הדבר הראשון שמשום מה בחרתי להתמודד איתו מיד בקריאה הראשונה הוא הfeel, ולרגעים חשבתי שאני מרגיש שהשיר נכתב בקצב של גלים. תהיתי איך זה נכתב. אם זה ב4/4 אז לדעתי זה צריך להיות שכל תיבה תהיה שורה + שני רבעים של שתיקה. אני חושב שככה הטקסט והגלים יוכלו לרחף זה לצד זה, והתנפצות ולחישת הגלים ישלימו את השורות, כמו שאלה ותשובה.

-

אני לא חושב שטעיתי בגלל שנראה לי בבירור שהתוכן של השיר כרוך בצורה שלו. בשורה הראשונה "גלים גלים" נותנת אפקט צורני יותר מאשר דסקריפטיבי. שזה אגב נפלא ותמיד תמיד מבורך לשזור את התוכן בצורה עצמה. מעבר לצורה, בחירת המילים דומה כאן לבחירת צבעים במניפת טמבור. גועשים ולוחשים לא מרגיש לי כמו דיסוננס אלא כמו צבעים שונים לחלוטין מאותה המחלקה. זה נפלא, הגם שלא היה מצופה אחרת (אין עוד הרבה תיאורים מתאימים לרעש הגלים מאשר אלה בתרבות).

(הערה - אני מעיר על הצורה ועל הטכניקה רק בגלל שאני יודע שזה נושא שחשוב לך. אני לא מנסה לדייק אותך אלא רק לגעת גם שם. השיר הזה מתאים וקיים כמו שהוא, אני רק מלטף את האבנים).

בבית השני אני מרגיש רמז מעניין - שתי מילים שאינן שגרתיות בכלל, והן נותנות אלמנט צורני עמום: "דובב" + "הדך". אולי זה מצחיק, אבל כשאני מגלגל אותן על הלשון אני מרגיש כאילו הפה שלי כבד ומלא חול. אני לא מנסה להתפלסף, זה נהדר! זה צובע את הבית השני באותם צבעים ישנוניים, דובבים וכבדים כמו דוב,  וישנוניניים. מעניין שהצבעים שאני מדמיין הם של לילה למרות שלא ראיתי בבתים הראשון והשני אזכור כלשהו לצבע. אולי בחזרה לפירגון על בחירת המילים ממניפת הטמבור - אולי לא צריך לתאר שום תיאור של צבע מפני שהכל קיים? (בטקסט שלי שפירסמתי היום הדגשתי את הלבן ואת הצהוב).

בבית השלישי מוזכרים סערה, ברקים ואור, שלא הוזכרו עד עכשיו בכלל! אפילו לא הוזכר געגוע של הגיבור אליהם. אלה צבעים אחרים. אולי בדומה לשיר הקודם שלך שהגבתי אליו של האיש שרוצה לחצות את הארץ עשויית הקרח - גם כאן הגיבור "מתעורר" רק בבית השלישי, או שהמצלמה חוזרת אליו אחרי שהיטיבה לתאר את הסביבה. זה לא ממש נכון בגלל שגם בבית הראשון וגם בבית השני יש מזיגה קבועה בין הפנים והחוץ.

אולי להפך - לאחר שיר ארוך שבו הגיבור מתערבב עם מה שבחוץ ומה שבפנים, כעת נשמע הטקסט שלו? זה נפלא כי רק בבית השלישי הגיבור לא מוזכר, ויחד עם זאת הטקסט כולו שלו - בקשה!

כעת אעמיק:

---

בבית הראשון, אני חושב שהפתח הטוב ביותר עבורי להבין את מרכז ההתרחשות הוא השורה השנייה: "שרים לי שיר בלי מילים". 

