שואב

אני איתם עץכל הצהריים לבד כולל השכבות וזה קשוח

אולי בלילה בעלך יכול לעזור ולקום שתשני טוב?

אני לא מחפשת לקבל אנרגיות מהם, מוצאת לי הזדמניות אחרות

נעזרת בבייביסיטר כדי לבוא אליהם עם כוחות

ויש ימים יותר וימים פחות....

סבה''כ בימים שאני בטוב כן מצליחה לשמוח ברגעים קטנים של חכמות/חיוכים/כשהם ביחד משחקים

הוא גם לפעמים הולך לישון מאוחר וקם מוקדם

ותמיד הוא אומר שהוא עובד קשה וצריך שיהיה לו כח,

מצד אחד זה נכון מצד שני מבאס שהכל כמעט נופל עלי בסוף.

שאת מתמלאת ממשהו?

יש מישהו שיכול לבוא לעזור בשעות הלחוצות של סוף היום?

גם שלי לא תמיד מקשיבים. ככה זה.

אני כן מנסה לרתום אותם בדרכים יצירתיות יותר

היום רציתי שנאספו את כל כלי הכתיבה לקלמר, הכרזתי שעל כל עיפרון שבשמים בקלמר אפשר לבוא לתת לי כיף ואני סופרת מי נתן הכי הרבה. הם עשו את זה בשמחה ובמרץ!

ונכון, לפעמים אין לי אנרגיות להפעיל אותם, אבל כשאני כן מצליחה לחשוב טיפה מעבר אני מבינה שככה יותר קל גם לי לגרום להם לעשות דברים ובסוף אני פחות עיפה ועצבנית.

לפעמים זה דברים פשוטים ממש; קום חמודי, אני אעשה לך שתי חיבוקים ושלוש נשיקות וזה עוזר.

חיבוק

אני בטוחה שאת אמא מהממת

והילדים שלך זכו!

להרדים אותם גם מעייף אותי ואחת מאלו שאני מרדימה היא ילדה בכיתה ב..

פשוט מבאס כל לילה יושבים ליד 2 מתוך 3 ילדים שלנו עד שהם נרדמים וגם באמצע הלילה הם קמים אלינו

בבוקר הוא קם אבל לא מסכים להתלבש ולהתארגן לגן

זה לגמרי הזמנים הכי קשים במהלך היום.

גם אצלנו אני רוב הזמן עם הילדים.. בעלי חוזר רק בערב ויש ימים שזה קשוח ממש..

עכשיו בחורף אם יש אפשרות אצלכם אולי לקלח יום כן יום לא וככה להוריד עומס..

ולנסות לתת להם הרגשה שהם שולטים. למשל לשאול אותם: מה אתה מעדיף לעשות קודם, להתקלח או לאכול א. ערב?  ואז הם מרגישים שהם בחרו ומנהלים את עצמם כשיהיה להם ברור שאם בחרו א. ערב אחריה תגיע המקלחת.

או להגיד להם בואו נעשה הפתעה לאבא, שיחזור ויראה שכולנו נקיים. אולי תשתפי אותו כשהוא יגיע הוא יוכל להתפעל מזה, אולי גם להקריא להם סיפור או משהו..

לי עזר גם לשמוע את הפודקאסט של אהובה רענן , הבנתי כמה דברים מזווית הראיה של הילדים שלי וככה הצלחתי להבין אותם יותר טוב..

מצרףת לך קישור

היא כתבה ספרים כמו סיפורים מתוך הלב של אורי.. מאוד מוכרת

ויש כמה פרקים לפודקאסט הזה, זה הראשון..

אחד לאחד. לבעלי יחסית בבית חל מהימים.

אז רק חיבוק ונרמול של המצב... אין לי כרגע תובנות פרקטיות 

הילדים שלי ממש לא תמיד רוצים לבוא למקלחת

וילד שלא ישן טוב בלילה יהיה לו קשה לקום בבוקר. בדיוק כמונו, ואצלם הם צריכים יותר שעות שינה

אז לדעתי את יכולה לגמרי להרגיש בסדר, כי הילדים שלנו לא אמורים להיות צייתנים, הם מביעים רצונות משלהם וזה לגמרי הגיוני ונורמלי ולא מעיד על טיב האימהות שלך בכלל בכלל. הפוך, נראה שאת אמא מסורה שמשקיעה המון בהורות שלה, ולדעתי המטרה לא צריכה להיות שהילדים יקשיבו תמיד, אלא ליצור גשר לשיתוף פעולה למרות שהם לא תמיד רוצים להקשיב.

אכתוב:אחכ יותר

באיזה גיל הילדים שלך?

