מדי יום אני מעלה קטעים מתוך #סיפורהתשובהשלי. תודה על הקריאה!♥︎
עבר עשור מאז החזרה בתשובה שלי. כל מי שעובר תהליך דומה מכיר את המושג "תשובה על התשובה", קבלת פרספקטיבה אחרת על הדברים.
המשך פרק קודם
כל השנים שאלתי את עצמי: "מה אנחנו צריכים לתת להורים? מהם המחוייבות שלנו אליהם?"
לקח לי כמה שנים טובות להגיע לזה שההורים רוצים מאיתנו שני דברים עיקריים:
כבוד ולקבל אותם כמו שהם.
ההורים שלנו רוצים לקבל מאיתנו כבוד. רוצים שנקשיב להם ונכבד את הדעה שלהם.
וזה מה שחשוב להם. אפילו יותר מאם בסופו של דבר בפועל נקבל את הדעה שלהם או לא.
הבעיה שזה לא משהו שאפשר לזייף, הכבוד הזה צריך להיות פנימי וזאת עבודה.
אבל כדאי לעשות את העבודה הזאת, כדי סוף כל סוף להתבגר. שנהיה הורים בוגרים לילדים שלנו, ולא "ניתקע" גם בגיל ארבעים בשנות העשרה עם אותם כעסים ומשקעים.
חובה עלינו לעשות את עבודת הלב "לטהר" את צינור התקשורת הסתום בינינו. ויכוחים לא עוזרים ולא פותרים שום דבר, שיחות לא מרפאות את היחסים. כשמבינים שהדיבורים לא עוזרים לתקן יחסים, אפשר קצת להתרחק למרחק ממנו זה פחות מכאיב, ולהתחיל לעבוד על היחסים, לרשום מכתבים, לעשות דמיון מודרך, להתפלל, לסלוח. לשוחח שיחות קצרות, יותר להסכים, פחות להתווכח ולטעון טענות, גם אם בסוף לעשות מה את מה שחושבים לנכון,לתת מתנות קטנות. הלבבות שלנו קשורים. במיוחד עם הההורים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. גם אם רק אחד עושה עבודה פנימית זה משפיע על הצד השני.
יחסים בן אמא לבת מורכבים לרובנו. זה מתבגר כשאנחנו בוחרים אורח חיים או דעות שונות מהם. אבל גם כשתהום מפריד בינך לבינה, אל תתייאשי, זה רק היקף עבודה שאת צריכה לעשות.
ההורים רוצים שנקבל אותם כמו שהם, בלי רצון לשנות אותם ולחנך אותם. הם אנשים מבוגרים עם אופי מגובש ודעות שטבועות בהן חזק, שרוב הסיכויים לא ישתנו ואם ישתנו אז לא הרבה.
אנחנו צריכים להבין שהם נתנו לנו את הטוב ביותר שהיה להם לתת עם הכלים והנסיבות שהיו להם באותו זמן, ללמוד לפרש מחוות שונות כמו דאגה מופרזת, מתן עצות ואפילו ביקורת כאהבה, שהם פשוט לא יודעים לבטא אחרת. וגם אם הם לא מבטאים את האהבה שלהם כמו שאנחנו היינו רוצים, הם אוהבים אותנו.
לפעמים, יש הבדל עצום במזג שלך לבין מזג של ההורים והדרכי הסתכלות שלך על העולם שונים משמעותית משלהם. אבל אפילו אז, אפשר להתרחק למרחק בטוח ממנו אפשר לאהוב.
)