יש כאן מעבר לעולם הזייתי, עולם התת-מודע אולי (או העל-מודע או האל-מודע או איך שלא תרצה), או לעולם הטבע הז'אן-ז'אק-רוסואי, ערש הילדות של לפני התפתחות הקוגניציה והגירוש מגן העדן האחדותי. אני יכול לדמיין את זה, אחרי לאות ארוכה ובלתי נסבלת מנסיונות תקשורת מילוליים עם אנשים, להיחבט בכל כשלי השפה, מגיעה פתאום פריצה אל ממלכה קדמונית שבה אין ולא יהיו מילים. כאן מופיעה אחדות, התאחדות - ההפך מהשניות, קללת הקוגניציה (עץ הדעת). הפנים והחוץ נמזגים (שזו אגב, מהמעט שלמדתי על הפרעות הנפש, נוירוזה או פסיכוזה, תדייק אותי אם תרצה), וממילא נחשף אוצר של עושר.

בתוך תוכי, ולא לצידי או קרוב אליי, הם לוחשים, ולא מדברים בשפה ברורה, אלא בשפת הלחשים הקדמונית לצורך העניין (קראתי על לחשים כשהתעניינתי במיתולוגיה אוגריתית), סודי סודות ולא פשט, אלא את הסוד הנכסף, הרחוק ביותר והכמוס. הגעש נפלא כי הוא מתמזג עם הלחש והגעש של הגלים, הרטט והעוצמה שבקרבה אל הסוד הכמוס הזה.

מעניין בחזרה לשורה הראשונה האם המילה שפת הים קשורה גם למעבר שפות. על החול מדברים קונקרטית אולי (או לא מדברים?), ובים - ים מלא סודות ולחשים.

בבית השני, ברור לי שהפתח לכניסה עבורי הוא החול. בין קודש לחול, בין לחשים לבין אטימות וסתימות החומר. אני אסתבך עם המילה בשורה השנייה "דממה דקה" כי אני מבין אותה בתור שיא העוצמה, אבל זה פותח לי פרשנות או כיוון להבין איך אתה קראת את הפסוק (במידה ואני בכלל בכיוון או על התדר שלך כמובן ).

המילה דובבות עזרה לי מאוד, כי זכרתי שהיא קשורה למוות, "שפתיים דובבות בקבר", וממילא מסתדר כמובן החול (שהוא רך!) וגם הדממה הדקה. בפסוק - "ואחר הרעש - אש. לא באש ה'. ואחר האש - קול דממה דקה". אני תמיד הבנתי את הדממה הדקה הזו בתור שיא העוצמה, העוצמה שלא תאומן, זו שמעבר לאש (שגם היא, בתור תופעה פיזיקלית - דבר שלא תאומן [לך תסביר את זה לאדם שרוב שיריו עוסקים במים] ).

כפי שאני הבנתי עד עכשיו - מעבר לאש יש דממה דקה, שהיא השיא (זכור לי שיש לרב קוק פסקה מסתורית שעוסקת בקדושת הדומיה - המאווה הכי כמוס והכי יסודי של כל הבריאה). אבל אצלך זה לא נמצא מעבר לאש, אלא בכיוון אחר, ממש כיוון אחר. לא באש ובעוצמות אולי, וגם לא בים המלא סודות, אלא אצל העני, תפילת הדך. זה נפלא! כעת אני שם לב שהחול דובב איתם, עם הגלים, ובעצם מעמיק כאן פער אדיר בין שתי שפות כמוסות - בין שפת הסודות הלחשים והגעש שבים, לבין תפילת העני (חשבתי שתפילת חנה שרק שפתיה נעות בלי להשמיע קול - אבל אצלה המילה היא דל ולא דך, דך מרגיש לי תפיסה רדיקלית יותר, שקשורה ללגיטימיות שבעצב, בדכדוך, במוות, בשקיעה, בקבורה).

ממילא שתי השורות הבאות עוסקות בעייפות, בדכדוך, בישנוניות, ובשקט. ברור לי שהחול כאן מרגיש מגושם (מעניין אותי שוב שהוא רך, ולא עבה או גרגירי. זה כאילו שהוא עוטף את הגיבור, מכיל אותו, וזה לא מצטייר לי בתור תפקידו של החול אלא של הבשר, וזה פער מ ע נ י י ן בין שני סוגיו של החול - החול הרך והחול הגרגירי).

