אני חושבת שאני אמא מדהימה אבל יש קטע שאני חלשה בו, הקטע הרגשי-חברתי שכ"כ חשוב להתפתחות בגיל הרך (4+).
אתחיל מסיטואציה שתדגים, ואז אעבור לעקרון שאני רוצה לדבר עליו.
אני רואה בגינה אמהות אסרטיביות שממש מתווכות לילדים שלהם (אסור ומותר, נותנות חטיפים שיחלקו לחברים כדי ללמד על ערך של לכבד, לתת ונתינה וכו)
האימהות האלו עושות סדר אם יש בלאגן והילדים דוחפים (אומרות להן שיש תור ושישחקו אחד אחד), מובילות את הילדים והחברים שלהם לאן שרצוי ומה שרצוי שיעשו ובקיצור תמיד יודעות מה הדבר הכי נכון לילד שלהן, רגשית, פיזית, התפתחותית וגם מתווכות לו סיטואציות (מה עושים אם הבן שלך קבל מכה? ספג עלבון מחבר? וכן על זו הדרך גם בהתנהלות אסרטיבית מול חברים שלהם ויש להן ביטחון כזה). תמיד יש להן איזו אמירה פדגוגית מושכלת וכל הילדים בגינה, נדהמים ומקשיבים, סרים למרותם.
אתמול, אמא כזו שהבן שלה בטעות פגע בבן שלי בלי כוונה כי הבן שלי עמד קרוב לנדנדה, עשתה משהו דומה, לקחה את הבן שלה אלינו ובקשה ממנו שיתנצל אפילו שזה היה בלי כוונה והסבירה לו שלבן שלי בטח כואב וזה לא נעים ופשוט נדהמתי. כל כך הערכתי את זה, את הפניה הזו ותשומת הלב לבן שלי. אבל אח"כ גם הבנתי שהיא בעצם מכשירה את הבן שלה לאורחות חיים כאדם בוגר בהתנהלות חברתית שתשרת גם אותו.זו שפה שאני לא מדברת!
אני מרגישה שאני אמא כזו מקסימה אבל בעיקר אדם עדין, אסרטיבי בחיי הבוגרים אבל לא רס"רית כזו, לא מרגישה נעים לחנך ילדים אחרים (מצד שני יש לי תפקיד וצריך) לא יודעת לטפל בסיטואציות יומיומיות חברתיות או רגשיות ולתת עליהן מענה. אצלי הילדים ישתוללו בגינה ופחות יקשיבו לי. אולי אין לי את הצד האסרטיבי, המחנך כל כך.
אבל זה יותר הרגשי גם-למשל-השבועהבן שלי ננשך ע"י ילד בגן, גיליתי את זה רק בגינה כשהוא שיחק עם אותו חבר בגינה אחה"צ. לא כ"כ ידעתי מה לומר לחבר הזה? מעצבן שילד נשך את הבן שלי והבן שלי עוד אוהב אותו ומשחק איתו בגינה (ברור לי שזה טבעי אצל ילדים ומצד שני צריך לומר משהו) ועוד הבן שלי רצה להזמין אותו אלינו. רק אמא שלי שבמקרה הייתה איתי נזפה בילד ושאלה אותו-למה עשית לו את זה? ואז הרגשתי שהיא נתנה תוקף וביטאה סטופסוף מה שהרגשתי. קשה לי עם רגשות.
ובכלל איך לתווך לילד שלי את הסיטואציה? מה אומרים במקרה כזה?
ואפילו יותר מזה, יש לי תאומים. אחד התאומים שלי ממש חברותי וקל לו להתחבר עם ילדים אחרים, עוד לפני שאני שמה לב הוא כבר מתנדנד יחד עם חבר, רץ עם כל החברים ממתקן למתקן אבל התאום השני פחות מעוניין בזה, לא מבין לאן רצים כולם ויותר נצמד אליי בגינה (הוא ילד סופר חכם אבל נראה שבקטע החברותי יותר קשה לו). קצת כואב לי לקבל את זה מילא אם היו אחים שונים אבל התאומות יוצרת השוואות בלתי נמנעות וכואב לי על התאום היותר איטי שקשה לו ופחות מבין את הקודים החברתיים למרות שברור לי שגם הזמן עושה את שלו וכו. (אבל האם צריך לעשות משהו וללמד אותו על חברים או איך להתנהל עם חברים?)
פעם אחת התאום החברותי התנדנד עם חבר יחד בנדנדה והתאום שקשה לו יותר בזה התבאס
כי רצה גם להתנדנד עם אותו החבר אבל לא כ"כ ידעתי מה לומ רלו, וזו עוד בעיה כי מנק' המבט שלי מי שלא מבקש את זה או רוצה לא מבקשים ממנו, לא נעים לי שחבר שלא בקש ממני להתנדנד אני אציע את עצמי ומה כ"כ נורא אם זה פשוט לא יקרה?
ניסיתי לדפדף את זה. כי אולי קשה לי לראות דברים מנק המבט של הילד ולא שלי. להתמודד רגשית עם הסיטואציה החברתית בזמן אמת יותר מורכב לי כנראה וקשה לי לשלוף מענה או פתרון.
