לא יודעת אם הכל ידבר אלייך. תקחי את מה שכן, ותסנני את מה שלא מתאים לך…
(אני מתייחסת בהתחלה באופן כללי לקושי מול מצוות טהרת המשפחה, ובהמשך מתייחסת ספציפית למה שקרה לך הפעם. את יכולה לדלג אם את רוצה לקרוא רק את ההמשך).
קודם כל, הקושי הכללי עם המצווה הזו ממש מובן. וזה במיוחד קשה כשזה מגיע אחרי הפסקה שבה לא הייתם צריכים לפגוש את תקופת הריחוק ככה כל חודש מחדש.
את ממש לא לבד בקושי הזה. יש המון נשים שחוות קושי במיוחד דווקא סביב המצווה הזו.
אז רק רוצה להגיד לך, שיש משמעות גדולה דווקא לקיום מצווה כשזה לא מסתדר לך, וקשה לך, ולא בא לך. (נכון שאנחנו תמיד מעדיפות לקיים מתוך חיבור ושמחה במצוות, וברור שיש בזה מעלה גדולה להגיע לדרגה כזו. אבל כשאנחנו לא שם, יש מעלה מיוחדת דווקא לקיום מתוך הקושי).
מעתיקה לך דברים שראיתי פעם שכתב הרמח"ל, שממש חיזקו אותי (לא ספציפית על טהרת המשפחה, אלא באופן כללי על קיום מצוות כשקשה לנו איתן)-
"כי העיקר מה שהקב"ה רוצה בעולמו הוא זה - להיות כל ענייני העולם תיקונים ממש לענייני קדושה. ושורש כל מה שהיה ושיש ושיהיה בעולם הוא זה, כי חשק הרצון העליון להיות מקרה לו האדם לשרות עליו ולהתדבק בו, ורצה באדם דווקא כי הוא חביב לו יותר.
והטעם מבואר, כי האדם הוא העובד עבודה ממש, הלוחם עם היצר הרע ומכבד לה' יתברך יותר מכל שאר הנבראים. כי כיוון שאין בהם יצר הרע אין כבודו של מקום עולה כל כך מעבודתם כמו שעולה עבודת האדם, שהוא צריך לעמוד נגד כל המלחמות הקשות שעושה לו יצרו, הכל בעבור עבודתו של מקום וכבוד שמו, והכל בבחירתו."
(הרמח"ל, מתוך ההקדמה למאמר הוויכוח)
אותי גם מחזקים הדברים שלמדתי בספר של הרב ראובן ששון 'מעיין גנים'. אני יודעת שכתבת שאין לך כוח לקרוא או ללמוד על זה (זה ממש מובן…). אבל אולי הסיכום של הדברים יתן לך כוח גם בלי ללמוד את הספר עצמו. (אם לא מדבר אלייך - תדלגי לפסקה הבאה…)
הרעיון המרכזי בספר זה ההקבלה בין תהליך הטהרה של האישה לתהליך הגאולה של עמ"י. יש לזה רמזים בפסוקים בכמה מקומות, והרב ראובן ששון ממש מרחיב על כל שלבי הטהרה ומקביל אותם לשלבי הגאולה שמוזכרים בנבואת יחזקאל (בפרק ל"ו).
והוא כותב שבעצם בכל טהרה פרטית של האישה, היא מוסיפה ומחזקת גם את תהליך הגאולה הכללי של עמ"י.
אני באופן אישי חושבת שאולי דווקא בגלל שאנחנו נמצאים ברגעים כל כך משמעותיים בתהליך הגאולה, מתעורר יותר קושי סביב המצווה הזו (בעצם לא יודעת איך היה בדורות עברו. אבל נראה לי שאז עיקר הקושי היה יותר בצד המעשי, כמו הסיפורים על נשים שטבלו בנהר קפוא כי לא היה מקווה. אבל החיבור למצווה היה פחות נתון בסימן שאלה ויותר טבעי. או שפשוט לא דיברו על הקושי הרגשי. לא יודעת…).
בכל מקרה, אותי זה מחזק לדעת שהמצווה הפרטית שלי היא לא עומדת רק בפני עצמה, היא קשורה בקשר ישיר לגאולת עמ"י, ודווקא הקשיים שמתעוררים סביב המצווה מוסיפים כוח ועוצמה לקיום שלה למרות הכל, וזה משפיע לא רק על הבית הפרטי שלנו, אלא ממש על גאולת עמ"י.
ולגבי מה שקרה לך הפעם, כשנאסרת בגלל בדיקת פרישה - זה ממש מובן שזה קשה הרבה יותר.
