבית לבד (פעם בשבוע כשהוא חוזר לפני והגדולים ביום ארוך בבי"ס), הוא מדבר איתי בטלפון עד שאני מגיעה אבל כן מסתדר עם זה שהוא לבד (בהתחלה היה לו יותר קשה גם אז).

בקיצור, אני לא בטוחה שזה פחד שאפשר להסביר אותו בהיגיון, ולכן גם יותר קשה לפתור אותו בדרך הגיונית של לתת מענה למה שמפחיד.

האמת שגם עם הגדולה שלי היה קושי לצאת מהחדר לפני שהיא נרדמת, עד סוף כיתה ב', בלי קשר לאזעקות. והיו לי איתה המון שיחות, והיא יודעת להביע את עצמה ממש טוב, והיא כל הזמן היתה אומרת לי שהיא לא יכולה להסביר למה זה מפחיד, אבל זה פשוט מפחיד אותה.

בסוף עשינו איתה תהליך (ארוך...) אחרי שהיא גם היתה כשנה בטיפול רגשי, והצלחנו לשחרר את התלות הזו שלה.

אבל ממנה למדתי שבנושא כזה שיח הגיוני על הפחד פחות עוזר לשחרר אותו.

בכל מקרה, אני כן לוקחת הרבה מהדברים שכתבת. חושבת איך כן אפשר לדבר איתם על זה, להבין את הפחד גם אם אין לו היגיון, אבל לחשוב ביחד מה אפשר לעשות כדי לאפשר לו להתפוגג. לעשות תהליך הדרגתי יחד איתם.

תודה על כל הכיוונים שהעלית...

זה ברור, זה טבעו של פחד,

פחד בהגדרה הוא לא הגיוני.

אבל לפרק את הפחד לדברים הגיוניים

עוזר להפחית את רמת הפחד.

הרבה פעמים הסברים הגיוניים עוזרים לא רק מעצם ההסבר,

אלא מהביטחון של ההורה.

ילד לא צריך להבין לפרטי פרטים איך עובדת כיפת ברזל. אבל כשההורה מסביר לו את זה, הוא מבין שההורה מבין וזה מספיק לו.

תחשבי שגם אנחנו האזרחים לא ממש יודעים איך הדברים עובדים אבל אנחנו סומכים על הצבא ועל מי שפיתח את המערכת שהוא יודע איך המערכת עובדת ואם הוא אומר אחוזי הצלחה מסויימים, אנחנו פשוט סומכים עליו וזה מה שנותן לנו את הרוגע.

יכול להיות שעם הגדולה זה לא עזר, זה לא אומר שאם ילדים אחרים זה לא יעזור. שווה לנסות.

אני יודעת להעיד על עצמי למשל לפני טיפול שיניים שהייתה לי חרדה מהטיפול, הרופא שאל אותי ממה את מפחדת, בטון הכי פרקטי שאפשר ועניתי מהטיפול, הוא שאל ממה בטיפול את מפחדת, אני מהכל וכו וכו

ואז הסייעת פירקה את זה:

את מפחדת מהרעש? נכון זה מלחיץ. בואי נתרגל לרעש.

את מפחדת שנוגעים לך בפה, נכון זה מלחיץ.. כאילו קודם פירקה את הפחד לגורמים שיש שם לכל גורם, ואז עשתה חשיפה הדרגתית לכל גורם בנפרד.

אני זוכרת כמה מקרים כאלו שממש עזרו לי כשדיברו לפחד שלי בהגיון.

אני זוכרת אפילו בחדר לידה זה עזר.

וזה לא הידע ההגיוני שעזר פה, זה השליטה על הסיטואציה אני חושבת. מה שהיה לי משמעותי זה ש"המבוגר האחראי" שידר לי שהוא בשליטה על המצב ואני יכולה להיתלות בו.

אולי זה לא רלוונטי לכם, אבל הרגשתי צורך לחדד את הנקודה.

עוד משהו להוסיף, אם הילדים מפחדים מהמלחמה אז לשתף אותם גם בניסים הגדולים שה' עושה ושומר עלינו ונכון שהמלחמה ארוכה, אבל ב"ה אנחנו מנצחים ויהיה בסדר.

בתחילת המלחמה הבן שלי (בן 6) מאוד נלחץ מהאזעקות. הוא היה נכנס לממ"ד (לא בזמן אזעקה) ולא מוכן לצאת משם. זוכרת אותו מתכדרר על הרצפה שם ומפחד. (מה אם אני לא אשמע, מה אם לא אספיק...)

אז מה עזר לנו?

א. העברתי את האחריות אליי. אני אמא שלך, אני אחראית לקחת אותך לממ"ד אם יש אזעקה. גם אם אתה באמצע משחק, גם אם אני לא צמודה אליך. כשיש אזעקה התפקיד של אמא הוא לקחת אותך לממ"ד. זו אחריות שלי ולא שלך.

ב. התמודדות הדרגתית עם הפחד. לא הייתי בבת אחת אומרת שאת לא יושבת לידם יותר. אבל מדברים על הפחד, נותנים להם מקום לבטא ולהסביר. ואת מצדך מסבירה ברוגע שאת מבינה, אבל את לא תשבי לידם כל הזמן. עכשיו עשר דקות. מחר חמש דקות ואחרי זה את רק תהיי לידם בסלון. אם יש בעיה הם מוזמנים לבוא אלייך.

לגבי האחריות - זה כבר קיים בשיח.

כרגע זה באמת פחד לא ממש הגיוני.

