לזה שתחת הכותרת "געגוע מוזר לפה",
כמובן לא ניכנס לניתוח עומק של החיבור הקודם, א' כי @צדיק יסוד עלום כבר עשה את זה יותר טוב ממה שהייתי יכול, ב' כי זה שרשור אחר,
אבל מסקרנת אותי החזרה של מוטיב הפרא, התוהו והריקוד.
הגיבורה שלנו מלאה בתוהו, המסומל כאן על־ידי הסיפור של איוב (שמסמל ייסורים כאוטיים חסרי־פשר וכוונת מכוון, ברמה הסובייקטיבית),
היינו מצפים שהתוהו יתרפא על־ידי הסדר, כמו בסיפור המקראי, אבל דווקא ה"פרא" הוא בעל יכולת הריפוי: "טל של פרא" מסמל בעיניי את היופי שבבראשתיות (ומזכיר פילוסופיות פרימיטיביסטיות), אסתטיקה של של עולם משוחרר, מלא בעוצמות וחיוניות – בדיוק כמו הריקוד, שהוא יציאה מעולם הסדר השגרתי אל מקום של תשוקה בראשתית, בייצוג האידיאלי שלה, כי ריקוד הוא סמל של אהבה תמימה, ילדותית־משהו (אם כי, "טל של פרא" מסמל לדעתי מבט יותר הוליסטי ביחס לתשוקה, מאשר אידיאל פוריטני) – כמובן המחשבה הזאת מקשרת אותנו אל "סף מטת הילד", שמסמלת דווקא את אובדן הילדוּת של הגיבורה (כאימא, אני מתאר לעצמי), ואפשר לאשש את זה על־ידי ה"געגוע אל אותה שידעתי".
אסיפת הגשם – הגשם הוא תופעת טבע שאינה תלויה באדם, וגם היא מתחברת לאסתטיקה הבראשתית, הטבע והפרא כגורם משחרר, מטהר, מנחם. הגיבורה מוצאת את הנחמה דווקא באסתטיקה הזאת, שהיא אמנם חיצונית לה (ירידת הגשם לא תלויה באדם, גם לא הטל של פרא, וגם לא האהבה שמקבלים מהאהוּב), וזאת תופעה מעניינת, אפשר להרגיש את התוהו הכלוא בלב "משתחרר" על־ידי ה"מפתח" של "טל הפרא", שפותח את דלתות הלב לעולם יותר משוחרר, טהור בפראיותו, התוהו מביט אל מעין "מראה קסומה" ומוצא חן בעיניו מה שהוא רואה.
///
יכול להיות שפירשתי הכל הפוך, אבל אני נהנה להרגיש כמו איזה אינטלקטואל ספרותי עם מקטרת ביד.