שואב

אני איתם עץכל הצהריים לבד כולל השכבות וזה קשוח

אולי בלילה בעלך יכול לעזור ולקום שתשני טוב?

אני לא מחפשת לקבל אנרגיות מהם, מוצאת לי הזדמניות אחרות

נעזרת בבייביסיטר כדי לבוא אליהם עם כוחות

ויש ימים יותר וימים פחות....

סבה''כ בימים שאני בטוב כן מצליחה לשמוח ברגעים קטנים של חכמות/חיוכים/כשהם ביחד משחקים

הוא גם לפעמים הולך לישון מאוחר וקם מוקדם

ותמיד הוא אומר שהוא עובד קשה וצריך שיהיה לו כח,

מצד אחד זה נכון מצד שני מבאס שהכל כמעט נופל עלי בסוף.

שאת מתמלאת ממשהו?

יש מישהו שיכול לבוא לעזור בשעות הלחוצות של סוף היום?

גם שלי לא תמיד מקשיבים. ככה זה.

אני כן מנסה לרתום אותם בדרכים יצירתיות יותר

היום רציתי שנאספו את כל כלי הכתיבה לקלמר, הכרזתי שעל כל עיפרון שבשמים בקלמר אפשר לבוא לתת לי כיף ואני סופרת מי נתן הכי הרבה. הם עשו את זה בשמחה ובמרץ!

ונכון, לפעמים אין לי אנרגיות להפעיל אותם, אבל כשאני כן מצליחה לחשוב טיפה מעבר אני מבינה שככה יותר קל גם לי לגרום להם לעשות דברים ובסוף אני פחות עיפה ועצבנית.

לפעמים זה דברים פשוטים ממש; קום חמודי, אני אעשה לך שתי חיבוקים ושלוש נשיקות וזה עוזר.

חיבוק

אני בטוחה שאת אמא מהממת

והילדים שלך זכו!

להרדים אותם גם מעייף אותי ואחת מאלו שאני מרדימה היא ילדה בכיתה ב..

פשוט מבאס כל לילה יושבים ליד 2 מתוך 3 ילדים שלנו עד שהם נרדמים וגם באמצע הלילה הם קמים אלינו

בבוקר הוא קם אבל לא מסכים להתלבש ולהתארגן לגן

זה לגמרי הזמנים הכי קשים במהלך היום.

גם אצלנו אני רוב הזמן עם הילדים.. בעלי חוזר רק בערב ויש ימים שזה קשוח ממש..

עכשיו בחורף אם יש אפשרות אצלכם אולי לקלח יום כן יום לא וככה להוריד עומס..

ולנסות לתת להם הרגשה שהם שולטים. למשל לשאול אותם: מה אתה מעדיף לעשות קודם, להתקלח או לאכול א. ערב?  ואז הם מרגישים שהם בחרו ומנהלים את עצמם כשיהיה להם ברור שאם בחרו א. ערב אחריה תגיע המקלחת.

או להגיד להם בואו נעשה הפתעה לאבא, שיחזור ויראה שכולנו נקיים. אולי תשתפי אותו כשהוא יגיע הוא יוכל להתפעל מזה, אולי גם להקריא להם סיפור או משהו..

לי עזר גם לשמוע את הפודקאסט של אהובה רענן , הבנתי כמה דברים מזווית הראיה של הילדים שלי וככה הצלחתי להבין אותם יותר טוב..

מצרףת לך קישור

היא כתבה ספרים כמו סיפורים מתוך הלב של אורי.. מאוד מוכרת

ויש כמה פרקים לפודקאסט הזה, זה הראשון..

אחד לאחד. לבעלי יחסית בבית חל מהימים.

אז רק חיבוק ונרמול של המצב... אין לי כרגע תובנות פרקטיות 

הילדים שלי ממש לא תמיד רוצים לבוא למקלחת

וילד שלא ישן טוב בלילה יהיה לו קשה לקום בבוקר. בדיוק כמונו, ואצלם הם צריכים יותר שעות שינה

אז לדעתי את יכולה לגמרי להרגיש בסדר, כי הילדים שלנו לא אמורים להיות צייתנים, הם מביעים רצונות משלהם וזה לגמרי הגיוני ונורמלי ולא מעיד על טיב האימהות שלך בכלל בכלל. הפוך, נראה שאת אמא מסורה שמשקיעה המון בהורות שלה, ולדעתי המטרה לא צריכה להיות שהילדים יקשיבו תמיד, אלא ליצור גשר לשיתוף פעולה למרות שהם לא תמיד רוצים להקשיב.

אכתוב:אחכ יותר

באיזה גיל הילדים שלך?

יש שלב:שכולם קטנים  שזה ככ ככ אינטנסבי שהקושי ככ מובן ואפילו מתבקש

כשהגדול/ה יעלו לכיתה ב ג ככה תרגישי הקלה

ויחד עם זה אני מרגישה ששווה להשקיע בהדרכת הורים טובה

זה מאיר את הבית

גם לי קשוח לפעמים

וכמובם לא תמיד מקשיבים

אבל כמה דברים שלמדתי עוזרים מאד

מאד קשה להיות עם הילדים לבד כל היום, זה מובן מאילו שזה שואב כוחות, ושהם לא ממש נותנים כוחות, אין מה לצפות למשהו אחר.

היא אמרה שהם במסגרות, אז זה לא כל היום כנראה.

רק מילים טובות, נשיקות וחיבוקים.

וכשצריך- אז להציב גבול ברור וחזק.

הטיפול בקטנטנים הוא אינטנסיבי והטיפול בגדולים צורך כוחות נפשיים.

אם לא טוב לך, זה הזמן לחשוב על שינוי מערכתי.