אהבתי את הכיוון של תהליך הדרגתי. ננסה לחשוב איך לעשות את זה איתם בעז"ה.

אצלנו בכל מה שקשור למלחמה מאוד עזר סיפור מסגרת, שבו ברור לילדים מה קורה, בהתאם לגיל כמובן.

זאת אומרת, לתאר את השתלשלות העניינים מההתחלה. מה הרגשנו, מה עברנו. מתי פרק מסוים נגמר. מה אנחנו מרגישים עכשיו.

לפעמים פחד קשור לתחושה של חוסר שליטה, ואם ברור מה קרה ומה קורה, הרבה יותר קל להתמודד עם זה

להשאיר את הדברים ככה עד 'שישקעו' כי בסוף הם יחזרו ויצופו הגוף והנפש לא שוכחים את החוויה

כן כדאי לעבד את החוויות האלו כדי להשתחרר מהן לדבר אותם הרבה הרבה ולעשות איתם אם מתאפשר רגיעה, מדיטציה שהגוף יחזור להתרגל למצב רגיל ויצא לאט לאט ממצב הישרדותי מהפחד מהאזעקה הבאה אם תהיה ואיפה היא תתפוס אותי

זה לא שהם במצב הישרדותי כרגע. הגוף כבר מזמן נרגע מהאזעקות.

בעני התגובה שלהם היא לגמרי נורמלית (למצב לא נורמלי...).

גם אחרי שהיתה פעם בישוב אזעקה של חדירת מחבלים (ב"ה חוזל"ש בסוף, אבל החוויה היתה מפחידה) היתה לנו תקופה של פחדים, והיתה פה שיחה מטעם מרכז חוסן, ודיברו שם על זה שהתגובות של הפחד הם הגיוניות וטבעיות, וכל עוד עם הזמן יש רגיעה והפחתה של התגובות אז זה בסדר.

את חושבת שיש פה משהו מעבר? אשמח להסבר...

לך רק מניסיון אישי בעיקר כילדה שעברה את זה.

נכון שהרגיעה ולהיות במצב בטוח מפחיתה את הסימנים בשוטף,

אבל זה לכשלעצמו לא מספיק וצריך לחזור על החוויה ולתקן את הרושם שנצרב בי מהחוויה

להבין עד כמה שאפשר שאין לי בחירה אם להיות בחוויה הזו, זו מציאות מאת השם שהייתי חייב לעבור בה ונכון שהיא מפחידה אבל בסוף יצא ממנה משהו טוב והקב'ה לא סתם גורם לעבור מצבים כאלו

גם אם עכשיו אני לא יודע מה הטוב שיצא מזה ולהתחזק מזה גם כילד.

מקווה שיצא מובן ולא מידי אמורפי

אבל לנסות לא לראות את החוויה כמשהו שאני אשם בו, שאני נפגעתי, למה זה קרה דווקא לי

כן נכון לדבר איתם

אפשר כשהם מביעים פחד נקודתית, ואפשר באופן יזום לשוחח על זה.

לשאול אם זה מפחיד שאמא תצא, ולדבר על האזעקה, ומה הרגישו ואיך היה לכל אחד אז

להפוך את זה לשיח משותף שיאפשר פריקה ועיבוד מחדש של החוויה,

להגיד שזה באמת היה מפחיד, והתקופה הזו יש בה דברים מפחידים ולא רגילים,

ולראות עד כמה זה יושב אצלם. לפעמים שיח כזה לבד יכול לשחרר, לפעמים כן רואים בו שצריך מעבר או לתת לזה עוד זמן.

מאד חשוב לא לנסות לשלול את הפחד באופן רציונלי, כי הרעיון של פחד

הוא הגנה גם מפני דברים לא רציונלים ובעיקר מפני תחושות כמו חוסר אונים וחוסר בטחון.

שיח על מה ההיגיון שיקרה משהו לא יעזור לשחרור אמיתי ברמה הרגשית

אותו, זה להתמודד איתו.

ילד שחבר שלו מת והוא מפחד שגם הוא עלול למות צעיר,

עוזר להסביר שבד"כ ילדים לא מתים אלא מבוגרים זקנים וכו'

למרות שזה טיעון לוגי זה עוזר.

וגם רואה בעבודה שלהתמודד עם פחד בצורה נכונה, זה לא באמצעות טיעון לוגי שבעצם מה שמסתתר מאחוריו זו האמירה

רוב הסיכויים שזה לא יקרה אז בעצם אתה לא צריך לפחד,

אלא מתוך הבנה של מהו מנגנון הפחד, איך הוא בא לשמור עלינו (זה מנגנון הגנה), ומתוך כך האופן שבו נתמודד עם פחד לא יהיה באמצעות שלילה של ההרגשה

(זה כנראה לא יקרה לכן לא צריך לפחד)

ולא באמצעות הדחקה (בא נדמיין כדור פורח בשקיעה).

ב2 המקרים האלה, יכול להיות שזה יעזור נקודתית להתעלם מהרגש, כמו שכל רגש אפשר להדחיק זמנית, אבל בסופו של דבר סביר שהוא יפרוץ בזמן אחר (או פשוט לא יעבור וזה לא יעבוד).

אם יצא לך פעם לראות תינוק בתחילת הדרך שלו, לפני שהוא יודע ממה לפחד,

איך הוא יכול לטפס על קופסא רעועה, להחזיק בשמיכה נידפת כדי לעמוד, לזחול עד קצה השולחן..

