לא בגלל בעלי,
לא בגלל הילדים,
לא בגלל העובדות והעובדים שעובדים איתי.
רק
בגללי.
אוף.
אני פשוט גרועה בדבר כל כך פשוט.
מתביישת בעצמי, ומתוסכלת מעצמי, שונאת את התכונה הזאת בי.
היא תוקעת אותי כל הזמןןןןןןן.
ת ו ק ע ת.
מן ביישנות של ''לא נעים לי''.
וזה פשוט מטומטם מצידי.
לא נעים לי להטריח,
לא נעים לי להכביד,
לא נעים לי להביך,
לא נעים לי להיות אסרטיבית.
אני בתפקיד ניהולי ופשוט נותנת לאנשים מתחתיי לעשות דברים שאני לא רוצה ולא נעים לי להציב גבולות ברורים, בא לי להרגיש בנוח להיות קשוחה. כל מי שאני מנהלת אותו יכול להיות אבא ואמא שלי מבחינת הגיל, וזה גם תוקע אותי. כאילו, אני ממש יודעת יודעת יודעת מה אני אמורה לעשות ואני יודעת מעולה איך לנהל ואיזה תפקיד לכל אחד, אבל בביצוע זה נתקע כי לא נעים לי לתת להם יותר מידי תפקידים ואז מלא דברים נופלים עליי. ולא נעים לי לקבל מבט של ''אוח... אין לי כח''. ואז אני מתוסכלת, עצבנית, כועסת עליהם ואז בעיקר על עצמי, כי מה את טפשה?? תגידי להם! את מנהלת פה את הפרויקט!!
וכל היום מתוסכלת.
ובעלי שזה בא לו כ''כ בקלות לא מבין מה הבעיה שלי לנהל, ולמה אני נותנת להם להישאר בשלהם, וזה מוציא אותי עוד יותר קטנה, ועוד יותר טפשה ואז אני גם עסוקה בלתרץ למה זה לא הולך לי ויוצאת עוד יותר מתוסכלת כי יודעת שהוא צודק.
זהוו.
סוף פריקה.
הלכתי לבכות.
)