הטבעת נראתה פשוטה, אך תהילתה הייתה ידועה בכול. היא נשאה עימה כוח עצום, כוח שיכול היה לשעבד את כל מי שהעז לנסות להשתמש בו. טום, בתמימותו, הרים את הטבעת והרגיש את הכוח שלה. אך בניגוד לרבים אחרים, הוא לא נבהל, אלא חש את המשיכה המוזרה שלה.
"מה יש כאן?" תהה טום בקולו המוכר, "האם זהו משחק חדש של רוח טבע?"
לאחר כמה רגעים של התבוננות, הוא הבין שהטבעת לא הייתה כלי משחק, אלא איום על כל מה שהוא אוהב. "לא! אני לא יכול לאפשר לכך לקרות!" הוא קרא, והחליט לפעול.
טום בומבדיל ידע שהכוח של הטבעת מצריך קונטרה מיוחדת, כוח שיכול לאזן את הרע. הוא הלך אל יערות הסקילי, שם גרו יצורים עתיקים שהיו בשלום עם הטבע. יחד איתם, הם החלו לחפש את הדרך להפסיק את הרוע שטמון בטבעת.
הם זימנו את הרוחות, ששיחררו שירים עתיקים, והטבע סביבם החל לבעבע. טום, עם חוכמתו ויכולתו המיוחדת, ראה את הדרך ליצור טקס מיוחד שיביא לסיום הכוח הרע של הטבעת. הם בנו מעגל שבו כל אחד מהיצורים תרם את כוחו, ובמרכזו עמד טום עם הטבעת.
בזמן שהטקס התקדם, טום החזיק את הטבעת והחל לשיר שיר עתיק, שיר של אהבה וחיים. השיר שלו היה כל כך חזק, שהוא חיבר את הלבבות של כל הנוכחים, והכוח של הטבעת החל להיחלש.
כשהכוח של הטבעת התפוגג, היא התחילה לבעור באור לבן זוהר. הרוח החלה לנשוב, והעצים התחילו לרקוד סביבם. טום, עם ידיים פרושות, התבונן בטבעת ונשבע: "אני משוחרר אותך!"
באחת הפעמים, הטבעת התפוצצה באור זוהר, והכוח הרע שהתלווה לה נעלם לתמיד. כל מה שקרה סביבו היה כמו חזרה למצב של תום – טום בומבדיל הציל את עולמו שוב.
לאחר מכן, טום חזר הביתה, לבוש בכובעו המוכר וחיוך רחב על פניו. הוא המשיך לשיר ולעשות מה שעשה הכי טוב – לשמור על הטבע והחיים שפרחו סביבו. ובכל פעם ששמעו את שמו, אנשים זכרו את היום שבו טום בומבדיל השמיד את הטבעת האחת והציל את עולמם.