הוא עדיין לא יודע מה עלול לקרות אם...

ברגע שהוא כבר יודע, המנגנון הזה שומר עליו מלהכניס ידיים לאש או לתנור, לעמוד על הקצה של המיטה, יחזיק רק בדברים יציבים, ומכל דבר שיפגע בו פיזית, ובאופן עמוק יותר גם רגשית. 

פחד הוא בעיני כמו הפקחים שבאמצע הלילה עומדים עם פנס לסנוור אותנו ולסמן שנעצור כי יש עבודות בכביש,

ואם לא נזהר אנחנו עלולים להפגע.

ברגע שנדע להיות קשובים אליו בצורה נכונה, לא יהיה לו צורך לאותת לנו בכל הדרכים להאט. הוא רק רוצה שנבין איזו סכנה יש כאן.

הדיבור הלוגי שולל את הרגש שלו, משדר לו- "אתה לא צריך לפחד" ואז הוא מבין שאין לו עם מי לדבר כי לא מבינים אותו לא מקשיבים לו, ומסתגר בעצמו.  

בנוסף, בעיני ילד הדיבור הלוגי גם לא לוגי כי להגיד שילד מת לעיתים רחוקות נשמע עדיין מפחיד.

משתמע שיש איזה רולטה גדולה ופעם בכמה זמן ילד מת באופן בלתי צפוי.

זה עוד יותר מבהיל.

זה יכול לקרות גם לו בכל זמן נתון ואין לו שום דרך להגן על עצמו.

הוא נעשה דרוך והשרדותי. זאת ההגדרה של טראומה. 

ועובדה שככה היועצים גם דיברו עם הילדים בביה"ס וכולם בסדר.

זה לא לשלול את הרגש ולא משדר "אתה לא צריך לפחד"

דיבור לוגי על הגורם לפחד בהחלט יכול לווסת את הפחד. זה קורה המון ועוזר להמון ילדים ואנשים.

אולי לא לכולם אבל זה ממש לא כמו שכתבו פה.

אולי מי שלא חושב לוגי אומר דברים לוגיים אז זה לא עובד, או שיש סיבה אחרת לפער,אבל זה לא אומר שהדרך הזאת לא נכונה תמיד.

עובדה שזה עוזר בהמון מקרים.

שכל עוד הפחד נמצא בפרופורציה הטיעון הלוגי יכול מאד לעזור

פחד שיצא מפרופורציה אינו יושב רק על לוגיקה וצריך התייחסות אחרת

אצלי היו פחדים אצל הילדים בזמנים שהמלחמה היתה פעילה, ההסברים וההתנהלות ההורית הרגועה שלנו, עזרה להרגיע את הפחד בצורה מיידית.

ובוודאי שהטיעון הלוגי לא עומד בפני עצמו,

אבל הוא עוזר לעשות סדר ולתת מענה.

והסברים והתנהלות הורית רגועה יכולים להשפיע זה על זה, כלומר הטיעון הלוגי מחזק את הביטחון אצל ההורה שזה גם משפיע על הילד כי הילד מרגיש שהוא יכול לסמוך על ההורה גם אם הוא לא מבין לגמרי את הטיעון הלוגי.

ולפעמים הילד מבין את הטיעון הלוגי ונרגע.

פחד שיוצא מפרופורציה לא ירגע באותו רגע, אבל אם עם הזמן "מטפטפים" גם טיעונים לוגיים זה יכול לווסת את הפעם הבאה שהטריגר יופיע (למשל עד האזעקה הבאה)

כמובן לא רק טיעון לוגי אלא גם.

בניגוד למה שנטען שלהגיד טיעון לוגי ולהסביר זה להגיד לילד "אתה לא צריך לפחד"

זה בכלל לא אותו דבר.

למשל אם אחרי אזעקה ילד לא הסכים לישון בכלל במיטה שלו אלא רק במיטת ההורים, זה יכול לסייע שבפעם הבאה יצליח לישון במזרון ליד מיטת ההורים, או יספיק לו שההורה ישב לידו וכו'.

אם אני אומרת לילד "אתה לא צריך לפחד" אז אין שום סיבה שאפשר לו לישון לידי במזרון. זה בכלל שדר אחר לגמרי וזה לא קשור.

לכן לא מקבלת את המשוואה שטיעון לוגי= אי לגיטימציה לפחד.

הלגיטימציה לפחד

גם בלגיטימציה צריך באלאנס

כשהילד שלי אומר שהוא מפחד מהחושך, אני תמיד אומרת לו שיש לו קצת אור ממנורת הלילה וזה לא מפחיד, אם הוא ממשיך לפחד אני אבוא להיות איתו בחדר עד שיירדם, זה לאזן את הפחד עם לוגיקה ועם עזרה כשצריך, לאפשר לילד בכל פעם צ׳אנס להתגבר על הפחד לבד.

הבת שלי (א') פחדה ללכת לפעולה,

שאלתי למה, היא אמרה שמפחדת שתהיה אזעקה.

שאלתי אותה מה מפחיד שתהיה אזעקה בפעולה,

היא ענתה שהיא לא תדע מה לעשות.

הסברתי לה:

א. אתם תעשו מה שהמדריכות יגידו לעשות.

ב. יש מרחב מוגן ליד ואפשר להתפנות לשם.

היא שאלה, מה יש מרחב מוגן?

עניתי שכן והצעתי לה שנלך לראות אותו.

היא הסכימה והלכנו לראות.

כשחזרנו הביתה שאלתי אם היא רוצה ללכת לפעולה והיא אמרה שכן.

