הדבר הראשון שמשום מה בחרתי להתמודד איתו מיד בקריאה הראשונה הוא הfeel, ולרגעים חשבתי שאני מרגיש שהשיר נכתב בקצב של גלים. תהיתי איך זה נכתב. אם זה ב4/4 אז לדעתי זה צריך להיות שכל תיבה תהיה שורה + שני רבעים של שתיקה. אני חושב שככה הטקסט והגלים יוכלו לרחף זה לצד זה, והתנפצות ולחישת הגלים ישלימו את השורות, כמו שאלה ותשובה.

-

אני לא חושב שטעיתי בגלל שנראה לי בבירור שהתוכן של השיר כרוך בצורה שלו. בשורה הראשונה "גלים גלים" נותנת אפקט צורני יותר מאשר דסקריפטיבי. שזה אגב נפלא ותמיד תמיד מבורך לשזור את התוכן בצורה עצמה. מעבר לצורה, בחירת המילים דומה כאן לבחירת צבעים במניפת טמבור. גועשים ולוחשים לא מרגיש לי כמו דיסוננס אלא כמו צבעים שונים לחלוטין מאותה המחלקה. זה נפלא, הגם שלא היה מצופה אחרת (אין עוד הרבה תיאורים מתאימים לרעש הגלים מאשר אלה בתרבות).

(הערה - אני מעיר על הצורה ועל הטכניקה רק בגלל שאני יודע שזה נושא שחשוב לך. אני לא מנסה לדייק אותך אלא רק לגעת גם שם. השיר הזה מתאים וקיים כמו שהוא, אני רק מלטף את האבנים).

בבית השני אני מרגיש רמז מעניין - שתי מילים שאינן שגרתיות בכלל, והן נותנות אלמנט צורני עמום: "דובב" + "הדך". אולי זה מצחיק, אבל כשאני מגלגל אותן על הלשון אני מרגיש כאילו הפה שלי כבד ומלא חול. אני לא מנסה להתפלסף, זה נהדר! זה צובע את הבית השני באותם צבעים ישנוניים, דובבים וכבדים כמו דוב,  וישנוניניים. מעניין שהצבעים שאני מדמיין הם של לילה למרות שלא ראיתי בבתים הראשון והשני אזכור כלשהו לצבע. אולי בחזרה לפירגון על בחירת המילים ממניפת הטמבור - אולי לא צריך לתאר שום תיאור של צבע מפני שהכל קיים? (בטקסט שלי שפירסמתי היום הדגשתי את הלבן ואת הצהוב).

בבית השלישי מוזכרים סערה, ברקים ואור, שלא הוזכרו עד עכשיו בכלל! אפילו לא הוזכר געגוע של הגיבור אליהם. אלה צבעים אחרים. אולי בדומה לשיר הקודם שלך שהגבתי אליו של האיש שרוצה לחצות את הארץ עשויית הקרח - גם כאן הגיבור "מתעורר" רק בבית השלישי, או שהמצלמה חוזרת אליו אחרי שהיטיבה לתאר את הסביבה. זה לא ממש נכון בגלל שגם בבית הראשון וגם בבית השני יש מזיגה קבועה בין הפנים והחוץ.

אולי להפך - לאחר שיר ארוך שבו הגיבור מתערבב עם מה שבחוץ ומה שבפנים, כעת נשמע הטקסט שלו? זה נפלא כי רק בבית השלישי הגיבור לא מוזכר, ויחד עם זאת הטקסט כולו שלו - בקשה!

כעת אעמיק:

---

בבית הראשון, אני חושב שהפתח הטוב ביותר עבורי להבין את מרכז ההתרחשות הוא השורה השנייה: "שרים לי שיר בלי מילים". 