אם זה היה הפוך ואמא הייתה יוצאת כל יום מוקדם לעבודה וחוזרת מאוחר,

כל התגובות היו בעד להוריד עומס בעבודה ולהיות בבית עם הילדים עד רמת הפחדה שהילדים יגדלו עם חסכים רגשיים.

אבל כשהאבא לא בבית והאמא לבד מטפלת בילדים (וכנראה גם עובדת ומפרנסת) אז זה נשמע כמו חיים נורמטיביים והגיוניים.

אז זה לא הגיוני ולא נורמטיבי.

ילדים זקוקים לשני ההורים שלהם שותפים בחייהם.

כשהתלות היא מוחלטת בהורה אחד, זה שוחק בטירוף.

וזה לא רק הכמות, זה בעיקר האיכות.

אם לי יש את הפינות שאני מתקשה בהם, בהורות משותפת אני יכולה להיעזר באבא שלהם שיסגור את הפינות שאני מתקשה בהם, ככה שמירב המאמצים שלי מופנים דווקא לרוב שמצליח ואז יש תחושת מסוגלות וסיפוק.

כשזה ממש לבד לבד ברור שזה קשה מנשוא. זה קשה כשזה לתקופה זמנית בוודאי שזה קשה כצורת חיים קבועה.

הדרכת הורים לא תעזור להורה מותש, את זה צריך לפתור בדרך אחרת.

תזכרי שהילדים לא נגדך, הם בעדם.

אל תפחדי לעשות שינוי. כל שינוי הוא הפיך ואם את כרגע זקוקה לזה, אז קודם תכירי בזה ואח"כ תחשבי איך עושים את זה.

הבעיה שלא תמיד אפשר לעשות שינויים...

אצלנו בעלי עובד בעבודה אינטנסיבית מאד אבל זה סוג העבודה ואין מה לעשות.

אני כן מביאה עזרה כמה שאפשר , אבל מרגישה המון בהישרדות 

הכרתי מנכלים בכירים שסגרו לעצמם ביומן יום או יומיים שבהם אוספים את הילדים קבוע.

יש אבות שחשוב להם שהבוקר יהיה רגוע,

קמים מוקדם מכינים את התיקים לילדים כולל הכל. אצל חלקם זה כולל קניית לחם טרי מהמאפייה ב5 בבוקר.

מכינים את הבגדים לילדים, מכינים את הקפה לאישה. מעירים את הילדים בבוקר עם המון אהבה וסבלנות. נשיקה וחיבוק ויוצאים לעבודה.

אולי טכנית זה מעט, אבל נפשית זה המון. גם לאישה

וגם לילדים כיף לפתוח ככה את היום.

זאת רק דוגמה איך כשזה ממש חשוב, אפשר למצוא את המקום לעשות בו שינוי.

גם קימה לילדים בלילה זו לא גזירת גורל. יש אבות שמרדימים את הילדים בלילה והם הרבה יותר טובים בזה מהאמהות שנמצאות רוב היום עם הילדים, ככה שיוצא שכולם מרווחים מזה.

וכמובן גם עזרה חיצונית.

שלא לדבר על שינוי תעסוקתי

(אם זו הייתה האמא שלא בבית, לכולם היה ברור שהיא יכולה לשנות את הבחירה התעסוקתית שלה)

אבל מה שאני יותר מתכוונת, למשל יש קושי ספציפי להביא ילד מסויים לידי שיתוף פעולה, אז האבא יכול לקחת את זה על עצמו, בשיחות עם הילד, בזיהוי הקושי, בנתינת תשומת לב וגם בבניית תהליך הדרגתי. (למשל לוח ניקוד)

זה צעד שיכול להיות מאוד משמעותי לאמא שצריכה לתכלל את שאר האירועים והבלתמים ושאין לה את הפנאי הנפשי לבנות פה תהליך עומק.

סתם דוגמה קטנה אצלנו בשנה שעברה לא הצלחתי לגרום לבן שלי הקטן לנעול נעל אחרת חוץ מהנעל הקרועה בהחלט שלו,

ובעלי היה במילואים ארוכים וידעתי שהוא יצליח די בקלות איפה שאצלי סוחט כוחות.

אז חודש חיכיתי שיסיים את המילואים, ואז למשך שבוע שלם בעלי היה יוצא עם הילד יחף ונועל לו בחוץ את הנעל החדשה (שהייתה מאותו דגם בדיוק, אגב) ואחרי שבוע הילד התרגל ונחסך לנו כל המשבר התארגנות בוקר הזה.

והייתי בכמה הדרכות הורים, ואני קוראת המון ומיישמת ועדיין לכל הורה יש את המקום שהוא מתקשה בו יותר, וצריך להשקיע בו המון כוחות,

ואם הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד, לא היה לי כוח לשאר הדברים.

מצד שני, בעלי לא מצליח להתמודד למשל עם המקלחות הארוכות של הבת הגדולה (בעיות קשב מתקדמות) ביניהם זה תמיד מגיע לפיצוץ ובכי ומילים קשות, ואני תמיד מנהלת את זה ברוגע ושליטה ולא מבינה על מה המהומה ביניהם. אז לוקחת את זה על עצמי לגמרי.

אין הורה שהוא מושלם, לכן בעיני זה ציפייה לא ריאלית לגדל ילדים לבד. כשזה קורה ולא מתאים יותר להורה שמגדל לבד, צריך לחשוב איך משנים את זה.

(כל עוד יש נכונות ורצון והבנה עמוקה של המשמעות של הורה נוסף נוכח ביומיום לשני ההורים)

יש היום הרבה מודעות לשיתוף של הגבר בהורות וזה מתקבל במקומות העבודה בהבנה

הכל ענין של בחירה

מדהים כמה נשים מסכימות לגדל לבד את הילדים וחושבות שאין ברירה אחרת 

הרבה גברים שלא מוכנים לשנות את עבודתם כדי לעזור עם הילדים

בין השאר בגלל שיש הרבה נשים שחושבות שתפקידם לגדל את הילדים ולהעזר בבעל אם הוא מוכן

אני חושבת שגבר צריך לגדל את ילדיו בשותפות עם האישה ולכן לא הייתי מוכנה לקבל את העובדה שרוב העבודה עם הילדים והבית היתה מוטלת עלי

זו הסיבה היחידה שבעלי שותף מלא היום, כי לא הייתי מוכנה אחרת.