מתוך הדוגמה הזאת:

1. בשום שלב לא אמרתי ולא שידרתי שאין סיבה לפחד

2. לא הכרחתי אותה ללכת ואם עדיין הייתה מפחדת גם אחרי שראינו את המרחב המוגן הייתי מבינה שזה יושב על משהו מעבר

3. ניסיתי להבין אם היא צריכה ספציפית אותנו (ההורים) לידה או שכל מישהו מבוגר זה בסדר בשבילה (מבחינה המדריכות זה מבוגר)

כשהיא חזרה הביתה שאלתי איך היה והכל היה בסדר, היא לא פחדה שתהיה אזעקה.

אז אולי זה דוגמה קטנה אבל זה בוודאות עבד כי עובדה שהיא מעצמה רצתה ללכת לפעולה, אם לא הייתה שלמה ורגועה עם הפתרון, לא הייתה הולכת.

כנראה פחות שמתי לב כי תמיד היה משחק שם עם האח הגדול. אבל היום רצה להביא מהחדר משהו ודרש שמישהו ילווה אותו.

ניסינו לדבר על זה ולחשוב ממה הוא מפחד, עצם הדיבור רק הפחיד אותו יותר. ניסינו לחשוב מה יעזור לו, הוא התעקש שרק אם מישהו יבוא איתו.

בסוף הגדול סיים את הש"ב והם הלכו לשחק ביחד. אבל תכלס לא באמת פתרנו את העניין.

@תהילה 3> מתחברת לכיוון שהבאת. אבל לא ממש מצליחה להבין איך ליישם את זה למעשה.

מחר יש בבית הספר פעילות של חוסן (אחה"צ, פעילות משפחתית אז גם אני אהיה שם), אז אולי זה ייתן איזשהו מענה. נראה...

אפשר להעמיק ויש מה להעמיק בללמוד לעומק להתנהל נכון עם הנושא של חרדות ופחדים,

אבל ברמה הבסיסית הפשוטה ממש לתקף ולהכיר כמו לרגשות אחרים. פחות הייתי הולכת למקום הלוגי של לחשוב, ויותר למקום האמפתי, להגיד לו וואי אני רואה שאתה פוחד, זה באמת לא נעים. מה מפחיד אותך? ולתת לו חיבוק והכרה למקום העמוק בפחד. לדוגמא הוא מפחד שמישהו יקפוץ עליו, אז להגיד שזה באמת מפחיד להרגיש לא בטוח ולא מוגן. ולתת לו חיבוק.

ומהצד השני לא לדחוק בו לעשות משהו שכרגע מבחינתו לא בטוח בכח.

אם לדוגמא הוא אמר שבאמת זה מה שמפחיד אותו ונתת לו חיבוק, אפשר לשאול אותו מה יעזור לו עכשיו להרגיש בטוח ומוגן,

ואם עדיין הוא צריך כן ללכת איתו וללוות אותו במקומות כאלה, ומצד שני לתת מקום לו להגיד מה קשה לו, ולרוב זה גם יושב על חווייה ספציפית, אז אם הוא מגיע להעלות ולפרוק אותה זה גם טוב. ככל שרואים את התחושה וההרגשה, וגם ככל שמרגישים ממש, האנרגיה הרגשית הזאת פועלת את פעולתה ומתפוגגת.

וככל שיש קשב והבנה לצורך להיות בטוח ומוגן, זה יאפשר לו לפתח את התחושה הפנימית הזאת.

זה ככה קצת על קצה המזלג

נשמע שזה יספיק לך.. יש תרגלים קטנים שעוזרים

בגדול הרבה מגע.. ולדבר רגשות

פחדת כשהייתה אזעקה?

ובעיניי תשחרי ותני להם מה שהם צריכים עכשיו ועם הזמן זה ירגע בעז״ה

לא אותו דבר אבל דומה- כל המילואים הבן שלי ישן איתי וקם מלא בלילה וכשבעלי חזר הייתה תקופה שזה עוד קרה ואז לגמרי מעצמו חזר לישון נורמלי ולילות שלמים

זה דורש ממך הרבה סבלנות ונשימה..

את אומרת בעצמך שאת יודעת ושמעת בעבר שזה נורמלי

אנחנו חיים במצב משוגע..

והם לאט לאט קיבלו יותר בטחון והצליחו להירגע

היו אצלנו הרבה אזעקות ב4 חודשים הראשונים של המלחמה, גם במערכות קודמות

אולי לקבל עצות איך לעזור להם, אולי אפילו רצף קצר של טיפולים. זה נשמע לי קיצוני ומתמשך ביחס למה שחוו.

והימנעות ממושכת בעקבות חרדה יכולה לחזק את החרדה ואת ההימנעות.

לעשות ביחד קולות של אזעקה ולצחוק

זה מאד משחרר

רק ש10 חודשים זה עוד בטווח זמן הסביר.

אני פוליציסטית עם מחזורים ארוכים והצלחתי להיכנס עם 3 ילדים תודה להשם.

אז בע"ה בקרוב אצלכם בשמחה ובידיים מלאות!

ולהתעלם מרעשי רקע בהול.

זה מתחיל בילד וממשיך הלאה.

להתעלם.

התמדה בהתעמלות בשיטה הזאת יכולה להביא לקיצור מחזור ולהסדרת הווסתות

@אפונה

ממש ממליצה.

במקביל כמו שכתבו לעשות עבודה על ה"עוד לא"

להרפות בתוך החסר, להסכים לקבל את ההמתנה.

