גביע היין מתמלא
ביין לבן מתוק
העובש האצילי הזה
רק הופך אותו למתוק יותר
כל־כך מתוק
האוויר נשפך בהדרגה מהכוס המלאה למחצה
חצי הכוס האחר מלא גם הוא
עולה על גדותיו ודוחק פיסות אבק וליתיום, כמו אותיות מרק
נפרדות לשלום מלבי המלא למחצה ואף יותר ביין מתקתק
ובוהק כמו חלום זהב מתוק.
///
@צדיק יסוד עלום זה יין טוקאי הונגרי (לא טעמתי אבל הדלקת אותי)
"העובש האצילי הזה"; "האוויר נשפך... מהכוס"; וחמש פעמים השורש מ.ת.ק
בתור מי שלא חובב יין (אצלי הוא מופיע כנפט בלתי דליק), הצלחת להמתיק אותו בצורה נהדרת. אגיב במבולגן - אני מתפלא שאפילו ששיבצת את הצבע הזהוה רק בסוף השיר - ראיתי בכל השיר אור יקרות זהוב ויין לבן.
בהתאם, להפתעתי ולשמחתי - איכשהו המתיקות הזו הצליחה להצטייר ולהתגלם בדמיוני כמתיקות אישיותית, ולא רק כאוברדוז של סוכר. ממש הרגשתי *חיבה* כלפי היין הזה, וזה מיוחד. מעניין אם עוד קוראים יסכימו.
כיאה לפעולת שתיית יין אצילית ומעפישה, אסב את תשומת לבך לכך שבתחילה היין נמזג לגביע-יין, ואילו בהמשך הגביע האצילי הופך לכוס, שמרגישה פושטית מדי. במידה ושמת לב לכך - אז ברור שעשית את זה בשביל המשפט "חצי הכוס המלאה" אבל אולי גם בשביל לגרום לשבירת אור היקרות הפנטסטי שבתחילת השיר, ולקדם מעבר לעולם דימויים כימי של אבק וליתיום.
* נפלא שהאוויר נשפך החוצה. איזה כבוד אתה נותן לו!
* אין לי מושג מה זה אותיות מרק
חייב לציין שבשורה האחרונה אני מרגיש אקורד סיום אנמי קצת לאווירה הקלאסית שבנית. לא נראה לי שזו רק הרפיטטיביות, כי היא דווקא יכולה להיות בשירות המתיקות. אולי ההקבלה בין הלב המלא למחצה לבין הכוס הרגישה צ'יזית מעט? מעניין.
גיגלתי ונראה יין שווה.
מלך
תראה "גביע" היא מילה כבדה לכן יש גבול כמה שאני יכול להשתמש בה. המעבר לכוס הוא בהחלט בגלל הצורך האידיומטי, מעבר מהקונקרטי לסמלי־מופשט.
אותיות מרק זה כמו alphabet soup, סוג של פסטה בצורת אותיות ששמים במרק. בעצם הרעיון הוא שאותיות המרק (סמל לכתיבה יגונית) באות למלא איזשהו חלל ריק, אבל כשהלב מתמלא לחלוטין, הן נהפכות למיותרות. את ההשראה ממנגה ממש מוצלחת שסיימתי לקרוא לא מזמן.
ההקבלה צ'יזית אבל אני בסדר עם זה, רציתי להשאיר את זה יחסית פשוט ו"מוכל", מין מעגל קטן סגור. זה מתחבר לדימויים הרפטיטיביים, שנועדו ליצור אווירה "פשוטה" וחפה מיומרות, כמו היין הלבן שהוא פשוט מתוק מאוד.
באמת חסרה לי קצת "עוצמה" בסיום, היה לי קשה מאוד למצוא מילים לשורה האחרונה. מצד אחד הייתי רוצה משהו קצת יותר חזק, מצד שני בקריאה חוזרת אני לא מרגיש שזה עד־כדי־כך קיטש. אני צריך לחשוב על זה.
נראה לי שאפשר לסדר מחדש את המילים ככה:
נפרדות לשלום מלבי המלא למחצה ואף יותר ביין מתקתק ובוהק
כמו חלום זהב מתוק.
ואז א' המשקל בשורה הראשונה יותר טוב, ב' חלום זהב מתוק חוזר גם על בוהק היין, וגם על עצם הפרידה, שהיא כמו התעוררות מחלום, או משהו כזה.