יש כאן מעבר לעולם הזייתי, עולם התת-מודע אולי (או העל-מודע או האל-מודע או איך שלא תרצה), או לעולם הטבע הז'אן-ז'אק-רוסואי, ערש הילדות של לפני התפתחות הקוגניציה והגירוש מגן העדן האחדותי. אני יכול לדמיין את זה, אחרי לאות ארוכה ובלתי נסבלת מנסיונות תקשורת מילוליים עם אנשים, להיחבט בכל כשלי השפה, מגיעה פתאום פריצה אל ממלכה קדמונית שבה אין ולא יהיו מילים. כאן מופיעה אחדות, התאחדות - ההפך מהשניות, קללת הקוגניציה (עץ הדעת). הפנים והחוץ נמזגים (שזו אגב, מהמעט שלמדתי על הפרעות הנפש, נוירוזה או פסיכוזה, תדייק אותי אם תרצה), וממילא נחשף אוצר של עושר.

בתוך תוכי, ולא לצידי או קרוב אליי, הם לוחשים, ולא מדברים בשפה ברורה, אלא בשפת הלחשים הקדמונית לצורך העניין (קראתי על לחשים כשהתעניינתי במיתולוגיה אוגריתית), סודי סודות ולא פשט, אלא את הסוד הנכסף, הרחוק ביותר והכמוס. הגעש נפלא כי הוא מתמזג עם הלחש והגעש של הגלים, הרטט והעוצמה שבקרבה אל הסוד הכמוס הזה.

מעניין בחזרה לשורה הראשונה האם המילה שפת הים קשורה גם למעבר שפות. על החול מדברים קונקרטית אולי (או לא מדברים?), ובים - ים מלא סודות ולחשים.

בבית השני, ברור לי שהפתח לכניסה עבורי הוא החול. בין קודש לחול, בין לחשים לבין אטימות וסתימות החומר. אני אסתבך עם המילה בשורה השנייה "דממה דקה" כי אני מבין אותה בתור שיא העוצמה, אבל זה פותח לי פרשנות או כיוון להבין איך אתה קראת את הפסוק (במידה ואני בכלל בכיוון או על התדר שלך כמובן ).

המילה דובבות עזרה לי מאוד, כי זכרתי שהיא קשורה למוות, "שפתיים דובבות בקבר", וממילא מסתדר כמובן החול (שהוא רך!) וגם הדממה הדקה. בפסוק - "ואחר הרעש - אש. לא באש ה'. ואחר האש - קול דממה דקה". אני תמיד הבנתי את הדממה הדקה הזו בתור שיא העוצמה, העוצמה שלא תאומן, זו שמעבר לאש (שגם היא, בתור תופעה פיזיקלית - דבר שלא תאומן [לך תסביר את זה לאדם שרוב שיריו עוסקים במים] ).

כפי שאני הבנתי עד עכשיו - מעבר לאש יש דממה דקה, שהיא השיא (זכור לי שיש לרב קוק פסקה מסתורית שעוסקת בקדושת הדומיה - המאווה הכי כמוס והכי יסודי של כל הבריאה). אבל אצלך זה לא נמצא מעבר לאש, אלא בכיוון אחר, ממש כיוון אחר. לא באש ובעוצמות אולי, וגם לא בים המלא סודות, אלא אצל העני, תפילת הדך. זה נפלא! כעת אני שם לב שהחול דובב איתם, עם הגלים, ובעצם מעמיק כאן פער אדיר בין שתי שפות כמוסות - בין שפת הסודות הלחשים והגעש שבים, לבין תפילת העני (חשבתי שתפילת חנה שרק שפתיה נעות בלי להשמיע קול - אבל אצלה המילה היא דל ולא דך, דך מרגיש לי תפיסה רדיקלית יותר, שקשורה ללגיטימיות שבעצב, בדכדוך, במוות, בשקיעה, בקבורה).

ממילא שתי השורות הבאות עוסקות בעייפות, בדכדוך, בישנוניות, ובשקט. ברור לי שהחול כאן מרגיש מגושם (מעניין אותי שוב שהוא רך, ולא עבה או גרגירי. זה כאילו שהוא עוטף את הגיבור, מכיל אותו, וזה לא מצטייר לי בתור תפקידו של החול אלא של הבשר, וזה פער מ ע נ י י ן בין שני סוגיו של החול - החול הרך והחול הגרגירי).