האם צריך לשלם כסף וללכת לקורס מסודר אן שאפשר ללמוד את זה באינטרנט?

אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי כרגע להוציא אלפי שקלים על קורסים..

600 ₪ לפגישה (ארוכה)

וצריך בין פגישה אחת ל3.

שהיא בעצם פגישה שכוללת

תשאול ושיח סביב נושא של פוריות , ווסתות וכו'

הסבר קצר על השיטה

ותרגול

לפי הצורך המדריכה נותנת לך תרגילים לעשות

היא מלמדת אותך אותם ובעצם המטרה היא לוודא שאת יודעת לתרגל טוב את ההתעמלות  הזאת

כדי שבבית תוכלי להפיק תועלת ולהמשיך את התרגול.

פגישה שנייה זה גם כדי להשלים חלק מהתרגילים אם לא הספקתם בפעם הראשונה

וגם כדי לחזור שוב על כל התירגול בצורה נכונה

אם צריך.

זה מה שאני יודעת

באינטרנט יש תרגילים אבל אני לא יודעת לומר אם זה תרגול מסודר כמו בשיטה עצמה שלומדים מהמדריכה. 

לגמרי הגיוני לא להיקלט במיוחד שקשה לאתר את הביוץ במחזורים כל כך ארוכים. אתם מצליחים לאתר את הביוץ ולתזמן יחסים לפי זה?

אגב מתי פעם אחרונה בדקת הריון?

עשיתי בדיקת הריון שבוע שעבר ובדקתי ביוץ בעיקר סביב הזמן שהיה אמור להיות הביוץ ויצא שלילי..

בביוצים הקודמים (שנדמה לי שהיו ביוץ) היו לי תסמינים כמו רגישות בפטמות, קצת כאבי בטן.. ובפעם הזאת גם היה לי את זה כמה ימים אבל לא קיבלתי מחזור עד עכשיו ונכון לשבוע שעבר אני גם לא בהריון

לא הייתי ממליצה לנסות לבדוק ביוץ לבד בבית.

זה לא מקרה רגיל, אין סדר, זה סתם לעשות מלא בדיקות לחינם.

שחלות פוליציסטיות זאת תופעה שקורית ל 15% מהאוכלוסיה

סה לא אומר שום דבר על סיכויי הקליטה להריון תקין בע"ה

בפרט שאת צעירה ובריאה ב" ה.

יש כאלה שנקלטו באופן טבעי למרות האבחנה הרפואית הזאת.

האבלנה - רק אבחנה 

הקב"ה איתך תמיד, והוא מסדר הכל לטובתך!

מעבר לזה

בכל שלב בחיים - תזכרי 

שהכל בהשגחה פרטית

הכל משמיים

והכל לטובה.

אל תלחצי משום דבר ואל תתבלבלי מאנשים!

לאנשים תמיד יהיה מה לומר

בכל שלב

אם אין ילדים- למה אין

אם יש- מה עם עוד

אם יש כבר כמות ילדים- למה להביא עוד

מי שקובע זה את ובעלך והקב"ה. 

התוצאות הן שבע"ה לא תחלי בסוכרת סוג 2 ואם כן אז בגיל מאוחר יותר.

וסיכוי גבוה שגם בטווח הקצר תהיה השפעה לליוב על המחזור.

קודם כל חיבוק על הציפייה לילד אפילו שזה באמת לא הרבה זמן אבל כל חודש זה כמו נצח שכלכך רוצים!

ממה שאני יודעת את יכולה לקחת תמצית שיח אברהם זה מאוד עוזר לאיזון הורמונלי וקליטה להריון

וכמו שכבר רשמו דיקור שיטת אביבה דברים טבעיים..הבנתי שזו הבעיית פוריות שהכי קל לפתור אותה יש גם כדורים שנותנים..ושיהיה בהצלחה תבשרי פה בשורות טובות בקרוב🙏

אם לוקחים לבד בלי הכוונה

לפעמים הטיפות יכולות לעשות בלגן... 

נשואים עשרה חודשים

מנעתם בהתחלה

והיו לך רק 3 מחזורים עד כה

זה אומר שהיו ממש מעט נסיונות אז זה מעודד זה עוד לא מראה על בעיה

כמובן שזה לא אומר שההמתנה לא קשה ומתישה, לא צריך לחכות 5 שנים כדי שזה יהיה "מוצדק"

מנסיוני אני יודעת שלרופאה הולכים אחרי כשנה

וטוב שלרופאת פריון ולא לרופאת נשים רגילה

הייתי מתחילה מלברר על דרכים טבעיות לשחלות כי זה באמת נושא שיכול לעכב

אני פוליצסטית והתחלנו גם לבדוק אחרי כשנה

עד כה ב"ה 2 ילדים מטיפולים

ויכול להיות שיהיה גם טבעי בע"ה אני לא מונעת

יודעת שיש הרבה גם פוליצסטיות שנכנסות טבעי

אני עם שחלות פוליציסטיות ולא היה לי ביוץ הרבה יותר מחודשיים שלושה.. אז אומנם אני הגעתי לטיפולים אבל כנראה לא רק בגלל זה..

בכל אופן, במצב כזה ממש קשה לדעת מתי הביוץ אז ממש ממליצה פשוט להתחיל ממעקבי זקיקים, שרופא ילווה אותכם הזה ואז בשילוב אולטרסאונד ובדיקות דם תדעו במדיוק מתי הביוץ.