יש שלב:שכולם קטנים  שזה ככ ככ אינטנסבי שהקושי ככ מובן ואפילו מתבקש

כשהגדול/ה יעלו לכיתה ב ג ככה תרגישי הקלה

ויחד עם זה אני מרגישה ששווה להשקיע בהדרכת הורים טובה

זה מאיר את הבית

גם לי קשוח לפעמים

וכמובם לא תמיד מקשיבים

אבל כמה דברים שלמדתי עוזרים מאד

מאד קשה להיות עם הילדים לבד כל היום, זה מובן מאילו שזה שואב כוחות, ושהם לא ממש נותנים כוחות, אין מה לצפות למשהו אחר.

היא אמרה שהם במסגרות, אז זה לא כל היום כנראה.

רק מילים טובות, נשיקות וחיבוקים.

וכשצריך- אז להציב גבול ברור וחזק.

הטיפול בקטנטנים הוא אינטנסיבי והטיפול בגדולים צורך כוחות נפשיים.

אם לא טוב לך, זה הזמן לחשוב על שינוי מערכתי.

אם זה היה הפוך ואמא הייתה יוצאת כל יום מוקדם לעבודה וחוזרת מאוחר,

כל התגובות היו בעד להוריד עומס בעבודה ולהיות בבית עם הילדים עד רמת הפחדה שהילדים יגדלו עם חסכים רגשיים.

אבל כשהאבא לא בבית והאמא לבד מטפלת בילדים (וכנראה גם עובדת ומפרנסת) אז זה נשמע כמו חיים נורמטיביים והגיוניים.

אז זה לא הגיוני ולא נורמטיבי.

ילדים זקוקים לשני ההורים שלהם שותפים בחייהם.

כשהתלות היא מוחלטת בהורה אחד, זה שוחק בטירוף.

וזה לא רק הכמות, זה בעיקר האיכות.

אם לי יש את הפינות שאני מתקשה בהם, בהורות משותפת אני יכולה להיעזר באבא שלהם שיסגור את הפינות שאני מתקשה בהם, ככה שמירב המאמצים שלי מופנים דווקא לרוב שמצליח ואז יש תחושת מסוגלות וסיפוק.

כשזה ממש לבד לבד ברור שזה קשה מנשוא. זה קשה כשזה לתקופה זמנית בוודאי שזה קשה כצורת חיים קבועה.

הדרכת הורים לא תעזור להורה מותש, את זה צריך לפתור בדרך אחרת.

תזכרי שהילדים לא נגדך, הם בעדם.

אל תפחדי לעשות שינוי. כל שינוי הוא הפיך ואם את כרגע זקוקה לזה, אז קודם תכירי בזה ואח"כ תחשבי איך עושים את זה.

הבעיה שלא תמיד אפשר לעשות שינויים...

אצלנו בעלי עובד בעבודה אינטנסיבית מאד אבל זה סוג העבודה ואין מה לעשות.

אני כן מביאה עזרה כמה שאפשר , אבל מרגישה המון בהישרדות 

הכרתי מנכלים בכירים שסגרו לעצמם ביומן יום או יומיים שבהם אוספים את הילדים קבוע.

יש אבות שחשוב להם שהבוקר יהיה רגוע,

קמים מוקדם מכינים את התיקים לילדים כולל הכל. אצל חלקם זה כולל קניית לחם טרי מהמאפייה ב5 בבוקר.

מכינים את הבגדים לילדים, מכינים את הקפה לאישה. מעירים את הילדים בבוקר עם המון אהבה וסבלנות. נשיקה וחיבוק ויוצאים לעבודה.

אולי טכנית זה מעט, אבל נפשית זה המון. גם לאישה

וגם לילדים כיף לפתוח ככה את היום.

זאת רק דוגמה איך כשזה ממש חשוב, אפשר למצוא את המקום לעשות בו שינוי.

גם קימה לילדים בלילה זו לא גזירת גורל. יש אבות שמרדימים את הילדים בלילה והם הרבה יותר טובים בזה מהאמהות שנמצאות רוב היום עם הילדים, ככה שיוצא שכולם מרווחים מזה.

וכמובן גם עזרה חיצונית.

שלא לדבר על שינוי תעסוקתי

(אם זו הייתה האמא שלא בבית, לכולם היה ברור שהיא יכולה לשנות את הבחירה התעסוקתית שלה)

אבל מה שאני יותר מתכוונת, למשל יש קושי ספציפי להביא ילד מסויים לידי שיתוף פעולה, אז האבא יכול לקחת את זה על עצמו, בשיחות עם הילד, בזיהוי הקושי, בנתינת תשומת לב וגם בבניית תהליך הדרגתי. (למשל לוח ניקוד)

זה צעד שיכול להיות מאוד משמעותי לאמא שצריכה לתכלל את שאר האירועים והבלתמים ושאין לה את הפנאי הנפשי לבנות פה תהליך עומק.