זה גם מאריך את תקופת האיסור (במקום להיאסר רק כשמתחיל הדימום, עכשיו נוסף הזמן שאתם אסורים עד שהדימום יתחיל בכלל).
וזה כביכול 'לא היה צריך לקרות'. אם לא היית עושה את הבדיקה, אז לא הייתם נאסרים.
זה באמת הרגשה ממש מתסכלת, וברור שזה ממלא אותך בכעס, אפילו כשלא ברור על מי לכעוס.
אז קודם כל, אני אכתוב כמה מילים על חשיבות הבדיקה של הפרישה, כמו שהציעה @מדברה כעדן. (ותודה לך על התיוג ועל המחמאות… אם יש לך מה להוסיף על מה שאני כותבת מוזמנת כמובן להוסיף).
הסיבה שצריך לפרוש לפני הווסת נלמדה מהתורה, מהפסוק "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא ט"ו, ל"א)
והגמרא לומדת - "מכאן אמר ר' ירמיה, אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן." (נידה סג, ע"ב).
האיסור הכי חמור בהקשר הזה, שהעונש שלו הוא כרת, ושממנו נגזרת כל מצוות טהרת המשפחה, הוא שהבעל והאישה יהיו יחד כאשר האישה היא נידה.
ועל האיסור הזה הפסוק מלמד אותנו (יחד עם ההסבר של הגמרא) שצריך להיזהר על ידי פעולה אקטיבית של פרישה, כדי שלא לטעות ולהיות ביחד כאשר הדימום מתחיל.
בעיקרון מה שהיה צריך להיות, זה שכל אישה תכיר את הגוף שלה מספיק כדי שהיא תדע מתי אמור להגיע הווסת, ותפרוש רק אז (ומן הסתם באמת הווסת היתה מגיעה אז, מלבד הריון, או חריגה חד פעמית). זה יכול להיות דרך ווסת הזמן (אורך מחזור חודשי קבוע בדיוק, כולל עונה קבועה - יום או לילה, או תאריך קבוע לפי הלוח העברי), או דרך ווסת הגוף (סימנים שהאישה לומדת בגוף שלה שמלמדים אותה שהווסת צריכה להגיע באופן ברור).
בפועל היום הרבה נשים לא קובעות ווסת, ולכן פורשות בתאריכים מוגדרים שחז"ל קבעו, שיותר 'מועדים' לאפשרות שהווסת תופיע בהם.
אבל הצורך בפרישה ובזהירות מהאפשרות להיות יחד בדיוק כשתגיע הווסת הוא צורך הלכתי חשוב, ולכן באו ההלכות האלו.
אבל כמובן כשזה בא בצורה כזו, שהיה רק טיפת דם על העד אבל הווסת עוד מתעכבת, זה ממש מבאס.
זה מרגיש כאילו הבדיקה 'הרסה' לכם, וזה לא היה 'אמור' להיות ככה.
אבל פה אני רוצה רק להזכיר (את מן הסתם יודעת, ובכל זאת…) - אצל הקב"ה אין טעויות. הכל מכוון, וגם הבדיקה הזו היתה חלק מהתכנית שלו.
זה קשה לקבל את זה. זה מעורר כעס ותסכול. אבל לפעמים זה קצת מרגיע להיזכר שזה לא 'סתם', שהקב"ה הוא חלק מהתמונה, ואולי זה גם יכול לעורר לחשיבה ולשיח מול הקב"ה - למה זה היה צריך לקרות ככה? מה זה בא ללמד אותי?
לא חושבת שאני יכולה לענות פה בשבילך. ואולי גם לך לא תהיה תשובה ותישארי עם הסימן שאלה הזה פתוח. אבל אולי כן תצליחי לזהות במה גדלת מתוך הניסיון הזה, מה זה הוסיף בך, למרות הקושי.
וגם אם לא תזהי, אולי הזכות הזו של השמירה על ההלכה למרות הקושי עזרה במשהו שאת אפילו לא מודעת אליו. אולי היא עזרה לשמור על חיילים בעזה, או אולי הזכות הזו היתה חלק ממה שגרם לטיל שלא הצליחו השבת ליירט ליפול בדיוק בין בניינים ולא על אחד הבניינים מסביב… או משהו אחר מהעולם שיותר קרוב אלייך. אולי את גם יכולה להתפלל לה' עליכם או על מישהו קרוב, ולהתפלל שהזכות הזו תעמוד לטובת הדבר שאת מתפללת עליו…
ואחרי כל מה שכתבתי - שולחת לך חיבוק, ומקווה שמשהו מהדברים שכתבתי יעזור קצת…❤️❤️❤️
יש לי הרבה נסיון מר