חוץ מזה מצטרפת והרבה דברים שנאמרו פה- סה"כ ניסיתם 3 פעמים.. זה ממש כלום גם כשהכל תקין!80% מהזוגות נכנסים להריון תוך שנה-שנה וחצי, ז"א 12-18 ביוצים ונסיונות.. אז זה גם לגמרי בתווך התקין! וגם שחלות פוליציסטיות זה באמת אחד הדברים הכי פשוטים לטפל בהם.. גם לי המליצו על שיטת אביבה (ובסוף בפעם היחידה שניסיתי זה היה כשנכנסתי להריון עם הבת שלי אבל אני לא יכולה להגיד שזה מה שעשה את זה כי היו עוד דברים בסבב הזה) וגם על תזונה שמעתי שיכול לעזור ולהשפיע, לא ניסיתי עד הסוף להתמיד בזה.. ובכל מקרה, זאת באמת יכולה להיות תקופה כיפיית שאפשר להיות ספונטניים ולעשות בתור זוג כל מיני דברים

3 מחזורים

זה אומר 3 ביוצים (בהנחה שהגוף ישר חזר לבייץ אחרי גלולות. הרבה פעמיפ זה לא ככה ולוקח לגוף זמן להתאזן. )

והסטטיסטיקה הפשוטה של ההריונות. זה 1 ל5, כאשר מקיימים יחסים בביוץ.

במחזורים ארוכים, יש בכלל מצב שלא הייתם ביחד בימי הפורחות, ואז זה אפילו לא נספר.... 

יש כדורים במרשם לעידוד ביוץ איקקלומין/לטרזול.

נוטלים חמישה ימים ברצף בשילוב של מעקב זקיקים.

ואם אין בעיית פוריות נוספת, זה פותר את הבעיה.

השאלה אם את רוצה להיכנס לתוך זה, או לתת לעצמך זמן באופן טבעי.

ולשחרר את הלחץ זה תרגול בלי קשר לאירוע, החיים כל הזמן יציפו אותנו בשיבושי תוכניות ולחץ חברתי, זה עניין שצריך לעבוד עליו בפנים.

ממש להשתיק רעשי רקע, לא לקחת ללב, ולנשום❤️

דבר ראשון, לי אין שחלות פוליצסטיות, לפחות לא שידוע לי והיו לי במשך תקופות ארוכות מחזורים של 39 ימים, וב"ה יש לי ילדים.

מעבר לזה, אם את מרגישה שהמתח נכנס ופוגע יש למכון פוע"ה שרות של תמיכה סביב פוריות, אולי שווה לשקול את זה.

מעבר לזה, מסכימה עם מה שנאמר שבאמת לא מדובר בהרבה זמן ונכון להציב גם להורים גבול להתערבות שזה לא מקומם להיכנס בניכם. ובאופן כללי 10 חודשים זה עדיין ממש זמן שבונים זוגיות והוא מורכב גם אם לא מכניסים נושא של פוריות

אתם מנסים לא הרבה זמן. ומחזורים של 38-39 יום זה ממש ממש בסדר. בגלל שאת פוליציסטית לא יודעת אם כולם כללו ביוץ אבל בהנחה וכן אז באמת את במצב ממש ממש טוב!

דרך אגב, אני לא פוליציסטית והמחזור שלי מאוד לא סדיר (50+-30 ימים) וב"ה נכנסתי בקלות להריונות...)

ממליצה להוריד לחץ, להבהיר למשפחה שזה לא עניינם ושאתם מבטיחים להזמין לברית כשתהיה בע"ה. עד אז אין מה לשאול שאלות ולהמליץ המלצות.

עם כמה שזה קשה, ואני לא מזלזלת בכלל, קחו נשימה ותחיו את הרגע. בע"ה יהיו לכם עוד הרבה שנים טובות ושמחות עם ילדים 

גם עם שחלות פוליצסטיות

לא ממליצה על מקלוני ביוץ לא עובד עלינו כל כך.

לי לקח בהריון השני גם בערך 7 חודשים ללא מניעה אבל אין כל כך ביוצים אצל פוליצסטיות ככה שקשה להיכנס להריון

לי עזר לעשות שינוי באורח החיים, לשתות הרבה מים, פחות קפאין, לאכול טוב ומאוזן ולהקפיד על שעות שינה.

זה ממש עזר לי.

יש מישהי שיש לה פודקסט על הנושא ממליצה לשמוע קוראים לה מירי לאב.

בהצלחה!!!

הרבה פעמיים בשחלות פולציסטיות אין ביוץ בכלל, ומתישהו הרירית פשוט נושרת בלי ביוץ ולכן יש מחזור.

אם עובר זמן וכל הזמן המקלון ביוץ מראה קצת חיובי ולא חיובי מוחלט ייתכן ואת לא מבייצת ובגלל זה באמת כדאי לברר את זה עם רופאת פריון.

היה לי חשוב לציין את זה כי גם אני עם שחלות פוליצסטיות ואחרי כמה חודשים שניסיתי להבין מה לא בסדר איתי שאני לא מצליחה לברר מתי הביוץ (בכל השיטות, בפרט עם חום השחר) הבנתי שזה לא שאני פשוט לא מספיק  דויקת זה שפשוט אין כזה.

אז הדבר הכי חשוב זה להבין אם יש ביוץ וזה אני מאמינה שהדבר הראשון שרופאת פוריות תעשה.