בבית השלישי, בתפנית שכבר זיהיתי - יש מעבר למרחב אחר. לא הים ולא החול, ולא המפגש שביניהם שהוא שפת הים, אלא השמיים. לא דיברנו עליהם עד עכשיו. עד עכשיו היינו בין שני עולמות, ששניהם עזבו את העולם הקונקרטי ונדדו לעולם אחר. אבל כעת השמיים נכנסו למשוואה בתור תפקיד מגשר או בתור... לא יודע מה.

כמובן שבדומה לים בבית הראשון, שבו הגלים שרים לגיבור שיר בלי מילים, ולחול של הבית השני, שאמנם הוא דובב בקבר, אבל בדממה דקה - כמו שני אלו גם השמיים הם על הפער שבין דיבור ושתיקה. השתיקה הזו שונה מה"בלי מילים" של הים וגם שונה "מהדממה הדקה" של החול. אני מרגיש שבניגוד לשניהם, כפי שמופיע בהמשך באופן שמסתדר לי - בניגוד אליהם השמיים לא אמורים לשתוק. מצופה מהם לעשות משהו שהם לא עושים. אולי השמים צריכים לדבר? ואולי השתיקה הזו היא לא שתיקה מדיבור מילולי שמזוהה בשיר הזה כקללה, אלא כדיבור במובן עמוק יותר של פעולת הדיבור - הבעה וביטוי של חובת היצור בעולם? האדם הוא רוח ממללא, תכונתו (משום-מה) היא דווקא לדבר. אולי כל דבר בעולם מדבר את עצמו, (ואולי זו השירה של כל ההוויה המוזכרת בתהילים כשהכל מהלל את ה'). בבית השלישי השמים שותקים.

[אני נהנה לקרוא לבתים בשמות הראשון, השני והשלישי, כי זה תמיד פלירטוט עם האפשרות שזה מתייחס ומתמזמז עם בתי המקדש. אם איכשהו זה כך, אז נפלא שבבית ראשון יש סודות כמוסים, בבית שני יש בעיקר חול, ובבית השלישי יש בקשה ופחד שמא יתמהמה ולא יבוא.]

הסער (שמזכיר את המילה סהר ונחמד לי במבט אל השמיים) שקשור לסער ולפרץ, כלומר לגעש של הבית הראשון, והאיווי לברקים, שנוח לי להבין אותם בסגנון של מורה-נבוכים, הברקות והארות מתמידות, שהם המקבילה לגלים הקבועים שבבית הראשון. זה מעניין מאוד מאוד מאוד להקביל בין הקביעות של הגלים בים לבין המסתוריות וחוסר הוודאות ביחס לשמים. 

השורה "נעלם מאופל אור" יפהפיה. החושך הוא היעדר אור, אבל כשהאור נעדר החושך מתגעגע אליו. איזה יפה זה. וגם - כמו שהערתי למעלה בצדק - חסר אור בשיר הזה. אני מדמיין אותו בשעת אחרי דמדומים, כשהעולם כחול לגמרי. ונפלא בעיניי בצורה מבלבלת שאני לא עומד על טיבה, שהאור הזה לא מסמא, לא אור שהעולם לא יכול לעמוד בפניו, אלא אור זוהר, סימפתי, מיטיב עם החיים.

הערה צורנית: השורה "השוב ישוב עוד שוב לזהור" נ פ ל א ה. 

1. המילה עוד נותנת כאן אלמנט משעשע של מודעות לשימוש הרפיטטיבי בשורש "שוב". שוב, שוב, עוד שוב. נפלא.

2. צורה שמרגישה כמו הגלים שבבית הראשון, מה שהערתי למעלה, שבגוף הטקסט שזור התוכן עצמו, הצורה. אפילו מבחינת מצלול, "shuvvv" נשמע כמו גל, או כמו חיתוך-אוויר של טורבינה.