בבית השלישי, בתפנית שכבר זיהיתי - יש מעבר למרחב אחר. לא הים ולא החול, ולא המפגש שביניהם שהוא שפת הים, אלא השמיים. לא דיברנו עליהם עד עכשיו. עד עכשיו היינו בין שני עולמות, ששניהם עזבו את העולם הקונקרטי ונדדו לעולם אחר. אבל כעת השמיים נכנסו למשוואה בתור תפקיד מגשר או בתור... לא יודע מה.

כמובן שבדומה לים בבית הראשון, שבו הגלים שרים לגיבור שיר בלי מילים, ולחול של הבית השני, שאמנם הוא דובב בקבר, אבל בדממה דקה - כמו שני אלו גם השמיים הם על הפער שבין דיבור ושתיקה. השתיקה הזו שונה מה"בלי מילים" של הים וגם שונה "מהדממה הדקה" של החול. אני מרגיש שבניגוד לשניהם, כפי שמופיע בהמשך באופן שמסתדר לי - בניגוד אליהם השמיים לא אמורים לשתוק. מצופה מהם לעשות משהו שהם לא עושים. אולי השמים צריכים לדבר? ואולי השתיקה הזו היא לא שתיקה מדיבור מילולי שמזוהה בשיר הזה כקללה, אלא כדיבור במובן עמוק יותר של פעולת הדיבור - הבעה וביטוי של חובת היצור בעולם? האדם הוא רוח ממללא, תכונתו (משום-מה) היא דווקא לדבר. אולי כל דבר בעולם מדבר את עצמו, (ואולי זו השירה של כל ההוויה המוזכרת בתהילים כשהכל מהלל את ה'). בבית השלישי השמים שותקים.

[אני נהנה לקרוא לבתים בשמות הראשון, השני והשלישי, כי זה תמיד פלירטוט עם האפשרות שזה מתייחס ומתמזמז עם בתי המקדש. אם איכשהו זה כך, אז נפלא שבבית ראשון יש סודות כמוסים, בבית שני יש בעיקר חול, ובבית השלישי יש בקשה ופחד שמא יתמהמה ולא יבוא.]

הסער (שמזכיר את המילה סהר ונחמד לי במבט אל השמיים) שקשור לסער ולפרץ, כלומר לגעש של הבית הראשון, והאיווי לברקים, שנוח לי להבין אותם בסגנון של מורה-נבוכים, הברקות והארות מתמידות, שהם המקבילה לגלים הקבועים שבבית הראשון. זה מעניין מאוד מאוד מאוד להקביל בין הקביעות של הגלים בים לבין המסתוריות וחוסר הוודאות ביחס לשמים. 

השורה "נעלם מאופל אור" יפהפיה. החושך הוא היעדר אור, אבל כשהאור נעדר החושך מתגעגע אליו. איזה יפה זה. וגם - כמו שהערתי למעלה בצדק - חסר אור בשיר הזה. אני מדמיין אותו בשעת אחרי דמדומים, כשהעולם כחול לגמרי. ונפלא בעיניי בצורה מבלבלת שאני לא עומד על טיבה, שהאור הזה לא מסמא, לא אור שהעולם לא יכול לעמוד בפניו, אלא אור זוהר, סימפתי, מיטיב עם החיים.

הערה צורנית: השורה "השוב ישוב עוד שוב לזהור" נ פ ל א ה. 

1. המילה עוד נותנת כאן אלמנט משעשע של מודעות לשימוש הרפיטטיבי בשורש "שוב". שוב, שוב, עוד שוב. נפלא.

2. צורה שמרגישה כמו הגלים שבבית הראשון, מה שהערתי למעלה, שבגוף הטקסט שזור התוכן עצמו, הצורה. אפילו מבחינת מצלול, "shuvvv" נשמע כמו גל, או כמו חיתוך-אוויר של טורבינה.

אין לי מסקנה סופית. תודה רבה על החוויה. "מי שיקרא בעיון ימצא אור שפוך על כל מילה ומילה". אני מוסיף - אור זוהר

דור

אולי אלו הצבעים. ואולי מעט יותר חשוך

אבל זה על שפת הים, והברקים ישנם. (מעט יותר מפחיד ועוצמתי מהכבישה והשפה הרמוזה שלך )

אני רגיל שמשלמים 150₪ לפסיכולוג בהסדר עם קופ"ח תמורת "הממ... אוקיי... כן כן... מה אתה חושב?"