ועוד דבר קטן, קחו נשימה. אתם בתחילת החיים ובגלל זה זה ככ מציף אבל אתם תראו ככ שהזמן יעבור שכולם סביבכם תמיד יהיו דברים שלכם אין או שאתם מצפים.

כל אחד והמסלול המדויק לו, בעז"ה זה יגיע לכם בזמן המדויק!!.

ותשמחו מזה שכבר מנסים לעזור לכם בשלב מוקדם ואתם לא סתם נמרחים חודשים בלי ביוץ בכלל.

ממש חשוב לעבד את המרכיב של הלחץ

כי אם אפשר לנטרל אותו, תהיה לכם אפשרות ללכת בדרך הרבה יותר נעימה ומועילה לטווח הארוך.

תוכלי למשל לנסות שיטת אביבה כדי להסדיר את המחזורים, ובמקביל ללמוד שיטת המודעות לפוריות כדי לעקוב בעצמך אחרי הביוץ שלך אם יש ומתי, וכמובן לתזמן יחסים.

שתי השיטות האלה הן כלים מאד אפקטיביים שתוכלי להשתמש בהם כל החיים, בתרחישים כאלה ואחרים.

תוכלי גם ללמוד לאזן את עצמך באמצעות תזונה או דיקור סיני, שישפיעו על הבריאות שלך (יש לתסמונת השלכות נוספות לטווח הארוך, היא קשורה להתפתחות של תנגודת לאינסולין).

הדרך הקצרה לעומת זאת, היא באמת לפנות לרופאת פריון, שתשלח אותך למעקב זקיקים - תהליך מתיש ומייגע שכולל אולטרסאונד מוקדם בבוקר מספר פעמים בחודש עם בדיקת שם, תלות באחות זמינה יותר או פחות שתספר לך מה התוצאות, התערבות תרופתית כדי לגרום לביוץ - שיש לה גם תופעות לוואי.

אנשים נוספים שמעורבים בחדר המיטות שלכם, וברור שהדרך הזאת כוללת גם עליה במרכיב הלחץ.

זו אפשרות כמובן, אבל בעיני פחות טובה.

אני מבינה אותכם מאוד, כשרוצים ילדים מאוד קשה להרגיע ולהיוץ בנחת

במיוחד שסביבכם לכולם כבר יש

במיוחד שההורים לוחצים

ובכל זאת, קודם כל באמת לא ניסיתם הרבה בכלל, זה ממש ממש ממש נורמלי לא להכנס להריון כל כך מהר.

כשחיים בסביבה שכולם ילדים מאוד מהר, אז מי שלא 'עומד בקצב' הרבה פעמים בטעות נכנס ללחץ, אבל אם תסתכלי סביבך על אנשים מבוגרים יותר, תראי שלכל אחד יש את הסיפור שלו. יש את מי שהלך בקלות ואחר כך כבר לא, יש את מי שהלך בקלות אבל גידול הילדים היה מאתגר, יש אנשים שהסיפור שלהם זה פרנסה ויש שזוגיות, לכל אחד את האתגרים שלו בעולם, והדרך לצלוח היא רק להסתכל פנימה ולעבוד על השמחה שלנו. במיוחד כשעדין אין אצלכם בעיה, ניסיתם זמן מועט ואתם נכנסים ללחץ סתם. ואני לא אומרת שהקושי לא מובן לי! כשרוצים כל חודש נראה המון. אז אני לא אומרת שצריך לשמוח בזה, אבל כן זה המציאות שה' זימן לכם, תנסו לצמוח מזה ולנצל את הדברים החיוביים שבזה, תנצלו את התקופה הזאת, זה זמן שלא יחזור

תהנו מהזוגיות

תעשו רשימה של דברים שבא לכם לעשות ומאתגר עם ילדים וכל חודש תעשו משהו

תנסו לשחרר. אני לא אומרת להפסיק לרצות או לא להתבאס כשלא עובד, אבל תנסו במקביל להנות,

אני לא אומרת שזה קל, יכול להיות שבהתחלה זה יהיה בכח, אבל יש לנו יכולת לבחור בחיים שלנו על מה לשים את הדגש

אם לא מצליחים לשחרר בכלל- לכו לטיפול.

ורוצה להוסיף שהיום ברוך ה' יש לרפואה הרבה כלים ושאני מסתכלת סביבי גם זוגות שהתקשו בכניסה להריון, בטווח של כמה שנים לכולם יש ילדים, עוד יהיה לכם בעזרת ה', במיוחד כש'הבעיה' היא שחלות פובלסיצטיות שהיום מטפלים בזה מאוד בקלות.

מבחינת ההשתדלות- בגלל הגיל הצעיר והזמן הקצר שאתם מנסים, לדעתי הכי טוב לפני שנכנסים לסיפור של טיפולים לנסות שיטת אביבה ודיקור סיני, אבל אם לא מתאים לכם אתם יכולים גם ללכת ישר לטיפולים, רק לכו על זה בשמחה שיש היום לרפואה כלים לעזור לכם, ולא במסכנות ועצבות.

וכל האנשים סביבכם שמעירים - קודם כל סליחה שאני אומרת את זה ככה אבל הם מטומטמים, אתם נשואים כולה 10 חודשים, אפילו בעיה אין עדין

וגם אם הייתם נשואים יותר וכן היתה בעיה- זה לא העסק שלהם

בתור מישהי שיש לה מחזורים לא סדירים

ואחרי ניסיונות להכנס להריון של שנה וחצי

הלכתי לדיקור (זה סדרה של טיפולים, יקר אבל שווה כל שקל)

המחזור התחיל לדפוק כל חודש כמו שלא היה לי בחיים

ועכשיו ברוך ה' בהריון.

