מדי יום אני מעלה קטעים מתוך #סיפורהתשובהשלי
פרידה או הפרדות.
הפרדות זה שלב שבו הילד מתבגר, בונה אישיות ועקרונות משל עצמו, בונה את הנפרדות שלו מההורים. חבל הטבור לעולם ייקשר בינינו, אבל מגיע השלב שהכי בריא שהחבל יימתח,
שמעתי משהו חכם, שילד שלא מורד בצעירותו יישאר מבוגר מורד כל חייו.
אמא שלי עוד לא עיכלה את החזרה בתשובה שלי והגעתי אליה עם הבשורה שאני מתחתנת.
קשה לה מאוד, היא מסבירה שסך הכל היא רוצה שאהיה מאושרת, שאלמד מנסיון חיים שלה, שלא אעשה את אותן טעויות שהיא עשתה. ששוני במנטליות מאוד מקשה על היחסים בין בני הזוג. שהיא דואגת שהוא בן 30 בלי מקצוע רציני.
"אתם תהיו עניים, תחכי, אל תמהרי. למה את כל כך חסרת בטחון עצמי שאת רצה להתחתן כשאתם מכירים כל כך מעט? גם לי אמרו על אבא שלך שאנחנו כל כך שונים ולא מתאימים, ולא הקשבתי ובסוף התגרשנו! "אמא, את דואגת הרבה, כי את משליכה את כל חייך על חיי! זה החיים שלי והבחירות שלי!".
זה מקשה עליי מאוד, כל חיי אני קשורה לאמא שלי ועכשיו כשהדעות שלנו מנוגדות, כמעט בלתי אפשרי לנהל דו שיח בלי להכאיב אחת לשנייה. אני חוזרת הביתה ושוב רואה אותה עם עיניים אדומות ודומעות והלב שלי נקרע.
סוף שמחת תורה, בהקפות שניות הייתה הצעת נישואים רשמית עם טבעת.
-"אמא, הוא הביא לי טבעת."
-"תחכו עם זה, מה יש לכם למהר? גם יעקב עבד בשביל רחל שבע שנים ואח"כ עוד שבע שנים.
תשבעי שאת לא הולכת לרבנות."
"בסדר, אמא".
לא יכולה להשבע ולא יכולה לא להשבע,
"נשבעת"
בבוקר היינו ברבנות.
מקווה שזה השקר האחרון בדרך שלי לבגרות.
)