לא משמע לי הגיוני  שמימוש עצמי של הבעל קודם לחיים תקינים של אישתו וילדיו

ואז תגידי את ההגיון שלך בבטחון

והוא יגיד שהוא שומע אבל לא מסכים וחושב אחרת.

ואז מה?

תכריחי אותו?

מה יצא מזה?

לא תמיד אנחנו רואים זהה את המציאות

אני אישית מאוד מזדהה עם צורת חיים של שותפות מלאה כמה שאפשר..והיתי חולמת על בעל שזה חלק מרכזי מחייו..

וחשבתי שהוא כזה

ועם השנים התברר אחרת

מתוך מה שאמרת על העקרון שלך

גבר שלא חושב ככה יגיד לך

סבבה אני מבין שאת צריכה עזרה-קחי עוזרת בתשלום ..ומבחינתו נפתרה הבעיה

אי אפשר להכריח מישהו לחשוב כמוני

בא נשאל להפך, האם הוא יכול להכריח אותך לגדל לבד את הילדים? מה יוצא לו מזה?

את בעצם אומרת שבגלל שיש חוסר הסכמה ביניכם אז הוא המחליט 

אלא היחס למילואים

והוא מבחינתו מצפה ממני להתגייס לזה ללא תנאים ..תמיד..

אני זקוקה לכמה גבולות ספציפיים

שמאפשרים לו ללכת. אבל לי לא לקרוס

אני שמה אותם

בטוחה בהם

מסבירה שכשיש אי הסכמה אז צריך איזה גמישות ואי אפשר הכל או כלום

מסבירה למה

שמה כעובדה

ולא יזוז הגזר....

אולי הוא יוותר בסוף אבל ממש לא בהשלמה וגם יהיה לי בעל ממורמר וכבוי

וגם כשאני מוותרת לו אז אני כבויה

קיצר חיים נאחס

והבטחון בהגיון שלי פשוט לא עוזר

אין בכלל משוואה של קריסה מול רצון, למה אישה צריכה לקרוס בגלל רצון כלשהו של בעלה?

אם זה יהיה ברור לך שאין פה משוואה, אולי גם לו זה יוכל להיות ברור.

אז אני ארשום

אם רוצים להשיג דברים בחיים, צריך להתעקש עליהם, אף אחד לא ישיג אותם בשבילך.

אם מוותרים כל פעם ולא נלחמים, החיים נראים בהתאם.

זה לא מישהו זר

מה יעזור לי להיות צודקת ולקבל את מה שרציתי

ולהרוס את הקשר ביננו

קשר יושב על רגשות של בטחון של כבוד הדדי של רגישות והתעניינות ונתינה לשני

אם אבוא בנחרצות ובמלימה כדי לקבל את מה שבעיני צודקת

אני פוגעת בקשר ביננו

ואז מה זה 'ווה לי בכלל

עזרה פיזית זה זניח

לעומת קשר אוהב וקרוב

ואם בעלי היה מתנהג אלי ככה זה היה ממ ש מערער את כל הבטחון והאהבה שיש לי אליו

בעצם דרישה שלך ממנו זה פגיעה בקשר?

והחלטה שלו לא להתחשב בך זה בעצם שמירה על הקשר?

בעצם הגבול שלך

את מוכנה לקרוס בשביל שהוא לא יהיה ממורמר

זו בחירה שלך לגמרי

וגם בכנות מה את יודעת

אני מוכנה להתאמץ מעבר לכולותי כ

בשביל הזוגיות שלנו

ובשביל בעלי שאני אוהבת

אני לא באמת מוכנה לקרוס אני לא באמת אחצה את כל הגבולות של עצמי

גם הוא לא רע ואטום

וגם מאמינה בערך של שותפות עם הכלל

אבל לומר ככה

כל כך לא שייך

את דברת על קריסה, לא המצאתי.

בעיניי ההחלטות המתקבלות הן תמיד בהתאם לגבולות, ככל שהם יותר ברורים יותר קל להיות שלמים עם ההחלטה.

ממש.

אני בסבב הראשון נקרעתי ואחרי 3 חודשים, אמרתי לבעלי שאו שהוא חוזר או שאני קופצת מהחלון. לקחת זמן עד שנתנו לו, אבל וואלה, חזר..

יכול להיות שאם הייתי אומרת בעדינות שקשה לי והייתי בכלל מתחילה להכניס את הרצונות שלו בתוך מערכת השקולים הזו, הוא לא היה מבין את הדחיפות ואני לא יודעת איפה היינו היום. 

מילואים הם חובה חוקית ומוסרית והרבה פעמים עם השלכות חברתיות שמשפיעות על המצב הנפשי.

כדי להגיע לאדם שמולי ולרתום אותו לשינוי, צריך להבין מה מניע אותו, מה עומד בבסיס הרצון שלו למשהו.

זה לא שאין מקום להביע את הצרכים שלך בהקשר של המילואים, אלא שבשיח צריך לתת מענה לצורך שלו.

למשל אם הוא מפחד ממה יגידו במחלקה שלו אם יבקש לפרוש, אז הוא צריך חיזוק רגשי. הוא צריך אמפטיה לסיטואציה כי היא באמת לא נעימה.

ואם נגיד הוא לא מסוגל לעשות מעשה לא חוקי, אז צריך לעודד אותו לפעול בדרך חוקית.