לאחר מיליון ניסיונות של שבץ נא
גביע היין מתמלא
ביין לבן מתוק
העובש האצילי הזה (לא שייך "הזה" כי אני לא מתייחס ישירות לטעם של העובש, והוא גם לא נוכח באופן פעיל)
רק הופך אותו למתוק יותר
כל־כך מתוק
האוויר נשפך בהדרגה מהכוס המלאה למחצה
חצי הכוס האחר מלא גם הוא
עולה על גדותיו ודוחק פיסות אבק וליתיום, כמו אותיות מרק
נפרדות לשלום מלבי המלא למחצה ואף יותר ביין מתקתק ובוהק
בזהב קֵיצִי מתוק.
אבל אז קראתי שוב את הגרסה המקורית וגם היא מוצאת בחן בעיניי.
בקיצור לא יודע.
צריך לקרוא אותם בסדר מאוד ספציפי וחשוב להבין אותם מתוך הקונטקסט שלהם
באמת מגילה אבל מה לעשות
דְּמָמָה פְּשׁוּטָה
בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.
לִשְׁטֹף רוֹצָה
מִקָּצֶה לְקָצֶה.
חֻרְבָּנָהּ -
בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.
ככה החיים
אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם
נולדים 2 תינוקות בעולם
על כל זוג שמתגרש
יש 4 שזוכים להתקדש
מרקבון
צומחת פריחה
ורק אחרי שיודעים עלבון
יודעים גם מהי שמחה
אחרי כל שקיעה ארוכה
יש זריחה מאירה
יש שזוכים לקבל
מזה או מזה בנפרד
ויש כאלה
שזה בא להם מעורבב
אחיין חדש
אבל סבוש נפטר
היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים
אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.
ובמצב כזה
לאיזה רגש נותנים את הבמה
הרי שניהם באו באותה שניה
זה נקרא להקדים תרופה למכה?
לערבב עצב עם שמחה....
כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.
את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...
"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!
מהמם
נוגע
באמת מורכב.
טוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.
א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'
ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)
זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!
"זה עתה חרב הבית
כולם בוכים, נאנקים
בבלה מובל עם הזית
אבות, נשים, ילדים
על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו
שואלים התינוקות חלב אימם
דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו
חפצים הם לראות את ביתם
וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה
נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה
ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע
נשלם לבת בבל את גמולה"
{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}
"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים
ישובו לחיק האם הבנים
ונצעד שוב בחצרות האלוהים
תתנחם ציון בבניה האובדים"
תודה אחים!
אז ככה, השיר הזה כתבתי אותו כשקיבלתי הרחקה מהעיר העתיקה, ולא יכולתי לעשות סיבובי שערים (הו וובוי מי שלא יודע מה זה{למי שלא יודע אפשט ואגיד: להגיע לכותל [@ימח שם עראפת תנשום...]})
גם כאן, אני מאוד אשמח להערות / הארות, כל מה שיעזור לשפר אותו, ואם נהנתם גם אשמח אם תגידו לי "אח'לה נהנתי...
בתודה מראש לכולכם אחיי ורעי האהובים, אני!
"עירי הקטנה
משרה עלי שלווה
בתוכה אני רגישה
בתוכה אני מרגישה
כפי שנשבעתי
לא שכחתי
אחרוט אותך במקום בולט
עלי בברזל צורב, לוהט
על היד על הלב
וַיִּבְחַר אֶת־שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת־הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:
י ר ו ש ל ם
גן עדן, עירי היפה
איככה נהפכת למקום חורבה
י ר ו ש ל ם
את השממה אקח ואזרה לכל רוח
ומולך אשחט שונאיך שתוכלי לנוח
י ר ו ש ל ם
אשובה אבנך אלחם על ליבך
רק תפתחיו שיהיה סיכוי לחבקך
אחתום אותך בחותם של דם
בעלי יבוא והכל יהיה מושלם
אך בינתיים יושבת אני בשערייך
בוכה וממררת את שנות כיבושייך
כששועלים מרקדים על חלקי גופתך
אשים לפיד בין זנבותיהם ואשלחם לדרך
אראה בנחמתך נמלט ממבול האש
אשר יומטר על האנושות שה' ירטש
יבוא חיים ינון מושיע מנחם וגואל
צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי־גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל
י ר ו ש ל ם
גן עדן, עירי היפה
איככה נהפכת למקום חורבה
י ר ו ש ל ם
את השממה אקח ואזרה לכל רוח
ומולך אשחט שונאיך שתוכלי לנוח
י ר ו ש ל ם
אשובה אבנך אלחם על ליבך
רק תפתחיו שיהיה סיכוי לחבקך
כיצד אשמחך כיצד אנחמך
והרי שנים שנטשתי (את) זכרך
אך כפי שנשבעתי
מעולם לא שמחתי
עד שאת פנייך שוב פגשתי
וכל כך כל כך שוב חפצתי
לנגב דמעותייך מעל לחייך
לנקום בשונאייך למול עינייך
ימחקו כל אנשים חומדי לצון
כִּי יוֹם נָקָם לַיקֹוָק שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן
י ר ו ש ל ם
גן עדן, עירי היפה
איככה נהפכת למקום חורבה
י ר ו ש ל ם
את השממה אקח ואזרה לכל רוח
ומולך אשחט שונאיך שתוכלי לנוח
י ר ו ש ל ם
אשובה אבנך אלחם על ליבך
רק תפתחיו שיהיה סיכוי לחבקך
ויהודה לעולם (,לעולם) תשב וירושלים לדור ודור:
ונקיתי דמם, לא נקיתי! ויקוק שוכן בציון:
ירושלם
ציון, עיר שלם
רבתי בגויים, רבתי עם
עיר האלוהים, עין העולם
מקדש, מוריה
נחלה, מנוחה
אהליבה
גבעת הלבונה
עיר של זהב
עיר שחוברה לה יחדיו
עיר יהודה
עיר היונה"
אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.
האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.
האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.
אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.
מה הוא ייראה שם.
מי שם.
הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.
ואלה שהאלימו אותם.
כולם בממלכה אחת.
כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.
כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה
אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות
והממלכה תיעלם. או תיפתר.
מסתורי ועלום.
וגם נוגה קצת.
ובעיקר נוגע.
תמיד אהבתי לקרוא אותך
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני מפחד מהחשכה.
אני יודע שזאת לא אהבה.
אני יודע שזה בדידות.
ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.
אבל מתי אוכל להביט בעיניים
ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?
האם יש לזה סוף?
האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?
כשזה זה - זה זה.
וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.
לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.
לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.
אבל אולי להיות מתמחה באמונה.
בלהיות רומנטיקן פתי.
אולי זה בעצם התקווה.
לזנוח את השכל
לשים בצד את הביקורת
ופשוט להיות פשוט.
אבל לא בא לי להיות פשוט.
לא בא לי פשוט לחיות.
לא בא לי להיות פתי.
אבל גם לא בא לי להיות חכם
לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט
לכן אני לא יודע כלום.
כי לא משנה מה אחשוב.
גם זה הבל.
זה עמוק ,מעורר מחשבה
וקצת מלנכולי
נהניתי לקרוא.
אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף
כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב
בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת
וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל
עַד לִמְלוֹא הָעַיִן
תָּשׁ כּוֹחִי.
כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי
חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא
אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי
רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים
שֶׁהִבְלִיחוּ
מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה
רְסִיסֵי נְשָׁמָה
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם
וְעוֹלָם
שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ
מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב
מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.
כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר
בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי
אֶפְרִי מִתְנַעֵר
שֵׁנִית
נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ
צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ
בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.
לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב
אֶת סִפְרִי
בְּדַם חַיַּי
הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג
לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה
אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת
אַצְפִּין סוֹדוֹתַי
וְאֶשְׁתּוֹק
אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.
ראשית זה מאוד יפה.
קראתי כמה וכמה פעמים, והרגשתי מעין יופי חד/מרוסק כזה. מצד אחד השיר עוסק בתיאור דמותו של "איש של חורף", אבל הדמות לא מתגבשת לכדי משהו קוהרנטי וברור, אלא יותר כמו וינייטות קטנות, הצצות קצרות אל מבעד לפרגוד. רב הנסתר על הגלוי.
גם מאוד אהבתי את השורות המצומצמות למילים בודדות.
מה שקצת הציק לי, ברמה האסתטית בלבד, הוא חיבורי מילים עם משמעות פחות או יותר זהה: "תהום הצללים", "כאב הזעקה". כלומר אחת משתי המילים בזוג מבטאת בכל מקרה את מה שחברתה אומרת, וזה הופך את זה קצת ל-overly. כמובן זה לא "אופל החושך" או "ייסורי העצב" או משהו כזה, אבל עדיין, הייתי רוצה משהו קצת יותר "מחודש".
אתמול טעמתי משהו מיוחד.
מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.
אז הסכמתי. וטעמתי.
ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.
בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.
עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.
אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.
ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.
כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..
אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..
תודה.
יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח 
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).
העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין
איזו כתיבה יפההה
ואיזו עוצמההה
השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩
שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏
שהשם ישלח לכולנו את הכח
וממש ממש נכנסתי לדמות שלך
אהבתי איך שכתבת
ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.
בע"ה שתזכו לישועות גדולות בקרוב
נוגע מאוד.
רק טוב
