המשמעות של מקרר היא התפקיד שלו- לקרר אוכל.

המשמעות של אדם היא התפקיד שלו בעולם. ואותו הוא צריך למצוא כל אחד והסיבה שנוצר . אינדיוידואלי 

אפשר למצוא בתוך הקושי

וגם כשהכל בסדר

מהדברים הכי קטנים בחיים

ועד הגדולים

במסע האישי שלך

ובנתינה לאחרים

משמעות זה הדברים הנסתרים, העמוקים

שהנשמה

או אם תרצה

המהות הפנימית שלך

מחפשת כל הזמן

בלי שתתכוון

בלי שתדע

אז מילה סופית אין לי

אבל אולי זה נותן כיוון

משמעות זה השייכות לתמונה גדולה יותר (אולי הגדולה, בה"א הידיעה).

בדר"כ זה יבוא לידי ביטוי בהשפעה על דברים אחרים או אנשים אחרים. יחס בין הדברים. ההיפך ממיותר.

אבל זה לא הכרחי, כלומר ייתכן ואדם רק "לוקח" מהתמונה הגדולה, אבל הקשר הזה הוא יוצר משמעות.

למשל, אדם שיחיה בודד על אי ויפסל קדירות להנאתו. עצם היצירה, שיש לה ערך בעולם מצד עצמה, תוכל להיות משמעותית עבורו.

לא בטוח במה שכתבתי. אלה רק הגיגים ופתילים של מחשבה.

כלומר זה שאתה יוצר משהו, היצירה נותנת משמעות?

מהו הערך המטפיזי-נשגב-רעיוני-מוחלט של מעשיי, רגשותיי, מחשבותיי כו' (כולם נמצאים בסוף במימד הפיזי)

וכנגזרת מכך, מהו המטא־אימפרטיב הגלוי או הסמוי שאמור להכתיב את פעולותיי – כיוון חיים, מטרה, פילוסופיית־על

יש הרבה דרכים להתמודד עם השאלה הזאת,

יש כאלה שמתרכזות במימד של יחסי גומלין בין אנשים (או יצורים חיים בכלל), ברוח ה"אובונטו" (אני אנושי כי אתה אנושי),

יש כאלה שמתרכזות ביחס של האדם אל הקודש וסמליו, בהגדרה צרה או רחבה

וכן הלאה

פילוסופיות הדוניסטיות עסוקות אמנם בפסואודו־משמעות, אם המשמעות היא הנאה (גופנית, רגשית, רוחנית) אפשר פשוט לקרוא לזה "הנאה" ואין צורך במילה משמעות מה גם שהנאה אינה אימפרטיב.

למדתימGpt...

עשית לי סדר בפילוח לסוגי התשובות. תודה

אבל אין לך תשובה אישית לשאלה הזאת?

אני לא יודע כמה היא נכונה, אבל זה מה שיש לי וככה אני חי.

אני מאמין ביהדות לכן אני מאמין גם שהערך של המעשים שלי נמדד לפי קנה המידה של היהדות.

ברמת המיקרו, האימפרטיבים שלי הם אלה של היהדות (להניח תפילין, להתפלל, לא לעשות שטויות, כו').

ברמת המקרו, כלומר איזה אימפרטיב־על, מטא־כיוון לחיים, מה שקוראים לו "משמעות החיים" או משהו כזה, אני לא תופס את זה באופן הישגי־לינארי־מוגדר, כמו תיקון מסוים שאני צריך לעשות או משימה שבשבילה באתי או משהו מיוחד שבאתי ליצור או להביא לעולם. 

עברתי הרבה בלגן בחיים לכן המוח שלי פשוט לא חושב במונחים של משימות, מטרות, שאיפות, אבני דרך, זה לא עובד ככה אצלי.

יצא לי להיחשף לכל־מיני פילוסופיות ניהיליסטיות־דיכאוניות, גם לחוות אותן בעצמי. בימים האחרונים יצא לי להרהר ביצירה שבה הגיבור מתחיל עם ילדות סבירה, שאיפות גדולות, חלומות גדולים, אהבות, ובהדרגה איטית הכל הולך ומתנפץ וקורס וצולל לתוך תהום אינסופית, דרך המון אכזבות וטראומות. התוצאה היא שהגיבור הופך לדמות ניהיליסטית ארסית שנעה בין הרס עצמי להרס אחרים, משהו בין מרושע לעצוב.

המסקנה שלי היא שניהיליזם הוא פשוט תוצאה ישירה של קריסת הנרטיב ההישגי. באחת הסצנות ביצירה, יש starfall, ודמוּת שואלת את הגיבור מה הוא היה רוצה. הגיבור עונה שהוא לא רוצה דבר, שהוא שונא משאלות, והמשאלה שלו היא שיפסיקו לנפול כוכבים. בקיצור, קריסה של הנרטיב החלומי, של הרעיון שאפשר להביע משאלות ולהשיג אותן, שאפשר להשיג מטרות כלשהן, או שלמטרות יש חשיבות. וכיוון שאין אפשרות להגשים חלומות בעולם הזה, כיוון שהכל מתרסק תחת היד האכזרית של הגורל, אין שום טעם בחיים.

הבעיה של הגיבור היא שהוא פשוט נתקע שם, והוא לא יכול לדמיין שום נרטיב־חיים בלי הדפוס של חלומות והגשמתם.

גם אני הגעתי לנקודה דומה, אחרי שהאפיזודות הדיכאוניות שלי ריסקו כל דבר שניסיתי לעשות או להשיג, אבל אז פשוט הגעתי למסקנה שאפשר ללכת לפי נרטיב אלטרנטיבי שבכלל לא משתמש בעולם המושגים הזה. 

במקום "תיקון" או "משימה" אפשר פשוט לקרוא לזה "טיול" או "דרך". רואים דברים, שוכחים דברים, רואים דברים חדשים, מתלהבים מהם, אחר־כך עוברים למשהו אחר, אין "מטרה" או דחף פנימי "להגשים" איזה משהו אלא פשוט לזרום עם זרם החיים, ולנסות להיות כמה שיותר בהרמוניה עם מה שהולך כרגע. כמו ביקור במוזיאון מאוד גדול. יש תערוכות שממש לא מוצאות חן בעיניי או ציורים מטרידים לכן אני מעדיף לשמור מרחק. יש דברים יפים שאני אוהב לבהות בהם הרבה אבל אין לי בעיה לעבור הלאה ולתת להם להפוך לזיכרון שיתפוגג בהדרגה. וזה ממש עובד.

הגיבור ההוא מזכיר לי מהמר כרוני שכל הזמן שם את כל הז'יטונים בפוקר ונדהם שהוא מפסיד כמעט תמיד. אני פשוט לא מהמר, לא כזה אכפת לי מ"זכייה", אני מעדיף ליהנות מהרגע או לבהות בחלל או לעשות את מה שאני צריך לעשות כרגע.

אני מדמיין אותך יושב באיזה משרד בבניין רב קומות יוקרתי עם חליפה vau (ר"ל וואו) ומחלק הוראות סתם כי אתה יודע מילים גבוהות.

"ביטון סיימת את המטלה המטפיזית שנתתי לך?"

"יוני אמרתי לך שהמאמר הזה לא ערוך מטא אימפרטיבי"

"ציון הפסואדו משמעות של המחקר שלך לוקה בחסר, דרוש תיקון, חכה שניה..

..איריס?! איפה הקפה שלי?"

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)