תוצאה כזו יכולה לעורר דיון פילוסופי ותאורטי עשיר על טיבם של יחסים, התאמה זוגית, והגורמים לאושר בזוגיות. להלן כמה כיווני מחשבה שיכולים להסביר מדוע זוגות עם התאמה חלקית עשויים להיות מאושרים יותר:

1. גיוון וצמיחה אישית

•העשרה הדדית: זוגות עם התאמה חלקית (50%-70%) עשויים להפיק תועלת מהבדלים באופי שמובילים לראייה רחבה יותר על העולם, להתנסות בדברים חדשים וללמידה הדדית.

•אתגר מפתח קשר: כאשר יש הבדלים בין בני הזוג, הם עשויים לעבוד קשה יותר על התקשורת וההבנה ההדדית, מה שיכול לחזק את הקשר וליצור תחושת הישג משותפת.

2. שחיקה בהתאמה גבוהה מדי

•דמיון יתר ותחושת שעמום: זוגות עם התאמה של 70%-100% עשויים לחוות פחות גיוון ואתגרים, מה שעלול להוביל לשגרה מונוטונית ולפחות תחושת עניין והתרגשות בקשר.

•תחושת זהות מטושטשת: דמיון גבוה מדי עלול לגרום לטשטוש הגבולות האישיים, מה שעשוי לפגוע בעצמאות ובתחושת ה”עצמי” של כל אחד מבני הזוג.

3. התאמה חלקית כהזדמנות לשותפות מאוזנת

•איזון דינמי: זוגות עם התאמה חלקית עשויים למצוא דרך לאזן את החוזקות והחולשות אחד של השני בצורה פרודוקטיבית.

•השלמה ולא חפיפה: כאשר בני הזוג שונים במידה מסוימת, הם עשויים להשלים זה את זה במקום להתחרות או להיות זהים מדי בצרכים ובשאיפות.

4. פרספקטיבה פילוסופית על אושר

•אושר כאקטיביות ולא כסטטיות: אושר בזוגיות עשוי להיות קשור לתהליך דינמי של בניית קשר, ולא למצב סטטי של “התאמה מושלמת”.

•קונפליקט בונה: הבדלים בין בני הזוג יכולים ליצור הזדמנויות ללמידה, גדילה ובניית משמעות משותפת בקשר.

5. השפעות תרבותיות וחברתיות

•יתכן שהבדלים מסוימים באופי מתאימים יותר לחיים המודרניים שבהם בני הזוג זקוקים לשילוב של עצמאות ואינטראקציה.

•תרבויות שמעריכות גמישות והשלמה עשויות לראות ערך רב יותר בזוגיות עם התאמה חלקית מאשר תרבויות שמקדשות דמיון מלא.

שאלות להמשך דיון

•האם תוצאה כזו מעידה על כך שאנשים לא באמת מחפשים את “החצי השני” אלא את “השלם האחר”?

•האם ההתאמה באופי היא בכלל הפרמטר הנכון למדידת אושר בזוגיות?

•כיצד ניתן להגדיר ולמדוד “אושר” בצורה שתתאים לכולם?

תוצאה כזו יכולה לאתגר את התפיסות המקובלות על זוגיות ואושר, ולעודד גישה פתוחה וגמישה יותר כלפי מערכות יחסים.

או שפשוט כתבת עם צאט GPT?

בניגוד למיתוס על הפכים נמשכים, ידוע שלרוב דווקא אנשים דומים נמשכים.

מצד שני, יכולים להיות אנשים מאוד דומים לפי מודלים שונים של אישיות (OCEAN/HEXACO) אבל לא באמת דומים במציאות, כמו מוסלמי טרוריסט וחבר KKK, אולי תהיינה להן תכונות זהות לחלוטין, אבל יש פקטורים חשובים יותר בקביעת דמיון.

