תוצאה כזו יכולה לעורר דיון פילוסופי ותאורטי עשיר על טיבם של יחסים, התאמה זוגית, והגורמים לאושר בזוגיות. להלן כמה כיווני מחשבה שיכולים להסביר מדוע זוגות עם התאמה חלקית עשויים להיות מאושרים יותר:

1. גיוון וצמיחה אישית

•העשרה הדדית: זוגות עם התאמה חלקית (50%-70%) עשויים להפיק תועלת מהבדלים באופי שמובילים לראייה רחבה יותר על העולם, להתנסות בדברים חדשים וללמידה הדדית.

•אתגר מפתח קשר: כאשר יש הבדלים בין בני הזוג, הם עשויים לעבוד קשה יותר על התקשורת וההבנה ההדדית, מה שיכול לחזק את הקשר וליצור תחושת הישג משותפת.

2. שחיקה בהתאמה גבוהה מדי

•דמיון יתר ותחושת שעמום: זוגות עם התאמה של 70%-100% עשויים לחוות פחות גיוון ואתגרים, מה שעלול להוביל לשגרה מונוטונית ולפחות תחושת עניין והתרגשות בקשר.

•תחושת זהות מטושטשת: דמיון גבוה מדי עלול לגרום לטשטוש הגבולות האישיים, מה שעשוי לפגוע בעצמאות ובתחושת ה”עצמי” של כל אחד מבני הזוג.

3. התאמה חלקית כהזדמנות לשותפות מאוזנת

•איזון דינמי: זוגות עם התאמה חלקית עשויים למצוא דרך לאזן את החוזקות והחולשות אחד של השני בצורה פרודוקטיבית.

•השלמה ולא חפיפה: כאשר בני הזוג שונים במידה מסוימת, הם עשויים להשלים זה את זה במקום להתחרות או להיות זהים מדי בצרכים ובשאיפות.

4. פרספקטיבה פילוסופית על אושר

•אושר כאקטיביות ולא כסטטיות: אושר בזוגיות עשוי להיות קשור לתהליך דינמי של בניית קשר, ולא למצב סטטי של “התאמה מושלמת”.

•קונפליקט בונה: הבדלים בין בני הזוג יכולים ליצור הזדמנויות ללמידה, גדילה ובניית משמעות משותפת בקשר.

5. השפעות תרבותיות וחברתיות

•יתכן שהבדלים מסוימים באופי מתאימים יותר לחיים המודרניים שבהם בני הזוג זקוקים לשילוב של עצמאות ואינטראקציה.

•תרבויות שמעריכות גמישות והשלמה עשויות לראות ערך רב יותר בזוגיות עם התאמה חלקית מאשר תרבויות שמקדשות דמיון מלא.

שאלות להמשך דיון

•האם תוצאה כזו מעידה על כך שאנשים לא באמת מחפשים את “החצי השני” אלא את “השלם האחר”?

•האם ההתאמה באופי היא בכלל הפרמטר הנכון למדידת אושר בזוגיות?

•כיצד ניתן להגדיר ולמדוד “אושר” בצורה שתתאים לכולם?

תוצאה כזו יכולה לאתגר את התפיסות המקובלות על זוגיות ואושר, ולעודד גישה פתוחה וגמישה יותר כלפי מערכות יחסים.

או שפשוט כתבת עם צאט GPT?

בניגוד למיתוס על הפכים נמשכים, ידוע שלרוב דווקא אנשים דומים נמשכים.

מצד שני, יכולים להיות אנשים מאוד דומים לפי מודלים שונים של אישיות (OCEAN/HEXACO) אבל לא באמת דומים במציאות, כמו מוסלמי טרוריסט וחבר KKK, אולי תהיינה להן תכונות זהות לחלוטין, אבל יש פקטורים חשובים יותר בקביעת דמיון.

יש אגב כל־מיני מחקרים בנושא, ממה שהבנתי, זוגות חדשים (יחסית) מדווחים על מערכות יחסים מוצלחות יותר כשהם דומים, אבל בהמשך החיים זה פחות משנה, ויכול גם להתהפך (אנשים דומים ידווחו פחות הצלחה). אבל העניין הוא כזה, מה זה עוזר לי אם בעוד 50 שנה נהיה מאושרים, אם אין לי על סמך מה לבנות את מערכת היחסים כאן ועכשיו?