השקעה ששווה כל שקל.

אם תכתבי מאיזה איזור את, אולי אני אוכל להמליץ לך.

אבל חשוב לקחת מישהי מומלצת ולא מהקופה...

וכן חשוב לדעת זה לא נחשב הרבה זמן לנסות...

בדכ ההנחיה היא להתחיל בירור רק אחרי שנה של ניסיונות.. וגם לפעמים לגוף לוקח זמן להתאושש ממניעה (שאגב גם בזה דיקור יכול לעזור(

חיבוק 🫂

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

ללמוד שיטת הפוריות הטבעית- כיצד לא להרות באופן טבעי...יודעת שיש דבר כזה.
מניעה בנרות, דיאפגרמה, שקפים...- אין הורמונים...

חברה אמריקאית שיתפה אותי במניעה מעולה שיש שם, אולי יש גם בארץ? אני לא נתקלתי. מעניין אם מישהי פה מכירה
שבב כזה קטן שמחדרים לתוך העור בזרוע- נשמע מפחיד, אבל מונע נהדר ובלי השפעת הורמונים ככה אני מבינה ממנה. אולי שווה לך לברר?

גם אני סבלתי מסוגים שונים של מניעה הורמונלית

בסוף ויתרתי והשתמשתי בנרות. יש גם שקפים ועוד אפשרויות. נכון, אחוזי ההצלחה יותר נמוכים ,אבל הם גם די גבוהים. חושבת שבאיזור80% (לא זוכרת בדיוק)

אז זאת גם אופציה

נכון זה גם מורכב אבל זה בטח ובטח עדיף מההצעה שלך של לא לקיים יחסים בכלל.

מקסימום בהמשך כשתדעי להשתמש בה טוב תוסיפי דיאפרגמה רק בימים הבעייתיים.

לא הייתי מתחילה עם שקפים ונרות שזה לא נחשב בטוח בכלל בכלל

ותכלס הזוי להשתמש בזה כאילו זה כלום

יש לזה השפעות ככ מטורפות על הגוף.... והנפש..

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

מצד שני אני ממש מבינה את מי שמפחדת

הייתה לנו אזעקה בדרך והיינו באמצע שומקום. היה מאוד מפחיד...

אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך בחיים וחייבים להפסיק לפחד. וכשיש התרעה מוקדמת לחפש בוויז מקלט...

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

אם זה להגיע מרחוק לדעתי את לא מגזימה

ממש לא נעים להתקע בדרך עם ילדים קטנים

אם זה לשבת שלמה אולי הייצי טורחת

אבל בשהיל ביקור קצר לא בטוחה שהייתי יוצאת

הבאנו איתנו גם מזרוני יוגה כדי שאם נצטרך לשכב יהיה נעים יותר.

בעיני הכי חשוב זה להיות באמת רגועים ולא לשדר לחץ לילדים ולהפוך את זה לחוויה (זה באמת מצב לא נעים אבל לחץ לא עוזר), בפועל כשהייתה התראה בדקנו בוויז איפה יש מרחב מוגן קרוב והספקנו להגיע ולהתמקם בנחת...

אנחנו ממש רוצים לנסוע להורים, אבל אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך - אז אנחנו לא נוסעים..

אולי בעלי יסע לבד כדי לבקר אותם.

ממש שאת מפחדת

אבל מבינה גם את בעלך

אנחנו כן נוסעים

לא אצא לטיול במרכז או בהרי ירושלים, זה נראה לי פחות אחראי.

אבל נסיעה סטנדרטית שמאפשרת לפגוש משפחה ולשמור על איזושהי שגרה, זה חשוב ורצוי שווה את זה.

גרים קרוב למרכז, עם המון אזעקות. בכל האיזור הקרוב יחסית למדנו איפה כל המיגוניות והמקלטים, וכשיש התרעה נוסעים למרחב מוגן הקרוב. כמו שאמרו במחסומים המון פעמים יש מיגוניות, בתחנות דלק.. כך שיש מקטעים יחסית לא ארוכים שאם תתקבל התרעה לא יהיה לי מקום בטוח לעצור בו.

כן עושים השתדלות לשמור על ההנחיות אבל בהחלט נוסעים.

היום הגיעו אלינו משפחה ממש מכל הארץ, ב"ה גם מי שהיה בדרך ידעתי לומר להם בהתרעה לאן ללכת וב"ה הספיקו להגיע למרחב מוגן

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כמה וכמה לידות, כולן על הגב, עם אפידורל או משככים אחרים ולא נקרעתי באף אחת. יותר משמעותי להבנתי זה שמן שקדים.

ודרך אגב, באחת הלידות המיילדת רצתה להציע לי תנוחות אחרות וזה גרם להאטה רצינית בדופק של העובר, שהסתדרה כשחזרתי לשכב, אז כדאי להכיר שגם זה עלול לקרות

לק"י

כשעמדתי (או נראה לי שאפילו כששכבתי על הצד) זה גרם לירידות בדופק.

שהיא תעשה לך את העיסוי!

לא רק לתת הדרכה וזהו. זה לא מספיק.

גם בזה יש בחינה של לא נעים... אבל אולי יהיה לך יותר כל מאשר את בעצמך, וגם אפשר לחשוב על זה שזה מעין ללכת לאימון קשה אבל מחזק. קשה כי כואב וגם לע הכי נעים נפשית, אבל מרפא את הגוף.