יש אגב כל־מיני מחקרים בנושא, ממה שהבנתי, זוגות חדשים (יחסית) מדווחים על מערכות יחסים מוצלחות יותר כשהם דומים, אבל בהמשך החיים זה פחות משנה, ויכול גם להתהפך (אנשים דומים ידווחו פחות הצלחה). אבל העניין הוא כזה, מה זה עוזר לי אם בעוד 50 שנה נהיה מאושרים, אם אין לי על סמך מה לבנות את מערכת היחסים כאן ועכשיו?

חוץ מזה, מלבד תכונות אופי, יש גם דפוסי חשיבה, דפוסי יצירת מערכות יחסים, שיכולים מאוד להשפיע,

למשל, באופן אינטואיטיבי, שני אנשים עם אותה רמת נוירוטיות אמורים להסתדר פחות או יותר (יותר מאשר אחרת, למשל, מישהו מאוד אדיש עם מישהי שמגיבה באופן קיצוני לכל דבר, הוא לא "על הגל שלה" ובעיניה לא מתייחס לקשיים שלה ברצינות, ומבחינתו היא משוגעת, ולהפך), אבל המציאות מלמדת שיש גם מקרים הפוכים (למשל מישהי עם saviour complex שרוצה להציל את הבעל הנוירוטי שלה),

וגם, קשה למדוד מה זה טוב אובייקטיבית, כמו בתסמונת האישה המוכה, אני למדתי שאנשים שלא מוכנים לבצע שינויים בחיים שלהם, כדי להימנע סבל, זה פשוט כי יותר כואב להם לבצע את אותם שינויים מאשר לשאת את אותו סבל, לכן, גם אם אובייקטיבית מערכות יחסים מסוימות אינן טובות, יש אנשים שיותר מסובך להם לשנות את המוח שלהם כדי להתאים למערכות יחסים בריאות, אז נכון להרגע יותר נחמד להם במערכות יחסים דפוקות

אבל בדרך כלל העובדה שהוא איש והיא אישה מספיקה פלוס מינוס

הוא איש והיא 🦀

ופעמים רבות היא אישה והוא 🦧

בלתי אם נועדו?

מה זה התאמה באופי? 

לא יודעת. נשואה 17 שנה ואני לא יודעת מה זה התאמה באופי. 

וסתם כדרך אגב, פעם זה היה מאוד מקובל חתונות בגילאים הנ"ל..

היום פשוט המדינה אסרה את זה, ותמיד חשבתי לתומי(ואשמח שתחווה דעתך הככל הנראה חריפה בנושא), מי החליט שבגיל 18 זה סבבה לשתות אלכוהול ובגיל 17 לא? או בגיל 15? או שזה סבבה דווקא בגיל 18 ולא בגיל 20? מאיפה המדינה הביאה את החוק הזה בהסתמכות על הגיל כאילו מי שהוא בן 18 הוא כבר וכו' וכו'.

ואם תגיד שבגלל שכתוב בן 18 לחופה וכו' , אז וודאי שהמדינה לא מסתמכת על התורה. ואת החוק הזה היא הביאה משום מקום ועושה ככל העולה על רוחה כמו הבג"ץ.

הקביעה שעד גיל 18 אדם נחשב קטין ומעל גיל זה בוגר מבוססת בעיקר על חוקי מדינות שונות ועל מוסכמות בינלאומיות, והיא אינה נובעת מאיזו “אמת טבעית” אלא מהחלטה משפטית וחברתית.

מקורות מרכזיים לקביעה:

1.אמנות בינלאומיות:

•אמנת זכויות הילד של האו”ם (1989): מגדירה “ילד” כמי שטרם מלאו לו 18 שנים, אלא אם החוק החל על הילד קובע גיל בגרות מוקדם יותר.

•האמנה קובעת סטנדרטים בינלאומיים להגנה על זכויות ילדים.

2.חוקים מקומיים:

•במדינות רבות, ובהן ישראל, גיל 18 נקבע כגיל הבגרות החוקית. בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב–1962, נכתב שקטין הוא מי שטרם מלאו לו 18 שנים.

•מעל גיל זה, אדם נחשב בעל כשירות משפטית מלאה, והוא אחראי על פעולותיו מבחינה משפטית, כלכלית ואזרחית.