גם אם שתי ההתנהגויות דומות,

המניע לאי שותפות בגידול הילדים מטעם של מימוש עצמי, שונה מאוד ממניע של מילואים שיכול להיות מורכב מכמה מניעים שמכילים בתוכם גם פגיעות נפשית. ולכן הדרך לדבר איתו ולהניע אותו לפעולה תהיה שונה.

אך ורק זה

הז מבחינתו חלק מהותי ועצמי שלו

וזה לא קשור רק לאידאלים. גם.

אבל לא רק

הוא פשוט מקבל מזה מלא מילוי ומימוש וחיות ומשמעות שהוא לא מוצא בכלום אחר...

(אין שום אי נעימות מהמחלקה או קטע חוקי- זה התנדבות מלאה יש לנו פטור מצד מספר ילדים כבר כמה שנים טובות)

מבינה אותו אגב

והיתי כל כך רוצה לתת לו

אבל צריכה בשביל זה ישהיה לי איזה נקודות אחיזה מסוימות שאותן אני מבקשת

אני לא מונעת ממנו ללכת

רק עם סייגים קצת.

אבל כתבת מאוד נכון ומסכימה בעקרון...

ולמה הוא לא נענה לסייגים?

נשמע שאמרת לו את זה שאת מבינה אותו ומוכנה לבוא לקראתו בתנאי ש..

מה מונע ממנו את חוסר ההיענות?

יש לך דוגמה לסייג כזה שניסית לבקש ולא זכית לשיתוף פעולה?

את יכולה גם להמציא בשביל הדוגמה. פשוט מנסה להבין איך אפשר לגרום לזה לקרות.

האם ניסית להציב לו את הסייגים כקו אדום ולהסביר שמפה זה בחירה שלו אם להיענות להם או לוותר על הכל?

אבל באמת בהשלמה מלאה שלך שמפה זו בחירה שלו ואת מקבלת באהבה כל דרך שיבחר בה.

אמרתי לו

שפרק זמן מתוחם מאפשר לי להתגייס לזה - נגיד חודש -חודש וחצי..(חודשיים זה מדי..אבל לא יודעת..)

אבל אם הוא ממושך  מדי כמו שהיה שנה שעברה עם הצו 8..שנמשך ונמשך חודשים...

אני לא מצליחה להחזיק מעמד

פשוט לא...

אה וגם רק פעם בשנה

לא יכולה עוד שנה כמו זאת

עד כמה שידוע לי גם כשמתנדבים ברגע שחותמים המילואימניקים כפופים להחלטת הפיקוד, זה לא שהוא יכול להתחייב לדבר כזה.

שאלת אותו אם זה אפשרי תאורטית?

א. יש לו מפקד שמאוד מאפשר מה שצריך.

ב. גם אם טכני לא היה אפשר ...אז הנקודה היא שמה שאני מחפשת זה עצם ההכרה שלו בקושי שלי כנתון שאי אפשר להתעלם ממנו..

אם היה אומר לי - אני כל כך מבין אותך זה באמת קשה כל כך בתנאים האלו ..אבל אני מצטער ניסיתי וזה לא אפשרי.. בואי נחשוב יחד מה עוד יכל להקל עליך...

יותר משהמעשה חשוב מחפשת את ההבנה לזה שהקושי שלי שם הוא באמת אמיתי...ושאני מצפה שלפחות ירגיש אותי רגע באמת.

מבחינתו אם הוא זקוק מאוד זה מובן מאליו שאני אמורה להיות יכולה עבורו..

הוא לא ממש מבין שמבחינתי זה באמת לא ניתן להתמודדות באופן הזה

ושאם אני מסכימה עבורו לעשות ככל יכלתי+ לפחות רוצה להרגיש הערכה,התפעלות..

זה לא מובן מאליו.

זה לא מובן מאליו בכלל!

הרבה לפני חיפוש פתרון כל אחד זקוק שיראו את הקושי שלו באמת כפי שהוא.

אבל אני חושבת שגם את צריכה להכיר בקושי שלו לעומקו,

מבחינתך זה לא בעיה המפקד נותן מה שרוצים, אבל עצם הבקשה, יכולה לגרום לאי נוחות משלל סיבות עד למעשה וויתור על כל המילואים. תנסי להבין מה כ"כ מפעיל אותו.

עכשיו יכול להיות שזה מה שנכון לכם, לוותר למעשה על הכל,

אבל צריך להכיר בקושי לעומקו ולא להציג את זה כ"אפשרתי לו עם סייגים"

יכול להיות שעצם המילואים לא מאפשרים לכם לרדת לעומקם של דברים ולתת את האמפטיה וההכרה בקושי אחד של השני לעומקם.

אולי שיחה פתוחה וכנה, בה מביאים את הפגיעויות שלנו לשיח, ולא מתגוננים (מגננה מייצרת תחושת האשמה כלפי הצד השני)

יכולה לפלס לכם את הדרך קודם כל להבנה עמוקה אחד כלפי השני,

ורק אז לחפש פתרון.

בחלק הזה מציעה לנסות להקשיב לא רק למה שנאמר, אלא גם לאיך שנאמר, להקשיב לשפת הגוף.

לא תמיד ניתן להסביר במילים מניעה מסויימת, אבל לפי תגובת הגוף ניתן לראות שיש שם בור יותר עמוק ממה שהוא מצליח להסביר במילים.

לפעמים צריך לעשות את השיחה הזאת בחלקים כדי להתגבר על תחושות קשות שהיא מעלה ולאפשר לכל אחד לצאת מעצמו למען האחר. 

