אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה.
אולי בעיקר שאני לא נורמאלית....
טבלתי בערך 6 שבועות אחרי לידה וסיכמנו שלא נהיה ביחד אחרי המקווה כי רגיש לי שם וכאב לי בבדיקות.
ועדיין לא היינו. אין לי *שום* חשק.
הסיבה היחידה שאני רוצה זה בשבילו. שבוע אחרי הטבילה הוא ניסה להוביל לשם וישר אמרתי שאני סחוטה ואין לי כח.. הייתה פעם אחת שניסיתי מראש להתארגן ולהשקיע לנוח שיהיה לי כח, ראיתי הרצאה על מיניות כדי לנסות להיכנס לראש הזה וכו... אבל הוא זה שהיה עייף בסוף אז לא יצא לפועל. הייתי טיפה מבואסת שהתאמצתי אבל תכלס, זו הייתה הקלה ללכת לישון פשוט ובמיוחד שהרגשתי "אני השתדלתי ועשיתי את שלי".
הוא לא באמת יוזם... ודי מפורק בסוף היום. ב22:00 הוא כבר הולך לישון... גם לפני הלידה אם אנחנו לא מתחילים בסביבות 21:00 פשוט מרגיש לנו מאוחר ואנחנו עייפים.
האמת שאני אפילו לא יודעת מה אני רוצה מכן.
משהו מציק לי ואני לא יודעת מה.
שאנחנו לא זוג נורמאלי? שזה לא מעניין אותי? לא יודעת.
עברתי כמה לידות אז אני יודעת שיש ירידה בחשק בהנקה. ובכל זאת.. כל כך מוזר לי להמשיך ככה. ומצד שני... בכוח..? מוזר הסיפור הזה פתאום.
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...