אין לי מסקנה סופית. תודה רבה על החוויה. "מי שיקרא בעיון ימצא אור שפוך על כל מילה ומילה". אני מוסיף - אור זוהר

דור

אולי אלו הצבעים. ואולי מעט יותר חשוך

אבל זה על שפת הים, והברקים ישנם. (מעט יותר מפחיד ועוצמתי מהכבישה והשפה הרמוזה שלך )

אני רגיל שמשלמים 150₪ לפסיכולוג בהסדר עם קופ"ח תמורת "הממ... אוקיי... כן כן... מה אתה חושב?"

באמת רמה אחרת, איזה עומק. הזכרת סמלים שהתכוונתי אליהם בתת־מודע, ש"התגנבו" לתוך החיבור כחלק מעולם מושגים, ולא בכוונת מכוון, וגם כאלה שלא על דעתי בכלל – אבל בעיניי, ברגע שכותבים שיר ו"משחררים" אותו לעולם, אחרי שהוא "נולד" ויוצא מרחם האם (המוח), אפשר להלביש עליו הכל, ולמצוא בתוכו גם סמלים חדשים. זה גם חלק מהעניין: אחרי שאני כותב, אני אוהב לחקור את הסמלים ולראות אם אני יכול למצוא משהו חדש, מעמקי הלא־מודע, בין השורות.

///

בניגוד לשירים אחרים, השיר הזה כתוב בסדר מונוטוני, שמרני, ו"מוכל" למדי. המשקלים מאוד מסודרים. זאת לא כתיבה חופשית. גם בחירת המילים היא שמרנית למדי, אם כי "וגם אני" הוא מעין "שבירת קיר" בין האלגורי והספרותי לממשי.

"שירת הים" ו"שפת החול" – אני אוהב את הרעיון של שפות קסומות ובלתי־מובנות. זה מוטיב שחוזר אצלי המון – שפת החתולים, "לא־מילים", וכן הלאה. לכל דבר בעולם יש מעין "שפה" או "רעש" בלתי־נראים משלו, והגיבור מרגיש הזדהות עם ה"שפה" והקצב של הים והחול. הוא משליך את הבלגן שמתרחש אצלו בפנים על המיתוס שהמציא ביחס לשפת הים, וההשלכה הזאת מחברת אותו לעצמו. "שפת הלחשים" (הניתוח שלך היה מאוד מדויק) מסמלת גם את הזרוּת של הכותב ביחס לעולם – הוא לא מצליח לדבר בשפת בני האדם.

כמו כל החיבורים שלי, החיבור הזה הוא מאוד tame, אבל האמת היא שהוא נכתב במהלך דיכאון אובדני מהנוראיים ביותר שחוויתי. בערך שבועיים אחרי החיבור הזה גם ניסיתי להתאבד (task failed successfully). בכל־מקרה, זה מתקשר לאילמות של הכותב, שמצליח לדבר רק דרך השפה של החול והים. כאמור, אפשר להבין את זה דרך אותו רעיון מטא שבא לידי ביטוי ב"שפת החתולים". אנחנו מצפים שגם השמיים ישתמשו באיזושהי שפה משלהם, כמו כל הדברים בעולם, אבל הם שותקים. מצד אחד יש כאן ציפייה רמוזה, כמו שאמרת, שכל השלישי הוא משאלה (וכמו שאמרת – ממש כמו ביהמ"ק השלישי), אבל הוא גם תיאור אובייקטיבי למדי של המתבונן מהצד. מעניין שאין כאן ציפייה לשמש, אלא האור היחיד הוא "ברקים" – וזה אכן מתקשר לרמב"ם! זה דימוי תת־מודע שהתגנב. זה מסמל ניצוצות של הבנה, שפיות, יכולת לזוז בתוך החושך, גם אם באופן מצומצם ולא עקבי. אבל השמיים שותקים לגמרי, "פסק הסער" מתייחס לאפתיה קטטונית, הכלום שאחרי העצב. יש כאן גם תלונה תת־מודעת ביחס להשגחה, שלא "מסדרת" את העניינים.

הדוב היה גאוני. חיפשתי מילה שקשורה לדיבור בלחש, או מלמול. דובב נשמע קצת כמו דואב, סובל בשקט. הרכות של החול, כמו גם ה"ישנוניות" שלו, מסמלים את הרכות של השינה, שמסמלת למעשה מוות ("שם רשעים חדלו רוגז". זאת תפיסה ספרותית שלי שאתה כבר מכיר). הזיהוי שלך את החול עם מוות וקבר, הוא מעניין. הוא נכון מבחינה קונטקסטואלית, אם כי בעיניי זה רובד יותר סמוי. בכל־מקרה, אמורה להיות תחושה של שקיעה הדרגתית לשינה.

לגבי הלילה – נכון שזה לילה? הבית השלישי מגלה את זה, אבל אני חושב שאפשר לראות את זה כבר בבתים הראשונים. האסתטיקה אכן דומה מאוד לציור שהבאת, כולל הצוק. כשכתבתי, דמיינתי את הגיבור עומד על צוק, מול ים שחור. זה לא נשמע כמו שיר על חוף ים בהוואנה.

אני חושב שהחול והים הם סמל ל"אני". תפילת הדך היא התפילה שלי, כי אני הוא הדך. גם הים מדבר על הסודות שלי. יש כאן געש סמוי, "דממה צועקת", שלא נשמעים או מובנים לאף־אחד, חוץ מלגיבור. השמיים הם מה שאנחנו מסתכלים עליו, שואפים אליו – אין שם כלום (אובדן החלום). זה גם העולם החיצון, הגורל (גורל שמיימי), האפתי והריק. בכל־מקרה, הגיבור לא עושה כאן כלום. הסביבה "עושה את כל העבודה", והוא פסיבי לחלוטין בתיאוריו, חוץ מהמשאלה הרחוקה "השוב ישוב". הכפילות מייצגת מצד־אחד רצון, ומצד שני, המילה "שוּב" היא מילה מאוד רכה, גם בהגייה שלה, ויש כאן צד של אובדן תקווה ומסכנות.

התיאור המשולש (ים, חול, שמיים) אמור לתפוס את כל התמונה. אלה בעצם שלושת המרכיבים של הים. החול והים הם בעלי מימד בראשתי חשוך, טרם נבראו בעלי החיים, משהו מהימים הקדומים של הבריאה (חושך על פני תהום ורוח מרחפת על פני המים). השמיים הסוערים אולי מסמלים איזשהו תהליך בריאה, משהו דינמי, בהכוונת ההשגחה, אבל הוא לא מתרחש. כלום לא קורה.

מעניין שהים "שר לי שיר". זה נשמע כמו שיר ערש, או יחס האהובה לאביר ב"שלושה בני עורב". הם מנסים לנחם (איתם דובב החול הרך – הרכות היא תכונה נשית של אהוּבה), אבל הגיבור מרגיש עייף וישנוני. זה מעניין. איזשהו צד במציאות מנסה להביע רכות ואמפתיה, או שזאת משאלה סמויה לכך, אבל ה"אני" די פסיבי ו־unphased. הישנוניות, כתגובה לטוב הלב של אותם צדדים בעולם, היא אמירה שמסתירה בעדינות את הבלגן האובדני שמתרחש בפנים. יותר קל להגיד: אני עייף ולא מרגיש טוב, סליחה שאני לא מקבל תנחומים כרגע, מאשר להכביד על אחרים עם האמת. בכל־מקרה, זה מרגיש קצת כמו שירת הברבור. אתה מאבד בהדרגה את השפיות, אתה הולך למות, אבל יש בכל זה צד לירי רך, עצבות רכה, בלדה מלטפת.

נתקלתי שוב ברעיון של "דממה כתפילה" באחד השירים של אברהם חלפי שקראתי לפני כמה חודשים בספרוני השירה האלה שאפשר לקנות בחנויות ספרים וגורמים לך להרגיש אינטלקטואל על־חלל כשאתה קורא שירה עברית באוטובוס.

"ליל־מעמקים יודע־כל,

רואה־שומע־כל.

אולי טובה תפילה

בלילה זה.

אומרים אותה

ולא בפה פעור.

לא בשפתיים מזמרות.

שותקים אותה מאוד

בגוף בודד."

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.