וכותבת דברים ממש נכונים

דברנו עשרות רבות של שיחות עומק

של לספר לו הכי בעומק מה הרגשות שלי

לא לבקש כלום

רק שיקשיב וירגיש איתי רגע

הוא סיפר לי שעות על שעות על הרצון שלו על מה הז עבורו על כמה הוא זקוק לזה

הקשבתי לו ומבטיחה שכמעט בכיתי כי רציתי כל כך שיהיה לו

הוא איש טוב

אבל הוא לא מצליח לפתוח את הלב לקושי שלי

לשא מבקש ממנו הרבה

וכם אם כלום במעשי

רק שיכיר בו

שיעריך

הוא לא מצליח עד הסוף

הוא פוחד לפתוח אלי את הלב שם כי אז הוא מפחד לוותר לי ולוותר על עצמו הוא לא יודע לשים את הצורך שלו כשהכאב שלי חשוף

אפילו שאני אומרת לו שוב ושוב שאני לא מוכנה לתת לו למחוק את עצמו לגמרי עבורי שזה לא נכון

שאני מוכנה להשתדל באמת ככל יכלתי

אבל

רק שלא יאשיר אותי בודדה עם הקושי

שארגי ששרואה

מאמינה שזה יגיע לשם

אנחנו בהרבה עבודה על זה

השבוע צף לי שוב הכאב

כי אמר בטעות משפטים שאכלו אותי

הוא לא אטום

הז רק מגננה

ותודה ממש מתחברת למה שכתבת

בסוף מאמינה שנצליח למצוא את מקומינו

כדי לעשות דברים שהוא לא רואה איתה עין בעין, השיח צריך לבוא ממקום של רגש וצורך כי בוויכוח על צדקת הדרך תמיד אפשר לדרוך באותו מקום כי שני הצדדים צודקים

וגם, הוא לא חייב לוותר בשמחה ובששון. לפחות בהתחלה, המשוואה של וויתור ושמחה בצד המוותר לא תמיד מתקיימת..

אבל גם וויתור תמידי של האישה על צורך בסיסי כמו שותפות בבית זה לא תקין

בקיצור, זה נושא שדורש איזונים והוא לדעתי יושב עמוק יותר במקום הרגשי ולא רק בטכני.

שולחת חיבוק❤️

שזה עוזר לשכנע מיהשו בהגיון לשי

זה ראש בראש מיותר

הישח הוא באמת רגשי..ופנימי מה אני מרגיש-זקוק-צריך..מה הז עבורי..מה אני מבקשת ממך..וכו

הלוואי ויום אחד נצליח באמת למצוא מוצא טוב לשנינו

זה משו שלדעתי שווה ייעוץ טוב, מן הסתם זה חולש על עוד תחומים

שאי אפשר בה להוריד את שעות הצהריים

(אומרת מהמקרה שלי) הפתרון היה שלקחתי בייביסיטר שתהיה איתי בבית בצהריים ובהשכבות

ולםעמים לקחה לגינה לחלק מהצהריים

זה לא כמו בעל אבל עזר לא לקרוס 

בעלי בקושי נמצא עם הילדים, רק בימי שישי ושבת.

באמת נחשוב ונדבר מה אפשר לעשות.

תודה!

טיפ קטן לדוגמה, ראיתי שאת שמה אצבע על התמודדות עם בת העשר (בכורה?)

חוץ מלבדוק קשב וריכוז (קלאסי לקשיי התארגנות)

כדאי לנסות זמן של אחד על אחד, אבא ובת בשבת חצי שעה או שעה באופן קבוע.

זה לבד יכול לחולל מהפך בהתנהגות שלה כשהיא תתפוס מעצמה בוגרת ונבדלת מהקטנים, ויחסית פחות דורש טכנית.

זו רק דוגמה, תחשבו מה מתאים לכם.

בתור מישהי שהיתה אם יחידנית במשך שנים ועדיין שלושה ימים בשבוע (יומיים עובד מהבית ובימים האלה שותף מלא)

אין לתאר את ההשפעה.

בדיוק כתבתי סיפור על זה אתמול🤭

אני מאמינההשדבר ראשון את צריכה להפוך את המשוואה, ללמוד לתת לעצמך כוחות ולהוסיף בחיים דברים שמשמחים אותך,

ממלאים אותך ועושים לך טוב, והדבר השני, ללמוד להתמודד נכון עם הדברים שמרוקנים אותך, כי בסופו של דבר ניהול האנרגיות הרגשיות שלנו זה הדבר הכי משמעותי בהרגשה שלנו ובחוויית החיים שלנו.

ולגבי להקשיב לך, קצת על קצה המזלג אבל העבודה העיקרית היא במשמעות העצמית שלנו למה שאנחנו אומרים

כשיהיה ברור לנו שזה הדבר הנכון בלי חשש או פקפוקים

שאולי אנחנו מגזימות או אולי הילד יבכה ואז נרגיש רע עם עצמנו, סביר שהילדים יקשיבו. ובאופן כללי האנרגיות שלנו עוברות גם בזה ונשמע לי שכדאי להשקיע את על הכח בעניין הזה...

נשמע באמת מתסכל, שולחת כח

רק ש10 חודשים זה עוד בטווח זמן הסביר.

אני פוליציסטית עם מחזורים ארוכים והצלחתי להיכנס עם 3 ילדים תודה להשם.

אז בע"ה בקרוב אצלכם בשמחה ובידיים מלאות!

ולהתעלם מרעשי רקע בהול.

זה מתחיל בילד וממשיך הלאה.

להתעלם.

התמדה בהתעמלות בשיטה הזאת יכולה להביא לקיצור מחזור ולהסדרת הווסתות

@אפונה

ממש ממליצה.

במקביל כמו שכתבו לעשות עבודה על ה"עוד לא"

להרפות בתוך החסר, להסכים לקבל את ההמתנה.

לגמרי הגיוני לא להיקלט במיוחד שקשה לאתר את הביוץ במחזורים כל כך ארוכים. אתם מצליחים לאתר את הביוץ ולתזמן יחסים לפי זה?

אגב מתי פעם אחרונה בדקת הריון?