3.היסטוריה והתפתחות חברתית:

•בעבר, גיל הבגרות היה שונה בין תרבויות ותלות במוסכמות חברתיות, כמו גיל הנישואין או היכולת לעבוד.

•הקביעה של גיל 18 כגבול הבגרות קשורה להתפתחויות מודרניות, כולל חינוך חובה, שינוי בתפיסת זכויות ילדים ותהליך ההתבגרות הממושך בעולם המודרני.

למה דווקא גיל 18?

הבחירה בגיל 18 נובעת במידה רבה ממסגרות חברתיות ופוליטיות:

•גיל 18 מסמל לרוב סיום שלב החינוך הפורמלי.

•זהו הגיל שבו אדם נחשב כשיר להצטרף לצבא במדינות רבות (כולל ישראל).

•מבחינה ביולוגית, גיל ההתבגרות מסתיים לרוב סביב גיל זה, אם כי הבגרות הרגשית עשויה להימשך מעבר לכך.

עם זאת, במדינות שונות יכולים להיות גילאים אחרים לעניין בגרות משפטית או זכויות מסוימות, כמו גיל שתייה חוקית, גיל הצבעה או גיל הסכמה.

אני מבין שזה מבוסס על כל החוקים והמסמכים שהבאת אשריך. אבל הם מבוססים על כלום ושום דבר.

באותה מידה יכלו לקבוע שילד יסיים ללמוד בגיל 16, ויתגייס בגיל 17, ואז מה הגיל המתאים? עדיין 18?

זה חסר בסיס וחסר כל היגיון.

אני לא בקיא בחינוך, בפסיכולוגיה ובפדגוגיה- אך אם זו הנורמה בעולם המפותח, יש דברים בגו.  זה לא כלום ושום דבר.  

ואחרי שאתה צודק.

אחדד את דבריי. כמו שאמרת "מקובל ש.." וכו' וכו'. מי קבע שזה מה שמקובל?

אני מבין שפסיכולוגית וכל זה, והכל טוב ויפה.

אבל מי קבע שילד בגיל 18 יכול לצאת לעולם הגדול? שוב זה לסגור את הילד ולשים לו איזושהי מסגרת שלא בהכרח מטיבה איתו. אני מבין שיש מחשבה בדבר ושהיום הדברים לא כמו פעם, אבל עדיין קשה לי לקבל את כל ה-"מקובל והמוסכם" כי אין לזה ביסוס. חוץ מלהגיד "מקובל שהיום ככה וככה"

ואם היינו משנים את זה? ומליחטים שמהיום, יהיה מקובל שילד יתחיל ללמוד בגיל 4 ויסיים את התיכון בגיל 15. ללא צורך  ב12 שנות לימוד אלא 11, או 10 , או 7 זה לא באמת משנה. מי קבע ש12 שנות לימוד זה מה שצריכים היום? ואם להיות אמיתיים, מי מאיתנו זוכר משהו מהתיכון או בגרויות חוץ מחוויות של חברים בכיתה ובלגנים של אותו הגיל? אני עצמי לא זןכר כלום. וזה לא הפריע לי בהמשך החיים בכלל..לאיזה כיוון שפניתי אליו. האמת שכיוון אחד זה כן חסם לי קצת וזה הדת. אבל זה כבר נושא אחר.

בכל מקרה חפרתי קצת, אין לי עניין להיכנס לדיון, רק רציתי להגיד שאין שום ביסוס להחלטות שלהם שמגיל 6 ילד יתחיל ללמוד ובגיל 18 הוא יצא לעולם הגדול חוץ מ - "זה מקובל היום". וזאת לא טענה.

אבל בלי קשר חבר שלי, אתה צודק.

נ.ב

וכו'

א. מאז שהאדם נולד הוא הולך ומתפתח וגם מתפתחת הקוגניציה שלו, כך שאינו דומה ילד בן 5 לנער בן 15 ולבחור בן 25. אפשר לומר שמתחת למדרגה עמומה מסוימת אין לאדם מספיק יכולות שכליות ורגשיות כדי להחליט החלטות מושכלות לכן מוטב שיהיה תלוי בהחלטות הוריו או אפוטרופוס, ומעל המדרגה הזאת, אפשר לסמוך עליו שיסתדר, להעמיס עליו חובות אזרחיות וחוקיות ומאידך לתת לו זכויות בסיכוי סביר שידע להשתמש בהן (זכות הבחירה, גיל מינימלי לרישיון נהיגה).

ב. ברור שכל אדם מתפתח בקצב שונה. אני למשל התפתחתי די מוקדם בהשוואה לילדים אחרים בחטיבת הביניים, מבחינה גופנית. אבל גם מבחינה שכלית – שתלויה גם בביולוגיה של האדם, בתזונה, בניסיון חיים, כו', יש שוני מאדם לאדם, אם כי, יש תהליכים שמתרחשים פחות או יותר באותו אזור גיל אצל כולם (בגרות מינית למשל. לגבי ההשפעה של אלכוהול יש מחקרים שעוסקים בשאלה מאיזה גיל זה יותר בטוח ביחס להתפתחות המוח כו', יש מדינות שבהן נהיים בגירים בגיל 18 אבל אסור לרכוש אלכוהול עד גיל 20 או 21)

ג. בהתאם לכך, אם נניח שאקלע לאי בודד עם 10 אנשים בגילים שונים, הנכון יהיה לא ללכת דוגמטית לפי גיל, אלא לפי הכישורים של הבן־אדם: אני אעדיף לתת עבודות פיזיות לנער בן 14, אם הוא מסוגל לזה, מאשר למי שבגיל חוקי, ואינו מסוגל לזה, וכך גם ברמה הקוגנטיבית. כלומר בחברות קטנות שבהן כולם מכירים את כולם אפשר למדוד את ההתפתחות באופן מדויק יותר, לפי גופו של אדם.

ד. אם הייתי צ'יף בשבט קטן כזה באי בודד, לא הייתה לי בעיה לאפשר לזוג בני 17 או 16 להתחתן, אם הם היו נראים לי מפותחים גופנית ושכלית.

ה. בחברות גדולות בעלות מערכת חוקית, יש צורך בקריטריונים קלים למדידה, אמנם תיאורטית אפשר לערוך לכולם מבחנים פסיכוטכניים פעם בשנה ולדרג לפיהם את רמת הבגרות החוקית שלהם, אבל... לא ברור לגמרי איך מודדים את זה, וכמובן זה רעיון רחוק מאוד, לכן נקבע הגיל, שהוא מדד יחסית סביר להתפתחות, גם אם לא מדויק לחלוטין.

ו. הגיל הספציפי הוא תוצר היסטורי, אם אני לא טועה התחילו באירופה מ־21, אחר־כך הורידו ל־18, זה הושפע מכל מיני גורמים כמו מי כשיר לעבודה / גיוס חובה / כיו"ב, ואיכשהו כל המערכת הבינלאומית הסתדרה סביב השיטה הזאת, כך גם מערכת החינוך, וכיוון שאכן רוב רובם של האנשים מסיימים את מערכת החינוך בגיל 18 ומצופה מהם ללכת לצבא או להתחיל חיים עצמאיים, זה בדיוק הזמן לשינוי במעמדם לבגירים.

ז. בהחלט אפשר היה לקצר את שנות הלימודים ל־10, בברה"מ היה מודל של 10 שנות לימוד אם אני לא טועה, או לסדר את החובות החינוכיות לפי סדרת קורסים / מטלות שצריכים לעבור (בדומה לתואר בערך), מי שרוצה לסיים הכל מהר יכול לסיים בגיל 16, מי שרוצה למרוח יכול למרוח עד גיל 18, אבל המערכות האלה כבר מאוד מקובעות, זה כמו להחליט שכל המכולות בעולם יעברו מ־40 ו־20 רגל ל־23 ו־46 רגל.

ועם זאת, אספר שאני מכיר אדם יקר מאוד, שמחנך את הילדים שלו בחינוך ביתי. עכשיו נכון שלא לכל אחד זה מתאים מכל מיני סיבות. אבל לו זה מתאים. ויצא לי לראות את הילדים שלו, איזו ענווה וצניעות יש בהם, אתה ממש רואה שהם חיים כמו ילדים, אני בעצמי לא יודע איך להסביר את מה שזכיתי לראות. בלי מסגרות, בלי מוסכמות, פשוט חיים את השם יתברך. ומאז התחלתי לתהות על קנקנה של המדינה..אם החוק היה חינוך ביתי, והמדינה הייתה מסייעת בכלכלה אז אני חושב שהיה יכול להיות פה נפלא, למרות שגם היום נפלא חוץ מזה שאין משיח ושבג"ץ שולט.

ויחד עם זאת אני מבין שזה לא מציאותי כי אנחנו מדינה שחיה על חרבה ותמיד צריכה להשקיעה כלכלית במישור הביטחוני ולכן חלום המדינה שמסייעת לחינוך ביתי הוא לא ריאלי.

ופעם שמעתי רב ממש גדול, שאומר שחינוך ביתי זה דבר נפלא ביותר. ושאלתי אותו אבל לא עדיף לשלוח את הילד לישיבה שילמד תורה והוא ענה לי בפשטות, מי מצווה ללמד את הילד תורה? אתה או המלמד בישיבה? ונכון שהיום זה מה שמוסכם ומקובל אבל תראו איזה ראיה רחבה יש לרב, שכוללת את כל המציאות ממש. מרגש וכו'.

עזבתי את החטיבה והלכתי ללמוד בישיבה חרדית, ואחר־כך חזרתי לחטיבה באמצע כיתה ט', ונחש מה, לא קרה כלום

כל־עוד עומדים במבחנים, מה הבעיה ללמוד איך שרוצים? יש ילדים שלומדים יותר טוב חזותית, יש כאלה שמבינים יותר טוב דרך מחשב, כו' כו'

וכמו שאמרת בסוף החינוך מוטל על ההורים, לא על מערכת ה"חינוך"

ואני רוצה להעביר לילדים את החינוך והמסורת והערכים שלי, לא של איזה משרד ממשלתי

אבל כאמור אחי המערכות האלה גדולות הרבה יותר מאשר האדם הקטן וגם יותר מאשר הפוליטיקאי הגדול

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

טאקט ויכולת להתאים את עצמך לסיטואציה שאתה נמצא בה היא נכללת בכישורי חברה בסיסיים.

ברור שיש מקרים שעדיף לוותר על הנימוסים ולדבר ישירות, אבל הרבה יותר מעצבן בן אדם שלא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

זה באמת מה שחשתבי בהתחלה... מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים. וזהעבד טוב

רק שבחודש האחרון לא יודע פתאום נכנס למח

עכשיו הגעתי לבית אז אני יותר מיושב. שניה רגע עוצר כי נשרף לי האוכל.

אוקי שומעים? אז בקיצור, עכשיו אני פתאום קולט את הפספוס. היא היתה עם האח שלה (בנינו זה הבן שלה אבל אני מעדיף לחשוב שהיא לא נשואה)

קיצר זרקה לו פירגונים בקול .. "מלך מלך!" אני סתם הסתובבתי. נראה לי היא חצי התפדחה למרות שהיא לא מהמתפדחות. אולי מהמפדחות זה כן. בקיצור....

מה רציתי להגיד, חשבו על הסיטואציה שאני מסתובב ואומר לה "יותר ממני?..." מה לדעתכם היתה התגובה שלה? אני אומר הייתה מבקשת את המספר לא שאני משוויץ עכשיו או משהו.

סתם טוב אני רואה שאני שוב מדרדר לכן נעצור כאן. יש למישהו משהו להוסיף?

זה בסדר אתה גם ככה מדבר לעצמך אין מה להוסיף . אוקי... הבנתי.

אני הולך.

🤣🤣🤣

אמן, שימחת