באמת רמה אחרת, איזה עומק. הזכרת סמלים שהתכוונתי אליהם בתת־מודע, ש"התגנבו" לתוך החיבור כחלק מעולם מושגים, ולא בכוונת מכוון, וגם כאלה שלא על דעתי בכלל – אבל בעיניי, ברגע שכותבים שיר ו"משחררים" אותו לעולם, אחרי שהוא "נולד" ויוצא מרחם האם (המוח), אפשר להלביש עליו הכל, ולמצוא בתוכו גם סמלים חדשים. זה גם חלק מהעניין: אחרי שאני כותב, אני אוהב לחקור את הסמלים ולראות אם אני יכול למצוא משהו חדש, מעמקי הלא־מודע, בין השורות.

///

בניגוד לשירים אחרים, השיר הזה כתוב בסדר מונוטוני, שמרני, ו"מוכל" למדי. המשקלים מאוד מסודרים. זאת לא כתיבה חופשית. גם בחירת המילים היא שמרנית למדי, אם כי "וגם אני" הוא מעין "שבירת קיר" בין האלגורי והספרותי לממשי.

"שירת הים" ו"שפת החול" – אני אוהב את הרעיון של שפות קסומות ובלתי־מובנות. זה מוטיב שחוזר אצלי המון – שפת החתולים, "לא־מילים", וכן הלאה. לכל דבר בעולם יש מעין "שפה" או "רעש" בלתי־נראים משלו, והגיבור מרגיש הזדהות עם ה"שפה" והקצב של הים והחול. הוא משליך את הבלגן שמתרחש אצלו בפנים על המיתוס שהמציא ביחס לשפת הים, וההשלכה הזאת מחברת אותו לעצמו. "שפת הלחשים" (הניתוח שלך היה מאוד מדויק) מסמלת גם את הזרוּת של הכותב ביחס לעולם – הוא לא מצליח לדבר בשפת בני האדם.

כמו כל החיבורים שלי, החיבור הזה הוא מאוד tame, אבל האמת היא שהוא נכתב במהלך דיכאון אובדני מהנוראיים ביותר שחוויתי. בערך שבועיים אחרי החיבור הזה גם ניסיתי להתאבד (task failed successfully). בכל־מקרה, זה מתקשר לאילמות של הכותב, שמצליח לדבר רק דרך השפה של החול והים. כאמור, אפשר להבין את זה דרך אותו רעיון מטא שבא לידי ביטוי ב"שפת החתולים". אנחנו מצפים שגם השמיים ישתמשו באיזושהי שפה משלהם, כמו כל הדברים בעולם, אבל הם שותקים. מצד אחד יש כאן ציפייה רמוזה, כמו שאמרת, שכל השלישי הוא משאלה (וכמו שאמרת – ממש כמו ביהמ"ק השלישי), אבל הוא גם תיאור אובייקטיבי למדי של המתבונן מהצד. מעניין שאין כאן ציפייה לשמש, אלא האור היחיד הוא "ברקים" – וזה אכן מתקשר לרמב"ם! זה דימוי תת־מודע שהתגנב. זה מסמל ניצוצות של הבנה, שפיות, יכולת לזוז בתוך החושך, גם אם באופן מצומצם ולא עקבי. אבל השמיים שותקים לגמרי, "פסק הסער" מתייחס לאפתיה קטטונית, הכלום שאחרי העצב. יש כאן גם תלונה תת־מודעת ביחס להשגחה, שלא "מסדרת" את העניינים.

הדוב היה גאוני. חיפשתי מילה שקשורה לדיבור בלחש, או מלמול. דובב נשמע קצת כמו דואב, סובל בשקט. הרכות של החול, כמו גם ה"ישנוניות" שלו, מסמלים את הרכות של השינה, שמסמלת למעשה מוות ("שם רשעים חדלו רוגז". זאת תפיסה ספרותית שלי שאתה כבר מכיר). הזיהוי שלך את החול עם מוות וקבר, הוא מעניין. הוא נכון מבחינה קונטקסטואלית, אם כי בעיניי זה רובד יותר סמוי. בכל־מקרה, אמורה להיות תחושה של שקיעה הדרגתית לשינה.