שחלות פוליציסטיות זאת תופעה שקורית ל 15% מהאוכלוסיה

סה לא אומר שום דבר על סיכויי הקליטה להריון תקין בע"ה

בפרט שאת צעירה ובריאה ב" ה.

יש כאלה שנקלטו באופן טבעי למרות האבחנה הרפואית הזאת.

האבלנה - רק אבחנה 

הקב"ה איתך תמיד, והוא מסדר הכל לטובתך!

מעבר לזה

בכל שלב בחיים - תזכרי 

שהכל בהשגחה פרטית

הכל משמיים

והכל לטובה.

אל תלחצי משום דבר ואל תתבלבלי מאנשים!

לאנשים תמיד יהיה מה לומר

בכל שלב

אם אין ילדים- למה אין

אם יש- מה עם עוד

אם יש כבר כמות ילדים- למה להביא עוד

מי שקובע זה את ובעלך והקב"ה. 

קודם כל חיבוק על הציפייה לילד אפילו שזה באמת לא הרבה זמן אבל כל חודש זה כמו נצח שכלכך רוצים!

ממה שאני יודעת את יכולה לקחת תמצית שיח אברהם זה מאוד עוזר לאיזון הורמונלי וקליטה להריון

וכמו שכבר רשמו דיקור שיטת אביבה דברים טבעיים..הבנתי שזו הבעיית פוריות שהכי קל לפתור אותה יש גם כדורים שנותנים..ושיהיה בהצלחה תבשרי פה בשורות טובות בקרוב🙏

אם לוקחים לבד בלי הכוונה

לפעמים הטיפות יכולות לעשות בלגן... 

נשואים עשרה חודשים

מנעתם בהתחלה

והיו לך רק 3 מחזורים עד כה

זה אומר שהיו ממש מעט נסיונות אז זה מעודד זה עוד לא מראה על בעיה

כמובן שזה לא אומר שההמתנה לא קשה ומתישה, לא צריך לחכות 5 שנים כדי שזה יהיה "מוצדק"

מנסיוני אני יודעת שלרופאה הולכים אחרי כשנה

וטוב שלרופאת פריון ולא לרופאת נשים רגילה

הייתי מתחילה מלברר על דרכים טבעיות לשחלות כי זה באמת נושא שיכול לעכב

אני פוליצסטית והתחלנו גם לבדוק אחרי כשנה

עד כה ב"ה 2 ילדים מטיפולים

ויכול להיות שיהיה גם טבעי בע"ה אני לא מונעת

יודעת שיש הרבה גם פוליצסטיות שנכנסות טבעי

אני עם שחלות פוליציסטיות ולא היה לי ביוץ הרבה יותר מחודשיים שלושה.. אז אומנם אני הגעתי לטיפולים אבל כנראה לא רק בגלל זה..

בכל אופן, במצב כזה ממש קשה לדעת מתי הביוץ אז ממש ממליצה פשוט להתחיל ממעקבי זקיקים, שרופא ילווה אותכם הזה ואז בשילוב אולטרסאונד ובדיקות דם תדעו במדיוק מתי הביוץ.

חוץ מזה מצטרפת והרבה דברים שנאמרו פה- סה"כ ניסיתם 3 פעמים.. זה ממש כלום גם כשהכל תקין!80% מהזוגות נכנסים להריון תוך שנה-שנה וחצי, ז"א 12-18 ביוצים ונסיונות.. אז זה גם לגמרי בתווך התקין! וגם שחלות פוליציסטיות זה באמת אחד הדברים הכי פשוטים לטפל בהם.. גם לי המליצו על שיטת אביבה (ובסוף בפעם היחידה שניסיתי זה היה כשנכנסתי להריון עם הבת שלי אבל אני לא יכולה להגיד שזה מה שעשה את זה כי היו עוד דברים בסבב הזה) וגם על תזונה שמעתי שיכול לעזור ולהשפיע, לא ניסיתי עד הסוף להתמיד בזה.. ובכל מקרה, זאת באמת יכולה להיות תקופה כיפיית שאפשר להיות ספונטניים ולעשות בתור זוג כל מיני דברים

3 מחזורים

זה אומר 3 ביוצים (בהנחה שהגוף ישר חזר לבייץ אחרי גלולות. הרבה פעמיפ זה לא ככה ולוקח לגוף זמן להתאזן. )

והסטטיסטיקה הפשוטה של ההריונות. זה 1 ל5, כאשר מקיימים יחסים בביוץ.

במחזורים ארוכים, יש בכלל מצב שלא הייתם ביחד בימי הפורחות, ואז זה אפילו לא נספר.... 

יש כדורים במרשם לעידוד ביוץ איקקלומין/לטרזול.

נוטלים חמישה ימים ברצף בשילוב של מעקב זקיקים.

ואם אין בעיית פוריות נוספת, זה פותר את הבעיה.

השאלה אם את רוצה להיכנס לתוך זה, או לתת לעצמך זמן באופן טבעי.

ולשחרר את הלחץ זה תרגול בלי קשר לאירוע, החיים כל הזמן יציפו אותנו בשיבושי תוכניות ולחץ חברתי, זה עניין שצריך לעבוד עליו בפנים.

ממש להשתיק רעשי רקע, לא לקחת ללב, ולנשום❤️

דבר ראשון, לי אין שחלות פוליצסטיות, לפחות לא שידוע לי והיו לי במשך תקופות ארוכות מחזורים של 39 ימים, וב"ה יש לי ילדים.

מעבר לזה, אם את מרגישה שהמתח נכנס ופוגע יש למכון פוע"ה שרות של תמיכה סביב פוריות, אולי שווה לשקול את זה.

מעבר לזה, מסכימה עם מה שנאמר שבאמת לא מדובר בהרבה זמן ונכון להציב גם להורים גבול להתערבות שזה לא מקומם להיכנס בניכם. ובאופן כללי 10 חודשים זה עדיין ממש זמן שבונים זוגיות והוא מורכב גם אם לא מכניסים נושא של פוריות

אתם מנסים לא הרבה זמן. ומחזורים של 38-39 יום זה ממש ממש בסדר. בגלל שאת פוליציסטית לא יודעת אם כולם כללו ביוץ אבל בהנחה וכן אז באמת את במצב ממש ממש טוב!

דרך אגב, אני לא פוליציסטית והמחזור שלי מאוד לא סדיר (50+-30 ימים) וב"ה נכנסתי בקלות להריונות...)

ממליצה להוריד לחץ, להבהיר למשפחה שזה לא עניינם ושאתם מבטיחים להזמין לברית כשתהיה בע"ה. עד אז אין מה לשאול שאלות ולהמליץ המלצות.

עם כמה שזה קשה, ואני לא מזלזלת בכלל, קחו נשימה ותחיו את הרגע. בע"ה יהיו לכם עוד הרבה שנים טובות ושמחות עם ילדים 

גם עם שחלות פוליצסטיות

לא ממליצה על מקלוני ביוץ לא עובד עלינו כל כך.

לי לקח בהריון השני גם בערך 7 חודשים ללא מניעה אבל אין כל כך ביוצים אצל פוליצסטיות ככה שקשה להיכנס להריון

לי עזר לעשות שינוי באורח החיים, לשתות הרבה מים, פחות קפאין, לאכול טוב ומאוזן ולהקפיד על שעות שינה.

זה ממש עזר לי.

יש מישהי שיש לה פודקסט על הנושא ממליצה לשמוע קוראים לה מירי לאב.

בהצלחה!!!

הרבה פעמיים בשחלות פולציסטיות אין ביוץ בכלל, ומתישהו הרירית פשוט נושרת בלי ביוץ ולכן יש מחזור.

אם עובר זמן וכל הזמן המקלון ביוץ מראה קצת חיובי ולא חיובי מוחלט ייתכן ואת לא מבייצת ובגלל זה באמת כדאי לברר את זה עם רופאת פריון.

היה לי חשוב לציין את זה כי גם אני עם שחלות פוליצסטיות ואחרי כמה חודשים שניסיתי להבין מה לא בסדר איתי שאני לא מצליחה לברר מתי הביוץ (בכל השיטות, בפרט עם חום השחר) הבנתי שזה לא שאני פשוט לא מספיק  דויקת זה שפשוט אין כזה.

אז הדבר הכי חשוב זה להבין אם יש ביוץ וזה אני מאמינה שהדבר הראשון שרופאת פוריות תעשה.

ועוד דבר קטן, קחו נשימה. אתם בתחילת החיים ובגלל זה זה ככ מציף אבל אתם תראו ככ שהזמן יעבור שכולם סביבכם תמיד יהיו דברים שלכם אין או שאתם מצפים.

כל אחד והמסלול המדויק לו, בעז"ה זה יגיע לכם בזמן המדויק!!.

ותשמחו מזה שכבר מנסים לעזור לכם בשלב מוקדם ואתם לא סתם נמרחים חודשים בלי ביוץ בכלל.

ממש חשוב לעבד את המרכיב של הלחץ

כי אם אפשר לנטרל אותו, תהיה לכם אפשרות ללכת בדרך הרבה יותר נעימה ומועילה לטווח הארוך.

תוכלי למשל לנסות שיטת אביבה כדי להסדיר את המחזורים, ובמקביל ללמוד שיטת המודעות לפוריות כדי לעקוב בעצמך אחרי הביוץ שלך אם יש ומתי, וכמובן לתזמן יחסים.

שתי השיטות האלה הן כלים מאד אפקטיביים שתוכלי להשתמש בהם כל החיים, בתרחישים כאלה ואחרים.

תוכלי גם ללמוד לאזן את עצמך באמצעות תזונה או דיקור סיני, שישפיעו על הבריאות שלך (יש לתסמונת השלכות נוספות לטווח הארוך, היא קשורה להתפתחות של תנגודת לאינסולין).

הדרך הקצרה לעומת זאת, היא באמת לפנות לרופאת פריון, שתשלח אותך למעקב זקיקים - תהליך מתיש ומייגע שכולל אולטרסאונד מוקדם בבוקר מספר פעמים בחודש עם בדיקת שם, תלות באחות זמינה יותר או פחות שתספר לך מה התוצאות, התערבות תרופתית כדי לגרום לביוץ - שיש לה גם תופעות לוואי.

אנשים נוספים שמעורבים בחדר המיטות שלכם, וברור שהדרך הזאת כוללת גם עליה במרכיב הלחץ.

זו אפשרות כמובן, אבל בעיני פחות טובה.

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

מצד שני אני ממש מבינה את מי שמפחדת

הייתה לנו אזעקה בדרך והיינו באמצע שומקום. היה מאוד מפחיד...

אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך בחיים וחייבים להפסיק לפחד. וכשיש התרעה מוקדמת לחפש בוויז מקלט...

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

אם זה להגיע מרחוק לדעתי את לא מגזימה

ממש לא נעים להתקע בדרך עם ילדים קטנים

אם זה לשבת שלמה אולי הייצי טורחת

אבל בשהיל ביקור קצר לא בטוחה שהייתי יוצאת

הבאנו איתנו גם מזרוני יוגה כדי שאם נצטרך לשכב יהיה נעים יותר.

בעיני הכי חשוב זה להיות באמת רגועים ולא לשדר לחץ לילדים ולהפוך את זה לחוויה (זה באמת מצב לא נעים אבל לחץ לא עוזר), בפועל כשהייתה התראה בדקנו בוויז איפה יש מרחב מוגן קרוב והספקנו להגיע ולהתמקם בנחת...

אנחנו ממש רוצים לנסוע להורים, אבל אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך - אז אנחנו לא נוסעים..

אולי בעלי יסע לבד כדי לבקר אותם.

ממש שאת מפחדת

אבל מבינה גם את בעלך

אנחנו כן נוסעים

לא אצא לטיול במרכז או בהרי ירושלים, זה נראה לי פחות אחראי.

אבל נסיעה סטנדרטית שמאפשרת לפגוש משפחה ולשמור על איזושהי שגרה, זה חשוב ורצוי שווה את זה.

גרים קרוב למרכז, עם המון אזעקות. בכל האיזור הקרוב יחסית למדנו איפה כל המיגוניות והמקלטים, וכשיש התרעה נוסעים למרחב מוגן הקרוב. כמו שאמרו במחסומים המון פעמים יש מיגוניות, בתחנות דלק.. כך שיש מקטעים יחסית לא ארוכים שאם תתקבל התרעה לא יהיה לי מקום בטוח לעצור בו.

כן עושים השתדלות לשמור על ההנחיות אבל בהחלט נוסעים.

היום הגיעו אלינו משפחה ממש מכל הארץ, ב"ה גם מי שהיה בדרך ידעתי לומר להם בהתרעה לאן ללכת וב"ה הספיקו להגיע למרחב מוגן

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כמה וכמה לידות, כולן על הגב, עם אפידורל או משככים אחרים ולא נקרעתי באף אחת. יותר משמעותי להבנתי זה שמן שקדים.

ודרך אגב, באחת הלידות המיילדת רצתה להציע לי תנוחות אחרות וזה גרם להאטה רצינית בדופק של העובר, שהסתדרה כשחזרתי לשכב, אז כדאי להכיר שגם זה עלול לקרות

לק"י

כשעמדתי (או נראה לי שאפילו כששכבתי על הצד) זה גרם לירידות בדופק.

שהיא תעשה לך את העיסוי!

לא רק לתת הדרכה וזהו. זה לא מספיק.

גם בזה יש בחינה של לא נעים... אבל אולי יהיה לך יותר כל מאשר את בעצמך, וגם אפשר לחשוב על זה שזה מעין ללכת לאימון קשה אבל מחזק. קשה כי כואב וגם לע הכי נעים נפשית, אבל מרפא את הגוף.

ללמוד שיטת הפוריות הטבעית- כיצד לא להרות באופן טבעי...יודעת שיש דבר כזה.
מניעה בנרות, דיאפגרמה, שקפים...- אין הורמונים...

חברה אמריקאית שיתפה אותי במניעה מעולה שיש שם, אולי יש גם בארץ? אני לא נתקלתי. מעניין אם מישהי פה מכירה
שבב כזה קטן שמחדרים לתוך העור בזרוע- נשמע מפחיד, אבל מונע נהדר ובלי השפעת הורמונים ככה אני מבינה ממנה. אולי שווה לך לברר?

גם אני סבלתי מסוגים שונים של מניעה הורמונלית

בסוף ויתרתי והשתמשתי בנרות. יש גם שקפים ועוד אפשרויות. נכון, אחוזי ההצלחה יותר נמוכים ,אבל הם גם די גבוהים. חושבת שבאיזור80% (לא זוכרת בדיוק)

אז זאת גם אופציה

נכון זה גם מורכב אבל זה בטח ובטח עדיף מההצעה שלך של לא לקיים יחסים בכלל.

מקסימום בהמשך כשתדעי להשתמש בה טוב תוסיפי דיאפרגמה רק בימים הבעייתיים.

לא הייתי מתחילה עם שקפים ונרות שזה לא נחשב בטוח בכלל בכלל

נראה לי שאם לא יחזרו למסגרות אני בכל מקרה לא אשלח, גם ככה יש עוד ילדים בבית...

זה הכי טוב.
להחזיר למטפלת הישנה, ושוב להוציא ממטפלת ולהעביר לחדשה נשמע מסובך מידי...
וכל זה אחרי שהסתגל והיה בהפסקה בגלל מלחמה/חגים... זה מבלבל והוא פיצי.
אם את עדיין לא חוזרת לעבוד ויש לך אפשרות כלכלית ופיזית, אין שאלה בכלל, לטובתו תישארי איתו.
כשתחזרי לעבוד בע"ה תכניסי אותו בהדרגה למטפלת החדשה (וחסכת לו פה בלבול חוזר ממטפלת ישנה לחדשה ובמדינה שלנו לכי תדעי עוד מה יהיה...) בבטחה ובטוב. (ונקווה שעד אז תיגמר המלחמה)

הבעיה היא שיכול להיות שיחזרו רק למקומות עם מרחבים מוגנים, כלומר כשעדיין יהיו אזעקות, ואז הגדולים יחזרו ואני אחזור לעבודה, ואצטרך להחליט מה לעשות איתו.

אני בעיקר עצמאית, אז אני יכולה להחליט לעבוד פחות בזמן הזה, אבל זה יהיה לי קשה נפשית...

אבל אם ת עובדת, אין מה לעשות הוא צריך מסגרת...
כלומר אין לך ברירה כל כך, לשלוח אותו למפלת הראשונה וכשהיא תצא לחופשת לידה להעביר אותו בתיווך שלך ובשלבים שלא יהיה לו קשה.

גם הפרידה מהמטפלת הישנה חשובה, שיהיה תהליך כלשהו

לשלוח למטפלת בלי ממ''ד?

נראה לי זה ממש תלוי כמה אזעקות יש אצלכם.

אם מורידים את שיקול הממ''ד- נראה לי שבהחלט עדיף למטפלת החדשה.

אבל אם את גרה באזור שכן יש בו אזעקות, הייתי מחזירה למטפלת הרגילה. כי לשלוח למקום בלי ממ''ד זה סכנה ממש, ומקווה שתוך 3 שבועות המלחמה תיגמר.