שמה גם פה...
זה היה בליל שבת שלפני עשרה בטבת, שהיה באותה שנה ביום ראשון. הייתי בליל שבת בסלון, והרגשתי תחושה של חורבן, על החורבן שלי. ואז נזכרתי בספרה של הרבנית ימימה ״כמים, ליבך״ , שמדובר בו על כך שצער החורבן הפרטי הוא חלק מהצער הכללי על גלות השכינה, ולי יש
אפשרות להתחבר אליו. רבי נחמן מברסלב כותב בתורה פט: ״...כי המלך בעצמו מספר לי החיסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה״.
התחלתי לכתוב לי בראש מילות נחמה. במהלך השבת שיננתי את השיר, ובמוצאי השבת העליתי אותו על הכתב. זה אחד השירים הראשונים שכתבתי על הגירושין, וכך גיליתי את היכולת להתנחם ממילים שה׳ שולח לי ללב.
צום עשרה בטבת מחר, חל ביום שישי ולא נדחה, כיון שנכתב עליו ״בעצם היום הזה״. יום שבו התחיל המצור על ירושלים, עד חורבן בית המקדש שנה וחצי אחרי כן. נראה לי שהשנה כולם מרגישים יותר את צער השכינה. מתוך הכאב הפרטי, נתחבר לרצון לגאולה שלמה.
וביניתים- כדי קרב אותה בפועל, בואו נחשוב על מי שכל השנה מרגיש במצור ובדידות. אני בטוחה שיש לכם רעיונות מצוינים איך לעשות את זה.
)