חוץ מזה, מלבד תכונות אופי, יש גם דפוסי חשיבה, דפוסי יצירת מערכות יחסים, שיכולים מאוד להשפיע,

למשל, באופן אינטואיטיבי, שני אנשים עם אותה רמת נוירוטיות אמורים להסתדר פחות או יותר (יותר מאשר אחרת, למשל, מישהו מאוד אדיש עם מישהי שמגיבה באופן קיצוני לכל דבר, הוא לא "על הגל שלה" ובעיניה לא מתייחס לקשיים שלה ברצינות, ומבחינתו היא משוגעת, ולהפך), אבל המציאות מלמדת שיש גם מקרים הפוכים (למשל מישהי עם saviour complex שרוצה להציל את הבעל הנוירוטי שלה),

וגם, קשה למדוד מה זה טוב אובייקטיבית, כמו בתסמונת האישה המוכה, אני למדתי שאנשים שלא מוכנים לבצע שינויים בחיים שלהם, כדי להימנע סבל, זה פשוט כי יותר כואב להם לבצע את אותם שינויים מאשר לשאת את אותו סבל, לכן, גם אם אובייקטיבית מערכות יחסים מסוימות אינן טובות, יש אנשים שיותר מסובך להם לשנות את המוח שלהם כדי להתאים למערכות יחסים בריאות, אז נכון להרגע יותר נחמד להם במערכות יחסים דפוקות

אבל בדרך כלל העובדה שהוא איש והיא אישה מספיקה פלוס מינוס

הוא איש והיא 🦀

ופעמים רבות היא אישה והוא 🦧

בלתי אם נועדו?

מה זה התאמה באופי? 

לא יודעת. נשואה 17 שנה ואני לא יודעת מה זה התאמה באופי. 

וסתם כדרך אגב, פעם זה היה מאוד מקובל חתונות בגילאים הנ"ל..

היום פשוט המדינה אסרה את זה, ותמיד חשבתי לתומי(ואשמח שתחווה דעתך הככל הנראה חריפה בנושא), מי החליט שבגיל 18 זה סבבה לשתות אלכוהול ובגיל 17 לא? או בגיל 15? או שזה סבבה דווקא בגיל 18 ולא בגיל 20? מאיפה המדינה הביאה את החוק הזה בהסתמכות על הגיל כאילו מי שהוא בן 18 הוא כבר וכו' וכו'.

ואם תגיד שבגלל שכתוב בן 18 לחופה וכו' , אז וודאי שהמדינה לא מסתמכת על התורה. ואת החוק הזה היא הביאה משום מקום ועושה ככל העולה על רוחה כמו הבג"ץ.

הקביעה שעד גיל 18 אדם נחשב קטין ומעל גיל זה בוגר מבוססת בעיקר על חוקי מדינות שונות ועל מוסכמות בינלאומיות, והיא אינה נובעת מאיזו “אמת טבעית” אלא מהחלטה משפטית וחברתית.

מקורות מרכזיים לקביעה:

1.אמנות בינלאומיות:

•אמנת זכויות הילד של האו”ם (1989): מגדירה “ילד” כמי שטרם מלאו לו 18 שנים, אלא אם החוק החל על הילד קובע גיל בגרות מוקדם יותר.

•האמנה קובעת סטנדרטים בינלאומיים להגנה על זכויות ילדים.

2.חוקים מקומיים:

•במדינות רבות, ובהן ישראל, גיל 18 נקבע כגיל הבגרות החוקית. בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב–1962, נכתב שקטין הוא מי שטרם מלאו לו 18 שנים.

•מעל גיל זה, אדם נחשב בעל כשירות משפטית מלאה, והוא אחראי על פעולותיו מבחינה משפטית, כלכלית ואזרחית.

3.היסטוריה והתפתחות חברתית:

•בעבר, גיל הבגרות היה שונה בין תרבויות ותלות במוסכמות חברתיות, כמו גיל הנישואין או היכולת לעבוד.

•הקביעה של גיל 18 כגבול הבגרות קשורה להתפתחויות מודרניות, כולל חינוך חובה, שינוי בתפיסת זכויות ילדים ותהליך ההתבגרות הממושך בעולם המודרני.

למה דווקא גיל 18?

הבחירה בגיל 18 נובעת במידה רבה ממסגרות חברתיות ופוליטיות:

•גיל 18 מסמל לרוב סיום שלב החינוך הפורמלי.

•זהו הגיל שבו אדם נחשב כשיר להצטרף לצבא במדינות רבות (כולל ישראל).

•מבחינה ביולוגית, גיל ההתבגרות מסתיים לרוב סביב גיל זה, אם כי הבגרות הרגשית עשויה להימשך מעבר לכך.

עם זאת, במדינות שונות יכולים להיות גילאים אחרים לעניין בגרות משפטית או זכויות מסוימות, כמו גיל שתייה חוקית, גיל הצבעה או גיל הסכמה.

אני מבין שזה מבוסס על כל החוקים והמסמכים שהבאת אשריך. אבל הם מבוססים על כלום ושום דבר.

באותה מידה יכלו לקבוע שילד יסיים ללמוד בגיל 16, ויתגייס בגיל 17, ואז מה הגיל המתאים? עדיין 18?

זה חסר בסיס וחסר כל היגיון.

אני לא בקיא בחינוך, בפסיכולוגיה ובפדגוגיה- אך אם זו הנורמה בעולם המפותח, יש דברים בגו.  זה לא כלום ושום דבר.  

ואחרי שאתה צודק.

אחדד את דבריי. כמו שאמרת "מקובל ש.." וכו' וכו'. מי קבע שזה מה שמקובל?

אני מבין שפסיכולוגית וכל זה, והכל טוב ויפה.

אבל מי קבע שילד בגיל 18 יכול לצאת לעולם הגדול? שוב זה לסגור את הילד ולשים לו איזושהי מסגרת שלא בהכרח מטיבה איתו. אני מבין שיש מחשבה בדבר ושהיום הדברים לא כמו פעם, אבל עדיין קשה לי לקבל את כל ה-"מקובל והמוסכם" כי אין לזה ביסוס. חוץ מלהגיד "מקובל שהיום ככה וככה"

ואם היינו משנים את זה? ומליחטים שמהיום, יהיה מקובל שילד יתחיל ללמוד בגיל 4 ויסיים את התיכון בגיל 15. ללא צורך  ב12 שנות לימוד אלא 11, או 10 , או 7 זה לא באמת משנה. מי קבע ש12 שנות לימוד זה מה שצריכים היום? ואם להיות אמיתיים, מי מאיתנו זוכר משהו מהתיכון או בגרויות חוץ מחוויות של חברים בכיתה ובלגנים של אותו הגיל? אני עצמי לא זןכר כלום. וזה לא הפריע לי בהמשך החיים בכלל..לאיזה כיוון שפניתי אליו. האמת שכיוון אחד זה כן חסם לי קצת וזה הדת. אבל זה כבר נושא אחר.

בכל מקרה חפרתי קצת, אין לי עניין להיכנס לדיון, רק רציתי להגיד שאין שום ביסוס להחלטות שלהם שמגיל 6 ילד יתחיל ללמוד ובגיל 18 הוא יצא לעולם הגדול חוץ מ - "זה מקובל היום". וזאת לא טענה.

אבל בלי קשר חבר שלי, אתה צודק.

נ.ב

וכו'

א. מאז שהאדם נולד הוא הולך ומתפתח וגם מתפתחת הקוגניציה שלו, כך שאינו דומה ילד בן 5 לנער בן 15 ולבחור בן 25. אפשר לומר שמתחת למדרגה עמומה מסוימת אין לאדם מספיק יכולות שכליות ורגשיות כדי להחליט החלטות מושכלות לכן מוטב שיהיה תלוי בהחלטות הוריו או אפוטרופוס, ומעל המדרגה הזאת, אפשר לסמוך עליו שיסתדר, להעמיס עליו חובות אזרחיות וחוקיות ומאידך לתת לו זכויות בסיכוי סביר שידע להשתמש בהן (זכות הבחירה, גיל מינימלי לרישיון נהיגה).

ב. ברור שכל אדם מתפתח בקצב שונה. אני למשל התפתחתי די מוקדם בהשוואה לילדים אחרים בחטיבת הביניים, מבחינה גופנית. אבל גם מבחינה שכלית – שתלויה גם בביולוגיה של האדם, בתזונה, בניסיון חיים, כו', יש שוני מאדם לאדם, אם כי, יש תהליכים שמתרחשים פחות או יותר באותו אזור גיל אצל כולם (בגרות מינית למשל. לגבי ההשפעה של אלכוהול יש מחקרים שעוסקים בשאלה מאיזה גיל זה יותר בטוח ביחס להתפתחות המוח כו', יש מדינות שבהן נהיים בגירים בגיל 18 אבל אסור לרכוש אלכוהול עד גיל 20 או 21)

ג. בהתאם לכך, אם נניח שאקלע לאי בודד עם 10 אנשים בגילים שונים, הנכון יהיה לא ללכת דוגמטית לפי גיל, אלא לפי הכישורים של הבן־אדם: אני אעדיף לתת עבודות פיזיות לנער בן 14, אם הוא מסוגל לזה, מאשר למי שבגיל חוקי, ואינו מסוגל לזה, וכך גם ברמה הקוגנטיבית. כלומר בחברות קטנות שבהן כולם מכירים את כולם אפשר למדוד את ההתפתחות באופן מדויק יותר, לפי גופו של אדם.

ד. אם הייתי צ'יף בשבט קטן כזה באי בודד, לא הייתה לי בעיה לאפשר לזוג בני 17 או 16 להתחתן, אם הם היו נראים לי מפותחים גופנית ושכלית.

ה. בחברות גדולות בעלות מערכת חוקית, יש צורך בקריטריונים קלים למדידה, אמנם תיאורטית אפשר לערוך לכולם מבחנים פסיכוטכניים פעם בשנה ולדרג לפיהם את רמת הבגרות החוקית שלהם, אבל... לא ברור לגמרי איך מודדים את זה, וכמובן זה רעיון רחוק מאוד, לכן נקבע הגיל, שהוא מדד יחסית סביר להתפתחות, גם אם לא מדויק לחלוטין.

ו. הגיל הספציפי הוא תוצר היסטורי, אם אני לא טועה התחילו באירופה מ־21, אחר־כך הורידו ל־18, זה הושפע מכל מיני גורמים כמו מי כשיר לעבודה / גיוס חובה / כיו"ב, ואיכשהו כל המערכת הבינלאומית הסתדרה סביב השיטה הזאת, כך גם מערכת החינוך, וכיוון שאכן רוב רובם של האנשים מסיימים את מערכת החינוך בגיל 18 ומצופה מהם ללכת לצבא או להתחיל חיים עצמאיים, זה בדיוק הזמן לשינוי במעמדם לבגירים.

ז. בהחלט אפשר היה לקצר את שנות הלימודים ל־10, בברה"מ היה מודל של 10 שנות לימוד אם אני לא טועה, או לסדר את החובות החינוכיות לפי סדרת קורסים / מטלות שצריכים לעבור (בדומה לתואר בערך), מי שרוצה לסיים הכל מהר יכול לסיים בגיל 16, מי שרוצה למרוח יכול למרוח עד גיל 18, אבל המערכות האלה כבר מאוד מקובעות, זה כמו להחליט שכל המכולות בעולם יעברו מ־40 ו־20 רגל ל־23 ו־46 רגל.

ועם זאת, אספר שאני מכיר אדם יקר מאוד, שמחנך את הילדים שלו בחינוך ביתי. עכשיו נכון שלא לכל אחד זה מתאים מכל מיני סיבות. אבל לו זה מתאים. ויצא לי לראות את הילדים שלו, איזו ענווה וצניעות יש בהם, אתה ממש רואה שהם חיים כמו ילדים, אני בעצמי לא יודע איך להסביר את מה שזכיתי לראות. בלי מסגרות, בלי מוסכמות, פשוט חיים את השם יתברך. ומאז התחלתי לתהות על קנקנה של המדינה..אם החוק היה חינוך ביתי, והמדינה הייתה מסייעת בכלכלה אז אני חושב שהיה יכול להיות פה נפלא, למרות שגם היום נפלא חוץ מזה שאין משיח ושבג"ץ שולט.

ויחד עם זאת אני מבין שזה לא מציאותי כי אנחנו מדינה שחיה על חרבה ותמיד צריכה להשקיעה כלכלית במישור הביטחוני ולכן חלום המדינה שמסייעת לחינוך ביתי הוא לא ריאלי.

ופעם שמעתי רב ממש גדול, שאומר שחינוך ביתי זה דבר נפלא ביותר. ושאלתי אותו אבל לא עדיף לשלוח את הילד לישיבה שילמד תורה והוא ענה לי בפשטות, מי מצווה ללמד את הילד תורה? אתה או המלמד בישיבה? ונכון שהיום זה מה שמוסכם ומקובל אבל תראו איזה ראיה רחבה יש לרב, שכוללת את כל המציאות ממש. מרגש וכו'.

עזבתי את החטיבה והלכתי ללמוד בישיבה חרדית, ואחר־כך חזרתי לחטיבה באמצע כיתה ט', ונחש מה, לא קרה כלום

כל־עוד עומדים במבחנים, מה הבעיה ללמוד איך שרוצים? יש ילדים שלומדים יותר טוב חזותית, יש כאלה שמבינים יותר טוב דרך מחשב, כו' כו'

וכמו שאמרת בסוף החינוך מוטל על ההורים, לא על מערכת ה"חינוך"

ואני רוצה להעביר לילדים את החינוך והמסורת והערכים שלי, לא של איזה משרד ממשלתי

אבל כאמור אחי המערכות האלה גדולות הרבה יותר מאשר האדם הקטן וגם יותר מאשר הפוליטיקאי הגדול

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"