בינתיים הבן החברותי שלי כבר רץ עם אותו חבר למתקן אחר והתאום השני נשאר מאוכזב. הוא לא קבל הזדמנות שווה להתננד עם החבר גם. אבל מה, הייתי מבקשת מהחבר שלא יזם את זה איתו וכן עם התאום השני? לא היה לי נעים. הרגשתי שלא טיפלתי בסיטואציה טוב אבל זה רק בדיעבד. באותו זמן אפילו לא התייחסתי לזה במיוחד. לא יצא? לא נורא. בקיצור, מתסכל. איך לאמץ מבט ילדי? יש אימהות שממש טובות בזה ואני מרגישה שמרוכזת בעצמי וקל לי לראות אותי ומה שנוח לי ופחות את עולמם הרגשי.
וגם,יש בי איזה טוב ועדינות ונאיביות. כשאני מארחת אני קונה חטיפים ומתרגשת, אני כאילו מתרגשת מזה שילדים בוחרים להגיע אלינו, לשחק עם הילדים שלי! מארגנת את הבית, מעניקה לכל החברים. כאילו בעצם אני רוצה להרשים כי אני עצמי נמדדת בביקור הזה! אני רואה אמהות שבקושי יקנו משהו, או לא ישקיעו בכיבוד בכלל או שלא יושבות עם הילדים בכלל או נותנות לאח הגדול אם יש לשחק עם הילדים. אם חברים שמוזמנים יעלו עם נעליים על הספה לא נעים לי אפילו להעיר להם, אני לא רסרית משמעת, הערתי בסוף אבל הרגשתי קצת לא נעים כאילו אני מנסה שחשוב לי לא להרוס לילדים שלי ושימצאו חן. אימהות אחרות שמארחות יודעות להתיחס בכבוד לילדים האחרים אבל קודם כל יודעות להיות אסרטיביות לטובת הילדים שלהן. וובטח שיעירו לילדים שעולים על הספה ויכוונו אותם לדברים שנוחים להם. לי כאילו אין יומרה לחנך ילדים של אחרים וגם לא נעים לי. וגם חסרה לי האסרטיביות כאמור. אני אתן לילדים חופש להוציאמלא משחקים ולבלגן ובסוף אני אסדר הכל. לעומת אימהות שהתארחנו אצלהן והובילו לשחק במשחק אחד בלבד או שניים ולאסוף. שוב-תיווך כבר אמרנו? אולי אין לי אינטואיציה או בשלות שנדרשת מהתפקיד האימהי?
ולפעמים מרגישה שיש פה סיפור אחר, אולי עמוק יותר?
לפעמים מרגישהשאני עדינה ושקופה ואפילו ילדים מהגן יכולים להיות אסרטיביים, נבזיים ואכזריים.
יכול להיות שאני חומלת על הבן הפחות חברותי כי אני הייתי כזו שקשה לי בסיטואציות חברתיות. יותר בעולם שלי בתור ילדה, בקצב שלי וקשה לי להיפתח. אני יותרמזדהה עם הילד שקשה לו, כי לילד שקל לו חברתית אני מפרגנת אבל זה בטח לא תכונה שבאה ממני. אני משתאה מזה אצלו לפעמים, אבל גם קצת נבהלת מסוג ילדים כזה בגלל עצמי.
מרגישה שאני מנסה להרשים באיזשהו מקום את החברים של הילדים שלי, ילדים בגיל גן, וקשה לי לפנות אליהם בבקשה או לדעת איך להניע אותם ומה לומר.
על אף שאני אדם אסרטיבי בחיי הבוגרים אולי זה לוקח אותי למקומות שאני באופן אישי חלשה בהם, אני יותר שכלית ואינטלקטואלית, מעדיפה להיות על הספסל, מרוחקת בקטע הרגשי,אולי כי עלולים להיפגע, יכולה לשבת ולפתח את הילדים שלי ולטפח אותם אבל הם עדינים כמוני וטובים אבל יותר קל לי ללמד מקצוע או ערכים מאשר לצייד אותם בתבונה על חברים, יחסים והתמודדות חברתית.
אולי בגלל שהייתי ילדה לא מקובלת עם עולם פנימי עשיר, זה מחזיר בי את הילדה הקטנה שעומדת מול החברים ונבוכה.
פעם בג'ימבורי ילד אחד אמר לאחד התאומים שלי שהוא בכלל לא יזמין אותו הביתה, רק את התאום השני וכ"כ הופתעתי ונפגעתי ורק אח"כ חשבתי על דברים שאפשר לענות ולומרבחזרה שגם הוא לא יזמין אותו וכו ותמיד אתה נבוך כי עומד ממול ילד גם. אבל גם לא צריך להיות פראייר.
בקיצור, יצא פוסט פלספני וגם עמוק ורגיש, אז מה בא לי?
בא לי להיות חזקה ואסרטיבית (האם יש בי את הכוח?), מגנה על ילדיי, יודעת מה הדבר הנכון לעשות או בכלל-לומדת את השפה הרגשית ואיך לתווך להם מציאות וסיטואציות יומיומיות בחברה. וחזקה ובטוחה בעצמי מול חברים שלהם. שאני או הילדים לא נהיה עדינים כ"כ, פגיעים כ"כ. בא לי שהילדים שלי יהיו חזקים רגשית.
עכשיו נותר לברר רק איך אני עושה את זה?