סתם דוגמה קטנה אצלנו בשנה שעברה לא הצלחתי לגרום לבן שלי הקטן לנעול נעל אחרת חוץ מהנעל הקרועה בהחלט שלו,

ובעלי היה במילואים ארוכים וידעתי שהוא יצליח די בקלות איפה שאצלי סוחט כוחות.

אז חודש חיכיתי שיסיים את המילואים, ואז למשך שבוע שלם בעלי היה יוצא עם הילד יחף ונועל לו בחוץ את הנעל החדשה (שהייתה מאותו דגם בדיוק, אגב) ואחרי שבוע הילד התרגל ונחסך לנו כל המשבר התארגנות בוקר הזה.

והייתי בכמה הדרכות הורים, ואני קוראת המון ומיישמת ועדיין לכל הורה יש את המקום שהוא מתקשה בו יותר, וצריך להשקיע בו המון כוחות,

ואם הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד, לא היה לי כוח לשאר הדברים.

מצד שני, בעלי לא מצליח להתמודד למשל עם המקלחות הארוכות של הבת הגדולה (בעיות קשב מתקדמות) ביניהם זה תמיד מגיע לפיצוץ ובכי ומילים קשות, ואני תמיד מנהלת את זה ברוגע ושליטה ולא מבינה על מה המהומה ביניהם. אז לוקחת את זה על עצמי לגמרי.

אין הורה שהוא מושלם, לכן בעיני זה ציפייה לא ריאלית לגדל ילדים לבד. כשזה קורה ולא מתאים יותר להורה שמגדל לבד, צריך לחשוב איך משנים את זה.

(כל עוד יש נכונות ורצון והבנה עמוקה של המשמעות של הורה נוסף נוכח ביומיום לשני ההורים)

יש היום הרבה מודעות לשיתוף של הגבר בהורות וזה מתקבל במקומות העבודה בהבנה

הכל ענין של בחירה

מדהים כמה נשים מסכימות לגדל לבד את הילדים וחושבות שאין ברירה אחרת 

הרבה גברים שלא מוכנים לשנות את עבודתם כדי לעזור עם הילדים

בין השאר בגלל שיש הרבה נשים שחושבות שתפקידם לגדל את הילדים ולהעזר בבעל אם הוא מוכן

אני חושבת שגבר צריך לגדל את ילדיו בשותפות עם האישה ולכן לא הייתי מוכנה לקבל את העובדה שרוב העבודה עם הילדים והבית היתה מוטלת עלי

זו הסיבה היחידה שבעלי שותף מלא היום, כי לא הייתי מוכנה אחרת.

לא משמע לי הגיוני  שמימוש עצמי של הבעל קודם לחיים תקינים של אישתו וילדיו

ואז תגידי את ההגיון שלך בבטחון

והוא יגיד שהוא שומע אבל לא מסכים וחושב אחרת.

ואז מה?

תכריחי אותו?

מה יצא מזה?

לא תמיד אנחנו רואים זהה את המציאות

אני אישית מאוד מזדהה עם צורת חיים של שותפות מלאה כמה שאפשר..והיתי חולמת על בעל שזה חלק מרכזי מחייו..

וחשבתי שהוא כזה

ועם השנים התברר אחרת

מתוך מה שאמרת על העקרון שלך

גבר שלא חושב ככה יגיד לך

סבבה אני מבין שאת צריכה עזרה-קחי עוזרת בתשלום ..ומבחינתו נפתרה הבעיה

אי אפשר להכריח מישהו לחשוב כמוני

בא נשאל להפך, האם הוא יכול להכריח אותך לגדל לבד את הילדים? מה יוצא לו מזה?

את בעצם אומרת שבגלל שיש חוסר הסכמה ביניכם אז הוא המחליט 

אלא היחס למילואים

והוא מבחינתו מצפה ממני להתגייס לזה ללא תנאים ..תמיד..

אני זקוקה לכמה גבולות ספציפיים

שמאפשרים לו ללכת. אבל לי לא לקרוס

אני שמה אותם

בטוחה בהם

מסבירה שכשיש אי הסכמה אז צריך איזה גמישות ואי אפשר הכל או כלום

מסבירה למה

שמה כעובדה

ולא יזוז הגזר....

אולי הוא יוותר בסוף אבל ממש לא בהשלמה וגם יהיה לי בעל ממורמר וכבוי

וגם כשאני מוותרת לו אז אני כבויה

קיצר חיים נאחס

והבטחון בהגיון שלי פשוט לא עוזר

אין בכלל משוואה של קריסה מול רצון, למה אישה צריכה לקרוס בגלל רצון כלשהו של בעלה?

אם זה יהיה ברור לך שאין פה משוואה, אולי גם לו זה יוכל להיות ברור.

אז אני ארשום

אם רוצים להשיג דברים בחיים, צריך להתעקש עליהם, אף אחד לא ישיג אותם בשבילך.

אם מוותרים כל פעם ולא נלחמים, החיים נראים בהתאם.

זה לא מישהו זר

מה יעזור לי להיות צודקת ולקבל את מה שרציתי

ולהרוס את הקשר ביננו

קשר יושב על רגשות של בטחון של כבוד הדדי של רגישות והתעניינות ונתינה לשני

אם אבוא בנחרצות ובמלימה כדי לקבל את מה שבעיני צודקת

אני פוגעת בקשר ביננו

ואז מה זה 'ווה לי בכלל

עזרה פיזית זה זניח

לעומת קשר אוהב וקרוב

ואם בעלי היה מתנהג אלי ככה זה היה ממ ש מערער את כל הבטחון והאהבה שיש לי אליו

בעצם דרישה שלך ממנו זה פגיעה בקשר?

והחלטה שלו לא להתחשב בך זה בעצם שמירה על הקשר?

בעצם הגבול שלך

את מוכנה לקרוס בשביל שהוא לא יהיה ממורמר

זו בחירה שלך לגמרי

וגם בכנות מה את יודעת

אני מוכנה להתאמץ מעבר לכולותי כ

בשביל הזוגיות שלנו

ובשביל בעלי שאני אוהבת

אני לא באמת מוכנה לקרוס אני לא באמת אחצה את כל הגבולות של עצמי

גם הוא לא רע ואטום

וגם מאמינה בערך של שותפות עם הכלל

אבל לומר ככה

כל כך לא שייך

את דברת על קריסה, לא המצאתי.

בעיניי ההחלטות המתקבלות הן תמיד בהתאם לגבולות, ככל שהם יותר ברורים יותר קל להיות שלמים עם ההחלטה.

ממש.

אני בסבב הראשון נקרעתי ואחרי 3 חודשים, אמרתי לבעלי שאו שהוא חוזר או שאני קופצת מהחלון. לקחת זמן עד שנתנו לו, אבל וואלה, חזר..

יכול להיות שאם הייתי אומרת בעדינות שקשה לי והייתי בכלל מתחילה להכניס את הרצונות שלו בתוך מערכת השקולים הזו, הוא לא היה מבין את הדחיפות ואני לא יודעת איפה היינו היום. 

מילואים הם חובה חוקית ומוסרית והרבה פעמים עם השלכות חברתיות שמשפיעות על המצב הנפשי.

כדי להגיע לאדם שמולי ולרתום אותו לשינוי, צריך להבין מה מניע אותו, מה עומד בבסיס הרצון שלו למשהו.

זה לא שאין מקום להביע את הצרכים שלך בהקשר של המילואים, אלא שבשיח צריך לתת מענה לצורך שלו.

למשל אם הוא מפחד ממה יגידו במחלקה שלו אם יבקש לפרוש, אז הוא צריך חיזוק רגשי. הוא צריך אמפטיה לסיטואציה כי היא באמת לא נעימה.

ואם נגיד הוא לא מסוגל לעשות מעשה לא חוקי, אז צריך לעודד אותו לפעול בדרך חוקית.

גם אם שתי ההתנהגויות דומות,

המניע לאי שותפות בגידול הילדים מטעם של מימוש עצמי, שונה מאוד ממניע של מילואים שיכול להיות מורכב מכמה מניעים שמכילים בתוכם גם פגיעות נפשית. ולכן הדרך לדבר איתו ולהניע אותו לפעולה תהיה שונה.

אך ורק זה

הז מבחינתו חלק מהותי ועצמי שלו

וזה לא קשור רק לאידאלים. גם.

אבל לא רק

הוא פשוט מקבל מזה מלא מילוי ומימוש וחיות ומשמעות שהוא לא מוצא בכלום אחר...

(אין שום אי נעימות מהמחלקה או קטע חוקי- זה התנדבות מלאה יש לנו פטור מצד מספר ילדים כבר כמה שנים טובות)

מבינה אותו אגב

והיתי כל כך רוצה לתת לו

אבל צריכה בשביל זה ישהיה לי איזה נקודות אחיזה מסוימות שאותן אני מבקשת

אני לא מונעת ממנו ללכת

רק עם סייגים קצת.

אבל כתבת מאוד נכון ומסכימה בעקרון...

ולמה הוא לא נענה לסייגים?

נשמע שאמרת לו את זה שאת מבינה אותו ומוכנה לבוא לקראתו בתנאי ש..

מה מונע ממנו את חוסר ההיענות?

יש לך דוגמה לסייג כזה שניסית לבקש ולא זכית לשיתוף פעולה?

את יכולה גם להמציא בשביל הדוגמה. פשוט מנסה להבין איך אפשר לגרום לזה לקרות.

האם ניסית להציב לו את הסייגים כקו אדום ולהסביר שמפה זה בחירה שלו אם להיענות להם או לוותר על הכל?

אבל באמת בהשלמה מלאה שלך שמפה זו בחירה שלו ואת מקבלת באהבה כל דרך שיבחר בה.

אמרתי לו

שפרק זמן מתוחם מאפשר לי להתגייס לזה - נגיד חודש -חודש וחצי..(חודשיים זה מדי..אבל לא יודעת..)

אבל אם הוא ממושך  מדי כמו שהיה שנה שעברה עם הצו 8..שנמשך ונמשך חודשים...

אני לא מצליחה להחזיק מעמד

פשוט לא...

אה וגם רק פעם בשנה

לא יכולה עוד שנה כמו זאת

עד כמה שידוע לי גם כשמתנדבים ברגע שחותמים המילואימניקים כפופים להחלטת הפיקוד, זה לא שהוא יכול להתחייב לדבר כזה.

שאלת אותו אם זה אפשרי תאורטית?

א. יש לו מפקד שמאוד מאפשר מה שצריך.

ב. גם אם טכני לא היה אפשר ...אז הנקודה היא שמה שאני מחפשת זה עצם ההכרה שלו בקושי שלי כנתון שאי אפשר להתעלם ממנו..

אם היה אומר לי - אני כל כך מבין אותך זה באמת קשה כל כך בתנאים האלו ..אבל אני מצטער ניסיתי וזה לא אפשרי.. בואי נחשוב יחד מה עוד יכל להקל עליך...

יותר משהמעשה חשוב מחפשת את ההבנה לזה שהקושי שלי שם הוא באמת אמיתי...ושאני מצפה שלפחות ירגיש אותי רגע באמת.

מבחינתו אם הוא זקוק מאוד זה מובן מאליו שאני אמורה להיות יכולה עבורו..

הוא לא ממש מבין שמבחינתי זה באמת לא ניתן להתמודדות באופן הזה

ושאם אני מסכימה עבורו לעשות ככל יכלתי+ לפחות רוצה להרגיש הערכה,התפעלות..

זה לא מובן מאליו.

זה לא מובן מאליו בכלל!

הרבה לפני חיפוש פתרון כל אחד זקוק שיראו את הקושי שלו באמת כפי שהוא.

אבל אני חושבת שגם את צריכה להכיר בקושי שלו לעומקו,

מבחינתך זה לא בעיה המפקד נותן מה שרוצים, אבל עצם הבקשה, יכולה לגרום לאי נוחות משלל סיבות עד למעשה וויתור על כל המילואים. תנסי להבין מה כ"כ מפעיל אותו.

עכשיו יכול להיות שזה מה שנכון לכם, לוותר למעשה על הכל,

אבל צריך להכיר בקושי לעומקו ולא להציג את זה כ"אפשרתי לו עם סייגים"

יכול להיות שעצם המילואים לא מאפשרים לכם לרדת לעומקם של דברים ולתת את האמפטיה וההכרה בקושי אחד של השני לעומקם.

אולי שיחה פתוחה וכנה, בה מביאים את הפגיעויות שלנו לשיח, ולא מתגוננים (מגננה מייצרת תחושת האשמה כלפי הצד השני)

יכולה לפלס לכם את הדרך קודם כל להבנה עמוקה אחד כלפי השני,

ורק אז לחפש פתרון.

בחלק הזה מציעה לנסות להקשיב לא רק למה שנאמר, אלא גם לאיך שנאמר, להקשיב לשפת הגוף.

לא תמיד ניתן להסביר במילים מניעה מסויימת, אבל לפי תגובת הגוף ניתן לראות שיש שם בור יותר עמוק ממה שהוא מצליח להסביר במילים.

לפעמים צריך לעשות את השיחה הזאת בחלקים כדי להתגבר על תחושות קשות שהיא מעלה ולאפשר לכל אחד לצאת מעצמו למען האחר. 

וכותבת דברים ממש נכונים

דברנו עשרות רבות של שיחות עומק

של לספר לו הכי בעומק מה הרגשות שלי

לא לבקש כלום

רק שיקשיב וירגיש איתי רגע

הוא סיפר לי שעות על שעות על הרצון שלו על מה הז עבורו על כמה הוא זקוק לזה

הקשבתי לו ומבטיחה שכמעט בכיתי כי רציתי כל כך שיהיה לו

הוא איש טוב

אבל הוא לא מצליח לפתוח את הלב לקושי שלי

לשא מבקש ממנו הרבה

וכם אם כלום במעשי

רק שיכיר בו

שיעריך

הוא לא מצליח עד הסוף

הוא פוחד לפתוח אלי את הלב שם כי אז הוא מפחד לוותר לי ולוותר על עצמו הוא לא יודע לשים את הצורך שלו כשהכאב שלי חשוף

אפילו שאני אומרת לו שוב ושוב שאני לא מוכנה לתת לו למחוק את עצמו לגמרי עבורי שזה לא נכון

שאני מוכנה להשתדל באמת ככל יכלתי

אבל

רק שלא יאשיר אותי בודדה עם הקושי

שארגי ששרואה

מאמינה שזה יגיע לשם

אנחנו בהרבה עבודה על זה

השבוע צף לי שוב הכאב

כי אמר בטעות משפטים שאכלו אותי

הוא לא אטום

הז רק מגננה

ותודה ממש מתחברת למה שכתבת

בסוף מאמינה שנצליח למצוא את מקומינו

כדי לעשות דברים שהוא לא רואה איתה עין בעין, השיח צריך לבוא ממקום של רגש וצורך כי בוויכוח על צדקת הדרך תמיד אפשר לדרוך באותו מקום כי שני הצדדים צודקים

וגם, הוא לא חייב לוותר בשמחה ובששון. לפחות בהתחלה, המשוואה של וויתור ושמחה בצד המוותר לא תמיד מתקיימת..

אבל גם וויתור תמידי של האישה על צורך בסיסי כמו שותפות בבית זה לא תקין

בקיצור, זה נושא שדורש איזונים והוא לדעתי יושב עמוק יותר במקום הרגשי ולא רק בטכני.

שולחת חיבוק❤️

שזה עוזר לשכנע מיהשו בהגיון לשי

זה ראש בראש מיותר

הישח הוא באמת רגשי..ופנימי מה אני מרגיש-זקוק-צריך..מה הז עבורי..מה אני מבקשת ממך..וכו

הלוואי ויום אחד נצליח באמת למצוא מוצא טוב לשנינו

זה משו שלדעתי שווה ייעוץ טוב, מן הסתם זה חולש על עוד תחומים

שאי אפשר בה להוריד את שעות הצהריים

(אומרת מהמקרה שלי) הפתרון היה שלקחתי בייביסיטר שתהיה איתי בבית בצהריים ובהשכבות

ולםעמים לקחה לגינה לחלק מהצהריים

זה לא כמו בעל אבל עזר לא לקרוס 

בעלי בקושי נמצא עם הילדים, רק בימי שישי ושבת.

באמת נחשוב ונדבר מה אפשר לעשות.

תודה!

טיפ קטן לדוגמה, ראיתי שאת שמה אצבע על התמודדות עם בת העשר (בכורה?)

חוץ מלבדוק קשב וריכוז (קלאסי לקשיי התארגנות)

כדאי לנסות זמן של אחד על אחד, אבא ובת בשבת חצי שעה או שעה באופן קבוע.

זה לבד יכול לחולל מהפך בהתנהגות שלה כשהיא תתפוס מעצמה בוגרת ונבדלת מהקטנים, ויחסית פחות דורש טכנית.

זו רק דוגמה, תחשבו מה מתאים לכם.

בתור מישהי שהיתה אם יחידנית במשך שנים ועדיין שלושה ימים בשבוע (יומיים עובד מהבית ובימים האלה שותף מלא)

אין לתאר את ההשפעה.

בדיוק כתבתי סיפור על זה אתמול🤭

אני מאמינההשדבר ראשון את צריכה להפוך את המשוואה, ללמוד לתת לעצמך כוחות ולהוסיף בחיים דברים שמשמחים אותך,

ממלאים אותך ועושים לך טוב, והדבר השני, ללמוד להתמודד נכון עם הדברים שמרוקנים אותך, כי בסופו של דבר ניהול האנרגיות הרגשיות שלנו זה הדבר הכי משמעותי בהרגשה שלנו ובחוויית החיים שלנו.

ולגבי להקשיב לך, קצת על קצה המזלג אבל העבודה העיקרית היא במשמעות העצמית שלנו למה שאנחנו אומרים

כשיהיה ברור לנו שזה הדבר הנכון בלי חשש או פקפוקים

שאולי אנחנו מגזימות או אולי הילד יבכה ואז נרגיש רע עם עצמנו, סביר שהילדים יקשיבו. ובאופן כללי האנרגיות שלנו עוברות גם בזה ונשמע לי שכדאי להשקיע את על הכח בעניין הזה...

נשמע באמת מתסכל, שולחת כח

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

אני חושבת שזה הגיוני

פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.

ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...

אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.

וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור

אבל זה כן

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

וגם התגובות צפויות לגמרי

כלומר

אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר

אבל הילדים כבר לא פיציים

יש לילות שאת ישנה טוב

אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.

כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו

נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.

לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...

(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)

עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים

פיזיים ונפשיים כמו:

1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)

2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה

3. חוסר בפעילות גופנית

4. חוסר במנוחה פיזית

5. עומס משימות

6. לחץ בעבודה/ בבית

7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית

8. חוסר בזמן עצמי

9. הימצאות תמידית במקומות רועשים 

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

כדי לאשר אבחנת אוטיזם בודקים שני מרכיבים-קשיי תקשורת בתחומי עניין חזרתיים , אצל מחוננים אני חושבת שאין תחומי עניין חזרתיים...

והיום מבינים גן שהמרכיב החושי (הקושי בוויסות חושי, חיפוש תחושה, רתיעה מתחושה ) הוא מרכיב מהותי מהתקשורת ואפילו שחלק מקשיי התקשורת נובעים מהמרכיב התחושתי והמוצפות מגירויים, (זה במחקרים, לא הכל מאוד מבוסס עדיין) מרכיב שאצל ילד מחונן לא חייב לבוא יחד עם המחוננות (אני מחוננת ואין לי שום קושי תחושתי, הבן שלי על הרצף והאמת שאני לא רואה דמיון, והוא בתפקוד גבוה עם יכולות קוגניטיביות גבוהות לדברי הפסיכולוג) . כן מאפיין את האוטיסטים איים של יכולות (גם לא תמיד) שיכולים להזכיר מחוננות, ואני מניחה שיש מחוננים על הרצף לא מאובחנים/מחוננים עם קשיים רגשיים ותחושתיים שאינם על הרצף, בסוף מאוד קשה לייצר אבחנה מבדלת בגיל הצעיר, במיוחד אצל ילדים בתפקוד גבוה, אבל אני חושבת (ומהיכרות אישית) שמחוננים כן ידביקו את הפער החברתי כשיגדלו, כי הם ובני גילם יתאזנו , אוטיסטים לא ידביקו את הפער, גן אם הם בתפקוד גבוה וזה לא בולט...

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).

בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.

יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.

כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים

לק"י

נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.

אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.

הגורם הוא אחר

ולכן המענה צריך להיות אחר

בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני

אוטיזם זו לקות

מחוננת זו יכולת

אפשר לקשור לקות ליכולת ויכולת ללקות

זה לא אומר שזה בהכרח נכון

יש מחוננים שאין להם שום לקות או בעיה מיוחדת

רק נטו יכולות גבוהות 

עדיין נותרתי בתהיות, האמת...🙈 כי באמת בנות פה מתארות קשיים למחוננים שיוצאים מגדר המחוננות הבסיסית.

אבל אולי באמת ההבדל הוא שאוטיסטים לא יודעים לתקשר כמו שצריך עם הסביבה ומחוננים - עם כל הקושי - כן יודעים...

(אני פשוט מסתמכת על מה שאני מכירה... בעלי מחונן כנראה, אבל אין כמוהו יודע לתקשר עם אנשים, והבן שלי גם מחונן, אבל מתקשה בתקשורת, ובאמת אובחן לאחרונה עם אוטיזם... אבל זה לקח זמן, כי הוא בתפקוד גבוה)

מחוננים מראים התנהגויות של אוטיסטים

אוטיסטים הם מחוננים.

וזה לא נכון. לרוב.

יש קשיים חברתיים ויש יכולות קוגניטיביות לפעמים דברים מופיעים ביחד. ולפעמים יכולת מסוימת משפיעה על משהו אחר.

ילד עם רמה קוגניטיבית מאוד גבוהה יכול להיות שיתקשה להשתעמם בלימודים, להסביר את עצמו כל הזמן, ויעדיף שיחות מבוגרים. (לאנשים יראה קושי תקשורתי).

ילד עם אוטיזם יראה עניין מוגבר בתחום מסוים, (לדוג' מתמטיקה, שחמט) , וימעט להשקיע משאבים בתחומים אחרים או ביצירת קשרים, אז יראה מחונן באותו תחום.

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

להיות שעדיף תור פיזי, אם יש לך אפשרות.

את מתארת משהו שאולי יכול להיות קשור לחרדה, ואולי לא.

ואני מניחה שבשביל לבדוק, הרופא יצטרך שתגיעי פיזית.

הטלפון בדרך כלל מתאים למרשם קטן, התייעצות קצרה, לא לטיפול ממש

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

אם זה חרדה, אז לתת לעצמך את הזמן.

לחזור כמו מנטרה במח שתיכף זה יעבור.

נשימות עמוקות.

ובכל מקרה, כדאי ללכת לרופא לשלול דברים נוספים.

3 שניות שאיפה. 3 שניות שמירה בבטן ו3 שניות נשיפה.

לחשוב על דברים מרגיעים.

שירים

הוא יודע שאני דוסית, אני לבושה ככה!!

בהתחלה חשבתי שהוא מדבר בקטע של סוג של סבא.. או משהו כזה.  

אבל זה נהיה שאלות של הרבה זמן והרגשה של רצון לברוח..

אני רואה מבוגרות ממני שמכבדות אותו ומקדישות לו זמן.. אני צעירה וזה לא מתאים לי גם בלי קשר. 

לק"י

זה לא שהוא בודד לגמרי. אני מבינה שיש כאלה שכן משוחחים איתו.

(גם אם הוא היה בודד וזה היה מעיק עלייך, אז לא הייתי אומרת שמחובתך לשוחח איתו. אבל אם הוא גם לא בודד, אז בכלל).

זה הזמן לעצור. אפשר להתעלם או להגיד בוקר טוב בנימוס ולהכנס פנימה, בלי מה שלומך או שאלות. אם הוא שואל מה איתך - בסדר תודה שיהיה יום נעים.

אם יש אנשים שמתאים להם לדבר איתו או שמרגישים שזה פחות מעיק עליהם - הם ידברו איתו. עלייך זה מעיק אז פשוט תפסיקי.

אי אפשר לבנות קשר, ועוד כזה שלא מתאים לך ואת לא מעוניינת בו, אם הוא מעיק עלייך רק בגלל הרחמים.

תרחמי קודם על עצמך

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!

מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..

שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד

שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️

אהבתי

זה כבר חצי ריפוי

ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים

ותראי איך את חשובה לו

ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו

איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום

שיהיה לכם ערב קסום 

ושזה יתן לכם מלא כח להמשך

בשורות טובות

זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.

איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️

כמה קשה. מבינה אותך כ"כ

שולחת חיבוק גדול.

ותודה לכם. 

תבקשי הפניה מהרופא ילדים, לא יאבחנו היפראקטיביות בגיל הזה, אבל תדגישי את הקשיים ואולי יתנו לך אבחון אצל מרפאה בעיסוק שתבדוק וויסות חושי ודברים נוספים...

אם המצב באמת כמו שאת מתארת-מרפאה בעיסוק ממש יכולה לעזור, ללמד אותו לווסת את הכוח שלו, ללמד אותך איך להתמודד איתו-יכול להיות שהוא ילד שזקוק לגירוי תחושתי גדול יותר, כי נשמע שהוא מתנהג בצורה טיפוסית לגיל שנתיים-אבל מפעיל המון כוח, הרבה ילדים בגיל שנתיים מרביצים או מפרקים משחקים לאחים שלהם, נשמע שהעניין אצלו שבכל פעולה שלו הוא מפעיל המון כוח...

בהצלחה! נשמע קשוח ממש

זה לא ילד ראשון שלי

קלאסי בגיל שנתיים להציק אבל הוא פשוט מנוע טורבו

זה בלי הפסקה ומתזז ואני לא מצליחה לעצור את זה

גם אין לו פחד

חופשי בגינה נניח

ילד בן ישר עוקף אותו בתור למגלשה

הוא מטפס מהצד על הסולם נוגס בו בברך

וואלה זה זר לי..

וגם מאש/כביש/כלבים שום דבר לא מפחיד אותו..

וזה כבר מפסיק להיות מעניין לעשות מה שעניין אותו בגיל שנתיים...
 

יש לי אחד כזה שבגיל יותר צעיר אפילו עלה לארון העליון במטבח ופתח ושפך את האקמולי... היה אלוף במתקנים בגינה...וכד'

ובכללי צריך כל הזמן אקשן ומשהו לעשות...

אחרת מפנה את המרץ להצקות ולצומי...

יש לאופי הזה גם יתרונות. זה אחד שתמיד ישיג מה שהוא רוצה, עצמאי מאד, אוהב אתגרים