לגבי הלילה – נכון שזה לילה? הבית השלישי מגלה את זה, אבל אני חושב שאפשר לראות את זה כבר בבתים הראשונים. האסתטיקה אכן דומה מאוד לציור שהבאת, כולל הצוק. כשכתבתי, דמיינתי את הגיבור עומד על צוק, מול ים שחור. זה לא נשמע כמו שיר על חוף ים בהוואנה.

אני חושב שהחול והים הם סמל ל"אני". תפילת הדך היא התפילה שלי, כי אני הוא הדך. גם הים מדבר על הסודות שלי. יש כאן געש סמוי, "דממה צועקת", שלא נשמעים או מובנים לאף־אחד, חוץ מלגיבור. השמיים הם מה שאנחנו מסתכלים עליו, שואפים אליו – אין שם כלום (אובדן החלום). זה גם העולם החיצון, הגורל (גורל שמיימי), האפתי והריק. בכל־מקרה, הגיבור לא עושה כאן כלום. הסביבה "עושה את כל העבודה", והוא פסיבי לחלוטין בתיאוריו, חוץ מהמשאלה הרחוקה "השוב ישוב". הכפילות מייצגת מצד־אחד רצון, ומצד שני, המילה "שוּב" היא מילה מאוד רכה, גם בהגייה שלה, ויש כאן צד של אובדן תקווה ומסכנות.

התיאור המשולש (ים, חול, שמיים) אמור לתפוס את כל התמונה. אלה בעצם שלושת המרכיבים של הים. החול והים הם בעלי מימד בראשתי חשוך, טרם נבראו בעלי החיים, משהו מהימים הקדומים של הבריאה (חושך על פני תהום ורוח מרחפת על פני המים). השמיים הסוערים אולי מסמלים איזשהו תהליך בריאה, משהו דינמי, בהכוונת ההשגחה, אבל הוא לא מתרחש. כלום לא קורה.

מעניין שהים "שר לי שיר". זה נשמע כמו שיר ערש, או יחס האהובה לאביר ב"שלושה בני עורב". הם מנסים לנחם (איתם דובב החול הרך – הרכות היא תכונה נשית של אהוּבה), אבל הגיבור מרגיש עייף וישנוני. זה מעניין. איזשהו צד במציאות מנסה להביע רכות ואמפתיה, או שזאת משאלה סמויה לכך, אבל ה"אני" די פסיבי ו־unphased. הישנוניות, כתגובה לטוב הלב של אותם צדדים בעולם, היא אמירה שמסתירה בעדינות את הבלגן האובדני שמתרחש בפנים. יותר קל להגיד: אני עייף ולא מרגיש טוב, סליחה שאני לא מקבל תנחומים כרגע, מאשר להכביד על אחרים עם האמת. בכל־מקרה, זה מרגיש קצת כמו שירת הברבור. אתה מאבד בהדרגה את השפיות, אתה הולך למות, אבל יש בכל זה צד לירי רך, עצבות רכה, בלדה מלטפת.

נתקלתי שוב ברעיון של "דממה כתפילה" באחד השירים של אברהם חלפי שקראתי לפני כמה חודשים בספרוני השירה האלה שאפשר לקנות בחנויות ספרים וגורמים לך להרגיש אינטלקטואל על־חלל כשאתה קורא שירה עברית באוטובוס.

"ליל־מעמקים יודע־כל,

רואה־שומע־כל.

אולי טובה תפילה

בלילה זה.

אומרים אותה

ולא בפה פעור.

לא בשפתיים מזמרות.

שותקים אותה מאוד

בגוף בודד."

הכי רחוק שהגעתי פעם היה לדמיין את ארון הקודש כמו תעלה סודית שאין לה באמת תקרה אלא צינור כלפי מעלה - ההסתכלות שאתה מציע היא מעניינת. אולי אנסה להתפלל כך את התפילה הבאה שלי.

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם